בימות המשיח ייפתח עידן חדש. יהיה אז שפע גשמי גדול, החולים יתרפאו, ייבנה המקדש ויתקבצו כל נידחי ישראל. ואולם כל הפרטים האלה יהיו תוצאה מהשינוי העיקרי והמהותי שיתחולל בזמן הגאולה.
בימות המשיח יתקיים הכתוב (ישעיה מ,ה): "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". הדגש כאן הוא על המילים "ונגלה", "וראו". בזמן הזה אנו תופסים את הקב"ה בדרך של אמונה, הבנה (במידה מסוימת) וכדומה, אך איננו יכולים לראות במוחש את הכוח האלוקי. בימות המשיח יתגלה אור ה' בעולם עד שהבשר הגשמי ("וראו כל בשר") יראה זאת.
בין ראייה לשמיעה
ההבדל בין תפיסת האלוקות בימינו לגילוי האלוקי בזמן הגאולה יובהר על-פי ראיית דברים ושמיעה עליהם. הדרך הראשונה מכונה בתורת החסידות 'ראייה', והדרך השנייה נקראת 'שמיעה', ויש הבדל מהותי ביניהן:
הראייה חודרת עד עומק נשמתו של האדם. דברים שהוא רואה בעיניו מתאמתים אצלו בצורה הברורה ביותר. "במו-עיניי ראיתי זאת", אומר האדם המבקש להמחיש עד כמה הדבר מוחלט אצלו. לעומת זה, דברים שמתקבלים על-ידי השמיעה אינם מתאמתים כל-כך בנפש האדם. אדם אינו מתרגש כל-כך מדברים שהוא שומע עליהם, כמו מדברים שהוא רואה במו-עיניו.
לכן הראייה יכולה לתפוס דברים גשמיים בלבד, ואילו על-ידי השמיעה אנו יכולים לקבל גם דברים רוחניים: הואיל והראייה חודרת עמוק כל-כך לתוך הנפש, לא היה האדם יכול להישאר כמות שהוא אילו היה רואה בעיניו את המציאות הרוחנית. לכן נמנע מאיתנו לראותה. בכוחנו רק לשמוע ולדעת עליה בשכלנו, בלי ההתאמתות החזקה של הראייה.
מכאן ההבדל המהותי בין הכרתו של האדם במציאות הגשמית לבין הכרתו במציאות האלוקית: את העולם הגשמי הוא רואה, ועל כן מציאותו מתקבלת כדבר מוחלט ומובן מאליו; שום אדם אינו זקוק להוכחות כדי לדעת שהעולם קיים. לעומת זה, המציאות הרוחנית והאלוקית אינה מתקבלת בפשטות ובטבעיות כזאת. אנו זקוקים לאמונה, להתבוננות, למחשבה, להוכחות שכליות. אבל גם אחרי כל ההוכחות וגם אחרי שברור לנו כי המציאות הרוחנית קיימת, עדיין אין היא חודרת לפנימיותנו ואינה מתאמתת באותה בהירות כמו ההכרה בדברים שאנחנו רואים בעינינו.
העולם הוכשר
וזה החידוש הגדול שיתחולל בגאולה: המציאות האלוקית תהיה ברורה ומוחלטת – כפי שכיום ברורה ומוחלטת בעינינו מציאותו של העולם; ואילו מציאות העולם תיהפך לדבר שיש להביא עליו הוכחות...
ולאמיתו של דבר כבר היה לעולמים מעין זה. מהפך כזה התרחש בקריעת ים סוף ("ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל") וכמו-כן במתן תורה. זו המשמעות הפנימית של תופעה מיוחדת שאירעה אז – "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". כלומר, דברים שמבחינת מציאות העולם הם 'נשמע' – התאמתו אז כדבר הנראה; ואילו הדברים הנראים איבדו את תוקפם והיו כדברים הנשמעים.
אלא שהגילוי הנפלא הזה, שאירע בקריעת ים סוף ובמתן תורה, היה ארעי. העולם טרם היה מוכן להתגלות כזאת. אך בימות המשיח זה יהיה מצב הקבע. מאז הזדככה מציאות העולם על-ידי התורה והמצוות, והוא כבר מסוגל לשאת אור כזה. בבוא המשיח יוסר הלוט מעל העולם ונראה בעיני בשר את אור ה', במוחשיות מלאה, כמו דבר שעינינו הגשמיות רואות. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
