אחד מכינוייו של המשיח בדברי חז"ל הוא 'מצורע'. כשהגמרא (סנהדרין צח,ב) שואלת (על המשיח) "מה שמו?", היא משיבה: "חיוורא" (=מצורע). ההסבר הוא שעל המשיח נאמר (ישעיה נג,ד) "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם". אך הסבר זה אינו מספק. גם אם המשיח סובל חולי ומכאוב, מה ההכרח לכנותו 'מצורע' דווקא?
המהר"ל מסביר (נצח ישראל פרק מא) שיש בזה רמז עמוק למהותו של המשיח: "כי המצורע הוא נדחֶה מן מחנה ישראל ואין לו שייכות אל העולם, ולכך כתיב: 'בדד ישב'. ומפני כי המשיח גם כן הוא נבדל מן עולם הזה לגמרי, לכך קודם שיבוא המשיח הוא דומה כמו מצורע... כי המשיח הוא שכלי לגמרי, ואילו העולם הזה הוא גשמי".
נותרו שיירים
תורת החסידות מסבירה את הדברים בהיבט רחב יותר. מצב העולם ערב הגאולה הוא בבחינת 'מצורע'. ההלכה בדיני הנגעים היא שכל עוד הנגע נמצא בחלק מעור האדם, הוא טמא; אך אם "כיסתה הצרעת את כל בשרו", טהור הוא. הגמרא מביאה הלכה זו בהקשר הגאולה. נגע רומז לעוונות ולחטאים. אומרת הגמרא (שם צז,א): "אין בן-דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות". כלומר, כאשר מלכות הכפירה תהיה מוחלטת, זה סימן לגאולה הקרובה. וההוכחה על כך: "כולו הפך לבן – טהור הוא".
כאשר הרע מתפשט על כל העולם, זו הוכחה שאין מדובר בסתם התגברות של הרע. אילו היה כך, היו צריכים להישאר חלקים שבהם הטוב שולט. ההשתלטות המוחלטת של הרע מעידה שכל הכוחות השליליים פורצים החוצה, משום שבפנים כבר אין להם מקום. מצב זה מעיד כי תהליך זיכוכו של העולם מגיע לסיומו, כמו שנאמר (דניאל יב,י) "יתבררו ויתלבנו וייצרפו רבים". הרע נפרד מהטוב ויוצא החוצה, והעולם כבר נעשה מוכשר בפנימיותו לקבל את אור הגאולה.
אותו עיקרון מסביר גם מדוע המשיח מכונה 'מצורע'. הצרעת היא "בעור בשרו". אין היא פוגעת ברבדים פנימיים של הגוף, ואפילו לא בבשר עצמו, אלא רק בחלק החיצוני ביותר – העור. הצרעת מסמלת אפוא מצב שבו עצמותו של האדם, עם כל פנימיותו, שלמה בתכלית. יש רק נגע חיצוני, בעור שמחוץ לבשר עצמו.
בתפיסה הפנימית של הדברים המצורע מסמל אפוא אדם נעלה מאוד, מושלם בכול, שזיכך לחלוטין את כל כוחות נפשו, עד שכל פנימיותו כבר טהורה. עתה נותר לו לזכך רק את השיירים, את הפסולת שנשארה ברובד החיצוני ביותר שלו. וגם פסולת חיצונית זו אינה שלו, אלא של עם ישראל, ככתוב (שם נג,ד): "חוליינו הוא נשא".
מוכן לגאולה
זה גם מצבו של עם ישראל בסוף הגלות – מבחינה חיצונית נראה כאילו יש בו נגעים רבים (צרעת), אבל האמת היא שאלה נגעים חיצוניים בלבד. כל פנימיותו של עם ישראל כבר נטהרה במשך הדורות, ונשאר רק לזכך ולטהר את הדרגות החיצוניות והתחתונות ביותר.
לכן המשיח, גואלם של ישראל, נקרא 'מצורע'. כינוי זה, במשמעותו הרוחנית והפנימית, מבטא שלמות עליונה ביותר – הן של המשיח עצמו הן של עם ישראל כולו. הכול כבר שלם ומוכן לגאולה, ונשאר רק לברר ולזכך את ה'עור' החיצוני בלבד. כמו-כן הכינוי 'מצורע' מבטא את הרעיון שהמשיח שרוי בגלות, סובל את תחלואיה ומצפה בקוצר רוח ובכיליון עיניים להתגלותו, כדי להביא את הגאולה האמיתית והשלמה (ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 490; לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 78; כרך לז, עמ' 33). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
