ימי בראשית שלהי תש"י – תחילת תיש"א

צום גדליה תשי"א. הת' מרדכי דובינסקי שיחי' כותב לעמיתו הת' אורי בן שחר ז"ל (שהתגורר בראשון-לציון), את המכתב הבא. מן הראוי להקדים שמדובר בתקופה שאחרי יו"ד שבט תש"י, כאשר הרבי עדיין לא הסכים לקבל את הנשיאות באופן רשמי:

"זמן רב עבר מעת שקבלתי את מכתבך האחרון מאור לי"ג אייר 'אשתקד'.

"סבות מסבות שונות גרמו לזה, ולכל לראש... העצלות. במשך הקיץ הייתי אמנם קצת טרוד, נסעתי ב'שליחות' עבור המרכז לעניני חינוך במשך שבועיים. הייתי בטרנטון ועוד מספר עיירות בנ.דז. (ניו-ג'רזי).

"נדמה לי שלא פעלתי ישועות, אך בכל זה ישנו איזה הרגשה אחרי נסיעה כזו כי לכה"פ [לכל הפחות] מעלה הנסיעה בכוח קבלת עול ומשמעה עלי עצמי. כי יכול הנך להבין כי נסעתי בלי חשק, אך הי' זה צו השעה לכל הת' לנסוע "out of town" [=מחוץ לעיר], ונסעתי בבחי' קבלו גזרותי.

"מובן שהרמ"ש הי' המצוה, וקשה לסרב לגדול. ומעשה בז. ש. שהראה אי חשק להענין ופגשו הרמ"ש וסיפר לו "איך האב דערציילט דעם רעבי'ן אפן אהל אז דו און דיין ברודער פאהרין ארויס פארן מרכז" [=סיפרתי לרבי ב'אהל' שאתה ואחיך נוסעים בשליחות ה'מרכז']. מובן שנסעתי בלי שום תירוצים. בכלל נסעו השנה הרבה ת' [תלמידים] כתוצאה מדבורים כאלו.

"הנני רוצה לקוות כי תסלח לי על איחורי זה, כי בכלל החדש מסוגל לזה, מה הוא אף אתה כו'. אתה מבקשי לכתוב לך על הלך הרוחות בנוגע להרמ"ש שליט"א... הרמ"ש מתועד תכופות, בזמן האחרון התוועד (לבד בכל שבת מברכים) בח"י אלול, י"ב תמוז, ביום היאצ"ט של אביו ז"ל [כ"ף מנחם-אב] ועוד. דבורו מלווה עפ"י רוב בבכיות, כשנזכר איך שהי' על יחידות וכו'. ובאמת יש מה לשמוע.

"היית צריך לראות איך שהקהל עומד ומחכה עליו, וכשנכנס להתוועד כל הקהל קמים לכב' [לכבודו] כאיש אחד ביראת הכבוד. ואח"כ שומעים כל הגה היוצא מפיו, בביטול גדול, ע"י השלחן יושבים זקני אנ"ש כמו הרב אשכנזי, הרב סימפסון, קזרנובסקי, הרב רבקין. אחרי ההתועדויות חוזרים השיחה, ראשי החוזרים הם הרב מענטליק, טננבוים, ויואל כהן ואח"כ מוציאים לאור במכונת העתקה את הר"ד.

"מכל זה תוכל לשפוט שכאן "האט זיך אפגילייגט [הונח] הענין אצל כולם. לא מיבעי אצל הצעירים והבינוניים אלא שגם הזקנים כולם כאחד מבינים שהענין הוא כ'[ך]. כל פעם לפני שנוסעים להאהל נותנים לו פדיונות, והוא קורא אותם כולם ע"י האהל. בער"ה עמד יותר מג' וחצי שעות, בגשם גדול ורוח פרצים, וקרא את כל הפדיונות.

"בכלל בטח שמעת מהנעשה פה ע"י דובער חסקינד. אגב כתוב לי איזה רושם עשה בארץ, במכתבי הבא אי"ה אשלח לך מספר תמונות מכ"ק הרמ"ש, כי קשה פה להשיגם, וצריכים לאחוז באמצעים בלתי כשרים להשיגם, אך נקוה שבהמשך הזמן אשיגם, כי את שלי נתתי למי שהוא".

אסיפת התמימים

כשלושים יום לפני י"ד כסלו תשל"ט פורסמה ב-770 המודעה הבאה:

"הודעה חשובה להת' שיחיו

"בקשר עם ההכנות לקראת יום הבהיר י"ד כסלו הבעל"ט – שנת החמשים שנה לחתונת כ"ק אדמו"ר שליט"א, תתקיים אסיפה של הת' היום בשעה 9:30 בערב בה"זאל" ד-770 למעלה.

"על כל אחד ואחד מהת' שיחיו החובה להשתתף ולהיות נוכח בהאסיפה.

"ויה"ר [=ויהי-רצון] שנזכה לגרום נחת רוח לכ"ק אדמו"ר שליט"א.

"בכבוד ובברכה, המארגנים".

המתיישבים הראשונים

מאז ומקדם היתה דעתו של הרבי שיהודים צריכים להתיישב בחברון עצמה, ולכן לא עודד את ההתיישבות בקרית-ארבע, בה ראה ויתור על העיקר.

בחורף תש"מ שיגר הרבי מכתב למרת שרה (שושנה) נחשון, שהתגוררה עם חברותיה בבית הדסה, כאל אחת ממארגנות כינוסי נשי ובנות חב"ד.

על הפלישה ל'בית הדסה' סיפר הרבי בהתוועדות י"ג תשרי תש"מ.

אמנם עתה נחשף ברבים – כי ר' ברוך נחשון ורעייתו היו יוזמי ה"פלישה":

ראה 'יש"ע שלנו' גיליון 556 עמ' 4:

"קרית ארבע בהקפאה. אין בנייה. מתכנסים לישיבה בבית הרב לוינגר כדי לדון כיצד פורצים את החומה. הרעיון של "בית הדסה" היה של הצייר ברוך נחשון ששרה אשתו, עם עשרת ילדיהם, הייתה בין הנכנסות...".

כך בעצם היה זה ר' ברוך נחשון ורעייתו שגרמו לממש את רצונו של הרבי להיכנס ולהתיישב בעיר חברון עצמה.

ואם השמיע לאזנו – יצא...

בהתוועדות ש"פ וירא כ"ף מר-חשון תשמ"ז ('התוועדויות תשמ"ז' כרך א' עמודים 518-516) קרא הרבי להרב טובי' פלס שיחי', והעניק לו בקבוק משקה עבור הכנס (הארצי) של צא"ח בארץ-הקודש.

הרבי ביקש ממנו שיכריז על המקום בו יתקיים האירוע והזמן.

ואז אמר הרבי:

"אני לא יודע אם הוא צריך לדעת איפה זה מתקיים ומתי, אז אם מישהו יודע – ישמיע זאת לאזנו"...

תשובה – כפי ששואלים

"ומפורסם – שאמירתי-מענה לאחד אין בה הוראה לשני"

כך כתב הרבי בכתב יד קודשו ('אגרות קודש' כרך כט עמ' נג).

בצורה מפורטת יותר כותב הרבי בחודש כסליו תשכ"ח ('אגרות קודש' כרך כה עמ' לט):

אמרת כמה-וכמה פעמים:

1) שאיני אחראי להנאמר בשמי ע"י אחרים 2) שמענה לאחד (פרטי) – אינה מחייבת את השני ובפרט – מוסד".

ההסבר לכך מופיע באגרות אחדות.

לראשונה בכ"ב מרחשוון תשכ"ו ('אגרות קודש' כרך כד עמ' יט):

במענה למכתבה ... בו שואלת האם המענה שלי לפלוני, משנה כתבי אלי' במענה על שאלתה היא.

אין מענה אחד נוגע לחבירו, אפילו באם היה תוכן השאלה מתאים במאה אחוז, שהרי הוא (המענה) תלוי באופן השאלה וסגנונה, תכונת נפש השואל וכו' שברוב הפעמים כל זה משפיע על המענה, וק"ל.

וחוזר הרבי ומבהיר באיגרת משנת תשל"ה ('אגרות קודש' כרך ל' עמ' טו):

אין כל מקום להביא בחשבון בדיוני ההנהלה מה שפלוני שמע מפלוני, מבלי נפקא-מינה מי הוא זה, ואיזה הוא. ומטעמים מובנים – שגם הם נאמרו כמה פעמים (שעצה טובה לאחד לאו דוקא שתהיה טובה גם בשביל השני, על אחת כמה וכמה כשהמדובר בהנהלה המחלטת בנוגע לרבים ומוסדות דרבים..ועוד)...

מענה שאינו מחייב

הרה"ג הרב לוי ביסטריצקי ז"ל זכה להוראה מפרטת כזו מהרבי, מאוצר המלך, כרך א' עמ' 210:

פשוט שהוראה ליחיד בכל כיוצא בזה ובפרט במכתב פרטי אליו – אינו הוראה לרבים כלל – כיון שעל פי רוב זהו תלוי בתנאי חיי היחיד, תכונות נפשו, האפשרויות שישנן אצלו שכתבם במכתבו ועוד ועוד.

שנים רבות לפני כן בשנת תשי"ח כותב הרבי להנהלת כפר חב"ד ('אגרות קודש' כרך יז עמ' רכג):

הערה כללית... מענה שלי אל מי שיהי' הכתוב באופן פרטי, אינו מחייב כלל הנהלת מוסד או ארגון... לאיזה ענינים שיהיו, ורק המענה שלי המתקבל רשמית במענה לההנהלה, ופשוט שאין נפק"מ מי הוא, השואל באופן פרטי, כי הנקודה בזה היא, אם זוהי שאלת אלו [=בתור פרטיים] או בשם אלו שהם מייצגים... המוסד וכו' או שאלת איש פרטי בתאור הענין כפי שנראה לו וכו' וק"ל".

עד כדי כך, שהרבי הודיע ('אגרות-קודש' כרך כט עמ' עה) שהמענה שהעניק היה כששיער שהייתה הידברות של שאר העסקנים, וכשהתברר שאין הדבר כן – מענהו בטל.

וזלה"ק:

"לא שיערתי ששואל בענין הכי כללי כהנ"ל – יחודי – וכיון שכנראה משאר אנ"ש שי' שם כן הוא – אין מקום לכל מענה שנתתי לו בזה".

אולי יש עוד טעמים

וכך ארע בשנת תשי"ז. פלוני שאל דעת הרבי בנוגע לעניני ישיבה. לאחר מכן התברר שהתנהגות מסויימת הייתה עלולה לסבך את המוסד.

בי"ט תשרי תשי"ז ('אגרות-קודש' כרך יד עמ' כח) מסביר הרבי שחוות דעתו בטלה, אפוא, לאור הממצאים הנ"ל.

וזלה"ק:

במענה למכתבו מי"ג תשרי, בו כותב אודות השאלה ששאלו אצלי בשם פב"פ [=פלוני בן פלוני] והמענה אשר עניתי עלי'[ה], ומפרט ומבאר שהנהגת פב"פ מתאים להמענה עלולה להביא לתסבוכת בעניני הישיבה וח"ו להביא גם נזק בהנוגע להכתה בה הנ"ל מכהן בקודש.

והנה מובן ופשוט שהמענה על שאלות כגון דא, הוא ע"ד האמור בתוספתא סוף פרק ב' דדמאי, אם כזה שאלת, זאת-אומרת שחוות דעת והמענה שלי היא באם הענינים המוזכרים בהמכתב מתאימים .. וגם עתה בהביא בחשבון את כל האמור במכתבו של כת"ר, אין זה נוגע ושייך לחוות-דעת האמורה ואת כת"ר הסליחה.

לסיום רשימה זו כדאי לצטט כאן מרשימות 'יחידות' (מקדש מלך' כרך ד' עמ' תכט-ל):

מישהו ביקש את גיסו לשאול חוות דעת הרבי בענין הימצאותו במקום מסויים, והרבי הסביר כי מוטב שהלה יכתוב בעצמו, מן הטעם: "אולי יש לו עוד טעמים שלא גילה בפניך...".