הבעש"ט פירש פירוש נצחי לציווי שאמר הקב"ה לנח: "בא אל התיבה". על-פי פירושו של הבעש"ט, זו העצה האלוקית לכל מי שרוצה להינצל מ'מבול' הטרדות המציף את האדם - 'להיכנס' אל תוך ה'תיבה' - תיבות התורה והתפילה. כשיהודי מקיף את עצמו באותיות הקדושות של התורה והתפילה, הן מגינות עליו מפני 'מבול' הטרדות.

כיצד מעניקות תיבות התורה והתפילה הגנה מפני ה'מבול'? זאת אנו יכולים לראות בסדר-החיים של יהודי מדי יום ביומו. כאשר הוא קם בבוקר, ונדרש להגנה מפני הטרדות היומיות, הוא מקבל את הסיוע מהמילים הקדושות שבהן הוא פותח את יומו. הוא פותח באמירת "מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי", ולאחר מכן הוא מברך את ברכות השחר ומודה לקב"ה על כל פרט ופרט.

הכול ביד ה'

בראש ובראשונה מודה יהודי לבורא העולם שחיות נשמתו היא אך ורק מהקב"ה. בכך נקבע היסוד שכל דבר נתון בידו של הקב"ה בלבד. אחר-כך באה הכרה זו לידי ביטוי בכל הפרטים: "פוקח עיוורים", "מלביש ערומים", "זוקף כפופים" וכו'.

לכאורה על מה הוא מברך? והלוא כל הדברים הללו כבר נתונים לו. כשהוא מברך "מלביש ערומים", כבר יש לו בגד ללבוש. כשהוא מודה לקב"ה על שהוא "פוקח עיוורים", הלוא הוא כבר רואה את העולם ועיניו פקוחות. אלא זהו ביטוי להכרה שחדרה בליבו, כי כל המציאות נוצרת ומתהווה בכל רגע ורגע מהקב"ה.

להוסיף ולבקש

בזוהר מסופר שרב ייסא סבא היה רגיל להתפלל לקב"ה שייתן לו את מזונו, גם בשעה שהמזון כבר היה ערוך ומוכן לפניו על השולחן, ולא היה אוכל קודם שהיה מבקש את המזון. ולכאורה מה מקום יש לבקש את המזון בשעה שהוא כבר כאן?

אלא זוהי הכרתו של יהודי, שהכול תלוי ברצונו של הקב"ה, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". גם כשיש ליהודי דבר-מה, הוא יודע שקיומו בכל רגע ורגע נובע מהקב"ה, ולכן הוא מוסיף לבקש את עזרתו וברכתו. אם הקב"ה לא יחדש את המאכל שלפניו בכל רגע ורגע מחדש, הוא יחזור להיות אין ואפס.

לא לשכוח את העיקר

הכרה זו מסייעת ליהודי לגבור על 'מבול' הטרדות. הוא יודע שלמציאות הגשמית של העולם אין שום קיום משל עצמה, וכי היא תלויה בכל רגע ורגע בחידוש המתמיד של מעשה בראשית. ממילא אין הוא מתרשם מטרדות העולם ואין הוא מניח להן להפריעו מעבודת ה' וממילוי תפקידו בעולם כפי רצונו של הקב"ה.

זו המשמעות הפנימית של הציווי "בא אל התיבה" - שיהודי יקיף את עצמו בתיבות התורה והתפילה, מתוך הנחה ברורה שהן העיקר ושאר כל העניינים אינם אלא אמצעים כדי לסייע לענייני הקדושה. כך נפטרים ממי ה'מבול', הן מ'תהום רבה' והן מ'ארובות השמים', ועובדים את ה' בדרך של "בכל דרכיך דעהו".

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 6)