פרשת בהר
שם פרשתנו, 'בהר', מזכיר את המעמד הנשגב של מתן תורה, תכלית העלייה, ואילו בפרשה עצמה מסופר על תכלית הירידה – יהודי שנמכר לשמש לעבודת אלילים.
ללמדך, התורה לא ניתנה לנו כדי לאפשר את המשך הישיבה במדבר, מתוך התבודדות מהעולם; היא ניתנה כדי שנוכל להיכנס להנהגה הטבעית של ארץ-ישראל, דבר המאפשר גם את הירידה והנפילה שעליה מסופר בפרשתנו, והמטרה היא להאיר את החושך השורר בעולם בנר מצווה ותורה-אור.
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 304)
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' (כה,ב)
"כי תבואו אל הארץ" – כשאדם מסתדר בחיי משפחה ונוטל ריחיים על צווארו, ומתחיל לעסוק בעניינים ארציים, במילי דעלמא,
"ושבתה הארץ שבת לה'" – עליו לדעת כי התעסקות זו חייבת להיות לשם התעלותם הרוחנית של הארציות והחולין ('שבת').
וההתעלות הרוחנית של שש שנות החול מעלה אף את השנה השביעית עצמה, כך שבמקום "שבת" (פסוק ב) היא נעשית "שבת שבתון" (פסוק ד).
(לקוטי שיחות כרך ט עמ' 442)
תזמור כרמך (כה, ג)
"כרמך" – רומז לכל יהודי, המשול לכרם, כדכתיב (ישעיהו ה), "כי כרם ה' צבאות בית-ישראל".
"תזמור כרמך" – כל יהודי חייב לבצע 'עבודת הכרם' בנפשו פנימה, לסקל ולזמר את המידות הרעות שבה – קנאה, שנאה, תאווה וכיוצא בהן.
(לקוטי תורה ויקרא, מא)
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה... ולבהמתך (כה,ו-ז)
"שבת הארץ" – שביתת וביטול הארציות והחומריות ("שבת" מלשון "והִשְׁבַּתי חיה רעה") צריך להיות לא רק בשעת עסק התורה והתפילה, אלא גם,
"לאכלה... ולבהמתך" – בכל ענייני האדם, גם באכילתו ובשתייתו וכיוצא בהם, שבהם הוא דומה לבהמה.
(ליקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 407)
ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול (כה,ז)
כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית; כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית (רש"י)
תוכנה של מצוות השמיטה הוא ביטול ה'יש': שש שנות הזריעה והקצירה, כאשר השדה ויבולה שייכים לבעל השדה, הן בבחינת ישות ומציאות; ואילו בשמיטה, כאשר שדה ופירותיה מופקרים ובעל הבית שווה לכל שאר בני-האדם – זהו ביטול ה'יש'.
לפיכך תלה הכתוב אכילת אדם באכילת חיה, שכן מחמת עוצם הביטול – האדם והחיה שווים כביכול.
(ליקוטי-תורה – ויקרא, מב)
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית (כה,כ)
"שנה השביעית" – רומזת לאלף השביעי, כמאמר רז"ל (סנהדרין צז) "מה שביעית משמטת אחת לשש שנים, כך העולם משמט אחת לששת-אלפים שנה".
"מה נאכל בשנה השביעית" – מאחר שמצוות בטלות לעתיד-לבוא (נידה סא), כיצד תהיה אז המשכת והשפעת אור אלוקי, והלוא אין המשכה באה מלמעלה בלי עבודת האדם?!
"וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" – על-ידי עבודתנו ומעשינו עכשיו, בשית אלפי שנין דהווי עלמא, תהיה ההמשכה באלף השביעי בבחינת 'אתערותא דלעילא' מצד עצמה, ולא על-ידי עבודת האדם.
(אור-התורה – ויקרא,קפז)
* * *
ידוע ש'שש שנים' ו'שנה השביעית' רומזים לשית אלפי שנין דהווי עלמא ולאלף השביעי.
זוהי משמעותה הפנימית של שאלת "מה נאכל בשנה השביעית" – כיצד יצליח דורנו, דור יתום, באלף השישי לפני ביאת המשיח, להביא את הגאולה, וכי "אכשור דרא"?
על זה עונה הכתוב:
"וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" – אם רק נתמסר לגמרי לעבודת 'שנה השישית', העבודה בזמן הגלות, שהיא מתוך מסירות-נפש וביטול על-שכלי, יברך הקב"ה את ה'זריעה' של ה"שנה השישית", ואזי יהיה –
"ועשת את התבואה לשלוש השנים" – נמשיך את הגילויים של הגאולה העתידה, הנחלקים לשלוש: ימות המשיח, תחיית המתים, והאלף השביעי.
(לקוטי שיחות כרך כז עמ' 176)
גאולה תתנו לארץ (כה,כד)
"ארץ" – הארציות והחומריות של העולם, המסתירה על האור והחיות האלוקי שבו.
"גאולה תיתנו לארץ" – יש לגלות את האור האלוקי המכוסה ו'לגאול' בכך את העולם מן ההעלם שבו הוא שרוי.
זהו שאמרו רז"ל (אבות פ"ו) "מביא גאולה לעולם": 'עולם' מלשון העלם, ויש 'לגאול' את העולם מההעלם וההסתר השורר בו.
(כתר-שם-טוב – הוספות – סימן צב)
גר ותושב וחי עמך (כה,לה)
איזהו תושב? כל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים (רש"י)
הווי אומר: גם אם אין בידינו אלא זכות זו שאנו כופרים בעבודה-זרה – חייב הקב"ה כביכול להחזיקנו ולהחיותנו, ולהושיענו תשועת עולמים.
(כתר-שם-טוב, עמ' סא)
כי לי בני-ישראל עבדים (כה,נה)
בני-ישראל נקראים 'בנים' ו'עבדים'. ההבדל ביניהם הוא:
עבדים – מצד הגוף. הגוף חייב לקבל על עצמו עול מלכות שמים, כעבד שמקבל את מרותו של אדונו.
בנים – מצד הנשמה (הבן נמשך ממוח האב, והנשמה באה מ'חכמה עילאה'). הנשמה עובדת את ה' מתוך אהבה ועונג, כבן המשמש את אביו.
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' תעח) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
