נושאים נוספים
	כדי לפגוש את המלך, צריכים לצאת מהעיר
	מתקיעת שופר באלול באים לחרדה דלעתיד לבוא
	"עוסקים בלהט (מ'קאכט זיך) ב'מבצע תפילין'..."
	פרשת ראה
	"ותן חלקנו בתורתך"
	הלכות ומנהגי חב"ד

שמר ושמעת את כל הדברים האלה (יב,כח)

שמור, זו משנה (רש"י)

התורה ומצוותיה שומרים על הניצוץ האלוקי שבאדם, שלא יתבטל ולא ישתקע בחומריות וגסות של הנפש הבהמית.

(המשך תער"ב חלק ב, עמ' תרסט)

* * *

בימי שהייתו של הרבי הרש"ב ברוסטוב ביקש אחד החסידים את ברכת הרבי בעבור בנו, שהשלטונות חיפשו אחריו כדי לגייסו. אמר לו הרבי: ישב בנך בבית וילמד משניות, והקב"ה ישמרהו, שכן "שמור – זו משנה".

עשה החסיד כדברי הרבי, וראה זה פלא: חיילים חיפשו מסביב לביתו, אך לא נכנסו לבית עצמו.

(מפי השמועה)

אחרי ה' אלוקיכם תלכו (יג,ה)

להלך אחר מידותיו של הקב"ה (סוטה יד)

"אחרי ה'" – היינו בחינת 'אחוריים' של ארבע אותיות שם הוי'ה, שמהן באים ארבעת היסודות הרעים של הנפש הבהמית, שהם המקור לכל המידות הרעות (אש – כעס וגאווה; רוח – הוללות וליצנות; מים – המשיכה אחר תאוות; עפר – עצלות ועצבות).

"תלכו" – עליכם ללכת אחר מידותיו של הקב"ה ולתקן את המידות הרעות ששורשן ב"אחרי הוי'ה".

(אור-התורה דברים עמ' תרפד)

אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון (יג,ה)

"אחרי ה' אלקיכם" – היינו ההתבוננות בביטול העולמות, שאינם אלא בחינת 'אחוריים' בלבד, מאחר שנתהוו מזיו והארה, שהוא כאין ואפס לגבי מהותו ועצמותו יתברך.

"תלכו" – התבוננות זו מביאה לאהבת ה', 'הליכה' ורצוא לאלוקות.

"ואותו תיראו" – ההתבוננות בהפלאת מהותו ועצמותו יתברך, שמביאה ליראה.

"ואת מצוותיו תשמורו" – קיום המצוות.

"ובקולו תשמעו" – לימוד התורה ('קול', שמורה על ירידה והמשכה, רומז לירידת התורה לעולם-הזה).

"ואותו תעבודו" – בשינוי הטבע והרגילות, שכן רק מי שעושה יותר מהרגלו נקרא "עובד אלוקים" (חגיגה ט).

"ובו תדבקון" – במחשבה, דיבור ומעשה. לכך נאמר ציווי זה בלשון רבים, כי הוא מתייחס לשלוש בחינות אלה. ונאמר "תדבקון", שכן גם העשייה הגשמית צריכה להיות קודש לה', והדבר נרמז ברגל הארוכה של נ' סופית.

(לקוטי תורה פרשתנו יט,ב)

בנים אתם לה' אלקיכם (יד,א)

אנו רואים שהרגל בטלה לגמרי אל הראש, ולא יעלה על הדעת ש'תתנגד' להוראות הראש, וזאת מכיוון שהראש והרגל הם בעצם דבר אחד. הוא-הדין לקב"ה וישראל, שנמשלו לאב ובן, והרי "ברא כרעא דאבוה" (עירובין ע): נשמות-ישראל הן דבר אחד כביכול עם הקב"ה, ולכן ביכולתן להגיע לביטול מוחלט אליו יתברך.

(סידור עם דא"ח עמ' קסג)

העניק תעניק לו (טו,יד)

חמש סלעים מכל מין... דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר שלושים... רבי שמעון אומר חמישים (קידושין יז)

שלוש הדעות מיוסדות על ה'הענקה' שנתן הקב"ה לעבד העברי הראשון שיצא לחירות – יוסף הצדיק: הקב"ה הוסיף לו אות משמו, כדכתיב (תהילים פא), "עדות ביהוסף שמו" (סוטה לו).

חמש סלעים – כנגד האות ה' שניתוספה ליוסף. שלושים – האות ה' ניתוספה לפני אות ו', וה' פעמים ו' עולה שלושים. חמישים – מקומה של האות ה' היא אחר אות י', וה' פעמים י' עולה חמישים.

(תורת לוי-יצחק עמ' קכא)

העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך (טו,יד-טו)

צאן – רומז לקרבן פסח, הבא מן הצאן, שהוא זכר ליציאת מצרים ("שפסח המקום על בתי אבותינו").

גורן – רומז למצה, שבאה מדגן שבגורן, שאף היא זכר ליציאת מצרים ("שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה וגאלם").

יקב – רומז לארבע כוסות, שנתקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים.

אולם במרור אין דין הענקה. שכן המרור הוא זכר לעבודת פרך, ובעבד עברי נאמר (בהר כה) "לא תרדה בו בפרך".

(תורת לוי-יצחק, עמ' כ)

מהחל חרמש בקמה (טז,ט)

פעם התלוננו חסידים לפני כ"ק אדמו"ר המהר"ש, שהמשפיע בעירם נוהג בהם ביד קשה.

כשנכנס המשפיע ליחידות, אמר לו הרבי:

כתוב: "מהחל חרמש בקמה". את ה'קמה', היינו הגאווה והישות, צריך לשבור ב'חרמש' – כלומר, בתעניות ובסיגופים. אולם כל זה הוא כלפי עצמך. ואילו בכל הנוגע לזולת נאמר (תצא כג), "וחרמש לא תניף על קמת רעך".

(מפי השמועה)

ועשית חג שבועות (טז,י)

"ועשית חג" – הגילויים המתגלים בחגי ומועדי ישראל נמשכים על-ידי עשייה בפועל: בפסח – על-ידי אכילת מצה; בסוכות – על-ידי סוכה וד' מינים; ובשבועות – על-ידי אמירת אותיות התורה. ודיבור זה נחשב כמעשה, שכן הדיבור בתורה ותפילה הוא כעין דיבורו של הקב"ה, שחשיב מעשה (ב"ר פמ"ד).

(ספר המאמרים תש"ה, עמ' 182)

ושמחת בחגך (טז,יד)

כ"ק אדמו"ר הזקן אמר: צריכים לקלוט את השמחה במידה כזאת, שהחג יהיה שלך – בחגך.

(ספר השיחות תש"ד, עמ' 82)

איש כמתנת ידו (טז,יז)

ולעיל (פסוק י') נאמר "נדבת ידך".

כאן מדובר באדם שנתברך ב"אוכלין הרבה ונכסים מרובין" (רש"י). אדם כזה מרגיש שהעושר הרב שניתן לו אינו שלו אלא של העניים, והגיע לידו בתורת פיקדון בלבד, ואם-כן אין כאן 'נדבה' אלא 'מתנה' – נתינה בעין יפה. אבל לעיל מדובר באדם שאינו עשיר. איש זה עלול לחשוב שהמעט שיש לו אין בו כדי חלוקה לעניים; לכן נאמר שם "נדבת", שכן כל יהודי חייב לתרום לצדקה בנדיבות לב, כפי יכולתו.

וקדמה "נדבת" ל"מתנת", לומר לך, שמי שנותן בבחינת 'נדבת', מברכו הקב"ה שיוכל לתת באופן של "מתנת".

(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 288)