דממה עמדה בחדר הקטן. שני הצדדים המתינו לפסק הדין של הרב ישראל גרוסמן, שיחרוץ את הוויכוח הכספי שבין השניים.
לצד היותו ראש ישיבה, שהרביץ תורה באלפי תלמידים, שימש הרב גרוסמן דיין ובורר בבית הדין של אגודת ישראל בירושלים. כושר שיפוטו היה חד כתער, ונשען על ידע רחב בתורה לצד פיקחות גדולה והבנה מעמיקה של נפש האדם.
ההתדיינות הנוכחית הייתה חריגה, הן בשל גודל הסכום שבמחלוקת, הן בשל זהותם של הצדדים: מן הצד האחד חסיד גור, ומן הצד השני יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. שניהם היו עשירים ובעלי נכסים, שנכנסו לשותפות בספינת ענק, אלא שסכסוך גדול התגלע ביניהם והשניים הסכימו לברר אותו לפני הדיין.
הרב גרוסמן האזין לטענות הניצים, צלל לעומקי המקרה המורכב, הוגיע מוחו בדברי הפוסקים, והגיע לכלל החלטה: ידו של היהודי שאינו שומר מצוות על העליונה. הצדק עמו. פסק הדין נטה לטובתו, והותיר את עמיתו מאוכזב.
החסיד היה משוכנע שייצא מבית הדין מנצח. להפסד צורב כזה לא פילל. הוא אזר אומץ ודרש מהרב גרוסמן שינסח בכתב את פסק הדין ואת נימוקיו.
"ראה נא", השיב הרב גרוסמן באורך רוח, "מעיקר הדין פטור אני מהצגת המקורות שעליהם הסתמכתי בפסק הדין, שכן חובת ההנמקה 'מהיכן דנתוני' חלה רק על בית דין קבוע, ואני אינני בית דין קבוע. עם זה, לפנים משורת הדין, וכדי ליישב את הפסק על ליבך, אעלהו בחפץ לב על הכתב".
פינה הרב גרוסמן מזמנו העמוס והקדיש שעות רבות לכתיבת פסק דין נהיר ומנוסח היטב. הוא שטח את המקרה ואת צדדי הספק, דן במקורות הרלוונטיים לסוגיה מהגמרא ועד אחרוני הפוסקים, וכשסיים זימן את המפסיד ונתן בידו צרור גיליונות מלאים בכתב ידו הצפוף.
הלה פנה אל אברך תלמיד חכם, שנחשב עילוי ולמדן מופלג, אך היה חסר ידע בסיסי בפסיקת הלכה. עובדה זו לא מנעה ממנו לתקוף בבוטות את פסק הדין, כשהוא נשען על פלפולי סרק פורחים באוויר, לשביעות רצונו של המפסיד. הלה היה משוכנע שיצליח לסתור את פסק הדין.
בארשת ניצחון שב האיש אל ביתו של הרב גרוסמן והניח לפניו את הערעור שכתב האברך הלמדן: עשרה דפים שמפריכים אחד לאחד את נימוקיו. בסופם הופיעה קביעה חד-משמעית כי יש להפוך את הקערה על פיה, ודינו של החסיד לזכות בדין.
הרב גרוסמן לא נזקק ליותר מרפרוף קל כדי להיווכח שמדובר בפלפולי הבל שאינם ראויים להתייחסות רצינית. ובכל-זאת ביקש לנהוג כבוד במשיג עליו, ושקד על כתיבת תשובה הולמת שמעמידה את הדברים על דיוקם, וזו השתרעה על חמישה-עשר דפים.
אך המפסיד לא אמר נואש. למחרת שב עם תגובה באורך עשרים דפים, שבהם ניסה הלמדן להצדיק את עמדתו הכוזבת. הבין הרב גרוסמן כי אין לדבר סוף, והחליט להימנע מלהשיב. כשבוששה התשובה לבוא, פנה המפסיד אל רבו, ה'בית ישראל' מגור, וקבל לפניו על הדיין המתבצר בדינו המוטעה ונמנע מלקבל את דברי האברך העילוי ולפיהם הצדק עמו.
זמן לא רב אחר-כך בא שמשו של ה'בית ישראל' אל ביתו של הרב גרוסמן, וביקשו בשם הרבי לבוא אליו. הרב גרוסמן לא התמהמה, ומייד יצא אל ביתו של הרבי. שם נתקבל על-ידי הרבי בכבוד גדול, וה'בית ישראל' פנה אליו בחיבה: "עכשיו נמצאים כאן שני ישראליק'לאך: ישראל הגדול (אתה), וישראל הקטן (אני)"...
אחר-כך ניגש הרבי לעניין, ובעדינות שאל את הרב גרוסמן: "מהיכן דנתוני?".
הרב גרוסמן השיב לרבי דברים כהווייתם: "פסק דיני נשען על מקורות מוצקים, ואילו האברך הלה תולה את דבריו בפלפולי שווא, שאין דבר להם ולהלכה. הנה", הציג הרב גרוסמן לפני הרבי את כתבי נימוקיו, "יכול הרבי להיווכח בעצמו שהצדק עמי!".
תגובתו של ה'בית ישראל' הייתה קצרה וחדה: "אני?!", כאומר: וכי אני אכריע בסוגיה זו?! אף שהרב גרוסמן הכיר היטב את גאונותו המופלגת של הרבי, שתק ביראת כבוד.
"רצוני לבקש דבר מה", אמר ה'בית ישראל', "אולם בתנאי שחלילה וחס לא תיפגעו".
"ברצון רב!", מיהר הרב גרוסמן להשיב.
"אם תסכימו", נענה הרבי, "אשלח את הפסק שלכם ונימוקיו ואת הערעור עליו לדיין הרב יוסף-שלום אלישיב, שיחווה את דעתו עליהם. את הכרעתו נאמץ בלב שלם".
"מסכים בשמחה!", השיב הרב גרוסמן מייד, בהיותו משוכנע מעל כל ספק כי הצדק עמו. "אם הכרעתו תהיה כי טעיתי בפסק דיני, אחזור בי ולא אבוש!".
בתוך זמן קצר הגיעה תשובתו של הרב אלישיב, קצרה וחד-משמעית. על כתביו של העילוי כתב: "דברי הבל שאין בהם ממש, ואין צריך להשיב עליהם", ואילו על פסקו של הרב גרוסמן רשם: "זכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ועליו נאמר כל דיין שדן דין תורה לאמיתו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית"...
קרא ה'בית ישראל' שנית לרב גרוסמן, התנצל לפניו על הדברים, וביקש שימחל לו על עוגמת הנפש שנגרמה לו.
(על-פי 'גדול בישראל') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
