פניו של החסיד החווירו באחת. שטף דבריו, שאך לפני רגע הדהד בחלל בית המדרש, נקטע כבאבחת סכין. מתח רב שרר באולם. הנוכחים הוכו בתדהמה.
זה היה בימיו של אדמו"ר ה'אמצעי' מליובאוויטש, רבי דובער שניאורי. הוא חי ונשם חסידות בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. "אילו היו חותכים את ידו", אמר עליו חתנו, ה'צמח צדק', "לא היה יוצא משם דם, אלא חסידות".
אדמו"ר ה'אמצעי' כתב ודרש בתורת החסידות באריכות רבה ובהרחבה גדולה, ותבע מחסידיו להפיץ את תורת החסידות בכל מקום שאליו הם באים. מפורסמת אִמרתו לאברך אחד, שהיה בעל כושר הסברה יוצא מגדר הרגיל, והתלונן שאמירת דברי החסידות מזכה אותו במחמאות ועלולה לגרום לו לחוש חשיבות עצמית. "שיהיה ממך בצל, אבל דברי חסידות עליך לחזור ברבים!", אמר לו.
החסידים שהיו באים לעיירה ליובאוויטש, שבה קבע אדמו"ר ה'אמצעי' את מושבו, היו נדרשים לחזור על מאמרי החסידות ששמעו מפי הרבי בבתי המדרש שבהם יעצרו במהלך מסעם בחזרה לביתם.
בתחילת שנות נשיאותו של אדמו"ר ה'אמצעי' בא לליובאוויטש החסיד ר' יצחק-משה מיאסי (יאשי). הוא היה עוד מחסידיו של אדמו"ר הזקן, ולאחר הסתלקותו התקשר בכל נימי נפשו אל בנו, אדמו"ר ה'אמצעי'.
אדמו"ר ה'אמצעי' חיבב מאוד את ר' יצחק-משה. גם החסידים אהבו לשוחח עמו וליהנות מפיקחותו ומשפע אמרותיו. במהלך שהייתו בליובאוויטש הקיפו אותו פרחי החסידים וביקשו שירעיף עליהם זיכרונות מאדמו"ר הזקן. בתום ביקורו בחצר הרבי יצא משם בחזרה לעירו, יאסי, שברומניה.
דרך ארוכה ומייגעת, חוצת מדינות, המתינה לר' יצחק-משה, אך על אף קשיי המסע לא ויתר על מימוש בקשת הרבי – להשמיע דברי חסידות ברבים. גם בבואו לעירו נכנס לאחד מבתי המדרש בעיר והציע לנוכחים לשמוע דברי חסידות. הללו נענו בשמחה והוא עצם את עיניו בדבקות והחל לדרוש בקול רם.
ר' יצחק-משה התברך בפה מפיק מרגליות. אט-אט נוצר סביבו מעגל גדול של חסידים שעמדו מרותקים למשמע הדברים המאירים ומשובבי הלב.
ר' יצחק-משה לא ידע כי זה בית מדרשו של האדמו"ר רבי אברהם-יהושע-השל מאפטה, ה'אוהב ישראל', שעבר כמה שנים קודם לכן לעיר יאסי. בעודו דורש לא הבחין כלל בדמותו של הצדיק, שנכנס לבית המדרש וצפה בנעשה.
לצדיק מאפטה הייתה דרך אחרת באשר לגילוי החסידות. הוא דגל בשיטה כי סודות פנימיות התורה ראוי שיהיו שמורים לצדיקים ולבעלי מדריגה רוחנית גבוהה. כאשר ראה את החסיד המרצה בלהט דברי חסידות עמוקים התעוררה בליבו קפידה גדולה עליו.
ופתאום הדהד קולו של הצדיק בחלל בית המדרש: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!".
הס השתרר במקום. ר' יצחק-משה נאלם דום, עצר את דרשתו הנלהבת והחוויר כסיד. פניו של הצדיק היו קודרים והבעת קפידה הייתה נסוכה עליהם. הוא אף אמר לר' יצחק-משה שלא יוציא את שנתו.
גופו של ר' יצחק-משה נרעד למשמע הדברים הנוקבים. ההתבטאות הקשה שיצאה מפי הצדיק הסעירה את רוחו. בלי אומר ודברים יצא מבית המדרש, ומייד יצא ושב לעבר העיירה ליובאוויטש. נסער וכאוב מיהר אל רבו, אדמו"ר ה'אמצעי', וסיפר לו את קורותיו, ואת המשפט החמור שאמר עליו הצדיק מאפטה.
"האם פגעת בכבודו של הצדיק מאפטה?", שאל הרבי את החסיד.
"חלילה!", נזדעק ר' יצחק-משה, "ולא זו בלבד, אלא שמעשיי היו בשגגה גמורה. לא ידעתי כלל שזה בית מדרשו, ושהוא מתנגד להפצת החסידות. באמת ובתמים ביקשתי למלא את בקשתו של רבנו, ולשמחתי מצאתי קהל שומעים הצמא לדבר ה'".
חיוך רחב עלה על פניו של הרבי. "תנוח דעתך", הרגיע את החסיד, "אין לך סיבה לדאגה. אתה תוציא את שנתך".
ואולם דברי הרבי לא השקיטו את חרדתו של ר' יצחק-משה. הוא ביקש לשמוע דברים מפורשים יותר מאלה. השעין הרבי את זרועותיו על השולחן, והוסיף ואמר לר' יצחק-משה: "אתה תאריך ימים יותר מהצדיק מאפטה!".
ועדיין הוסיף ר' יצחק-משה לעמוד מול רבו. הלוא הצדיק מאפטה כבר מתקרב לגיל שבעים, ואילו הוא עדיין צעיר. גם אם יאריך ימים יותר מהצדיק מאפטה, עדיין אין הדבר מבטיח לו אריכות ימים. הוא נותר עומד, תולה עיניים מתחננות ברבי, שיהפוך לחלוטין את קפידתו של הצדיק מאפטה.
שוב נשען הרבי על זרועותיו, ונהרת אור נשפכה על פניו. הוא הישיר מבט לעבר חסידו המסור, וחתם בפסקנות: "אתה תאריך ימים יותר מבניו!".
ואכן, זכה ר' יצחק-משה, וברכת הרבי נתקיימה בו במלואה. הוא זכה לעבור את שנת המאה לחייו מתוך בריאות איתנה. גם בגילו המופלג, עד השבוע האחרון לחייו ממש, הוסיף לקיים את ציוויו של אדמו"ר הזקן אליו – להיות ער בכל ליל שישי ולעסוק בתורה.
(על-פי 'אוצר סיפורי חב"ד') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
