בצהרי יום שישי, ו' בכסלו תש"ז, עלו כשמונה-מאות איש, פליטי שואה מרומניה ומהונגריה, אל ספינת המעפילים 'רפיח', שיצאה מנמל בקראט ביוגוסלוויה. זו הייתה אניית-משא קטנה ורעועה, שבימיה הטובים נועדה להעביר בקר בין האיים היווניים.

הפליטים נאלצו לבלות את ימי ההפלגה בצפיפות איומה ובחום מחניק. בבטן האנייה הותקנו ארבע קומות של דרגשים. שטח כל דרגש היה מטר וחצי על ארבעים ס"מ וזה מה שהוקצב לכל אחד. אסור היה לעלות מבטן האנייה אל הסיפון, כדי לשאוף אוויר צח - מפחד ספינות הצי הבריטי ששייטו בים ומנעו הגעת פליטים יהודים לארץ. גם האוכל הקר, שחולק פעם ביום, ניתן תוך שכיבה על הדרגשים.

בין הנוסעים היה נער כבן שש-עשרה, שמוליק שמו. שוכב שמוליק על דרגשו ובאמתחתו זוג תפילין, סידור וספר תהילים. כולו שקוע בעולמו, כמעט אין לו שיג ושיח עם איש.

ביום ראשון, ח' בכסלו, לאחר עגינה קצרה ליד האי סטבוליס, פרצה סערה בים והאנייה הקטנה היטלטלה על המים כקליפת אגוז. הנוסעים המבועתים נצטוו לעבור מצד אל צד, בניסיון לייצב את האנייה.

בבוקר שבת פרשת וישלח, י"ד בכסלו - לאחר שבעה ימים בים הסוער - התגברה הסערה. בצהריים חשכו לפתע השמים והאנייה היטלטלה בחוזקה. רב-החובל היווני הודיע כי אין הוא מסוגל עוד לשלוט בהגה האנייה. הוא אמר כי ינסה למצוא מסתור בחוף האי הסמוך.

האנייה עצרה. שני מלחים הורדו בסירה אל החוף הסלעי של האי סירינה, אי קטנטן שאפילו אינו מופיע על המפה. המלחים בדקו את עומק המים ליד הסלעים וחיפשו מקום שבו יהיה אפשר להשליך עוגן. כעבור זמן-מה שבו ובישרו - אפשר.

האנייה החלה להתקרב אל הסלעים. לפתע ספגה קרקעיתה חבטה ראשונה מהסלעים. העוגן שהוטל - לא נתפס. האנייה היטלטלה פעם נוספת לעבר הסלעים. הפעם פערו בה הסלעים חור גדול ומים החלו חודרים לתוכה. האנייה הוסיפה להיטלטל ולהיחבט. תבהלה עצומה פרצה בין מאות הפליטים.

"קפצו והצילו את חייכם!", נשמעה הפקודה. המלחים, שזינקו ראשונים, הצליחו לקשור את האנייה אל הסלעים. אנשים החלו לקפוץ למים. מקצתם הצליחו לקפוץ היישר אל הסלעים. אחרים קפצו לתוך המים הקרים. היו שנתפסו בחבלים שקשרו את האנייה לסלעים. אולם תנודות האנייה מתחו את החבלים ואלה נפלו למים. כמה מהם נמחצו, למרבה הזוועה, בין האנייה לסלעים.

על-אף הפאניקה הגדולה, שמוליק נותר משום-מה בתאו. ייתכן שבגלל טלטולי האנייה שקע בערפול-חושים, שניתק אותו לזמן-מה מהמתרחש סביבו. לפתע, כמו התעורר מחלום, הבחין בתאי האנייה הריקים. בבהלה גדולה עלה אל הסיפון ורק אז קלט את חומרת המצב.

שמוליק הצליח לקפוץ אל המים רגעים אחדים קודם שנבקעה האנייה לשניים. רגע קודם-לכן הצליח אחד המלחים לחלץ מבטן האנייה את מכשיר הקשר היחיד ולהביאו אל החוף, רטוב אך שלם. שברי האנייה נחבטו זה בזה עד שירדו למצולות. בעזרת מכשיר הקשר הודיעו הפליטים לשלטונות הבריטיים על מקום הימצאם. רגע לאחר מכן נדם המכשיר.

עם שחר יום ראשון נמצאו על הסלעים גופותיהם של שמונה נספים. אחרים הוגדרו נעדרים וגופותיהם לא נמצאו. הפליטים הניחו את הנספים, ראשיהם לכיוון ארץ-ישראל, וכיסו אותם באבנים ובסלעים.

לשמחת הפליטים, גילו על האי ארבעה אזרחים יוונים, שחיו במקום. הללו הסכימו למכור להם עשרים כבשים, ובכך למעשה הצילו אותם ממוות ברעב. בשר הכבשים בושל באש מדורות. כל אחד ממאות הניצולים זכה במנת בשר. באמצע הלילה העירו את שמוליק משנתו, כדי לקבל את מנתו. ביומיים הבאים כמעט לא באו מזון ומשקה לפי הניצולים.

ביום רביעי, י"ח בכסלו, הגיעו לאי שתי אניות בריטיות. הן הפליגו עם הפליטים לעבר מחנה עולים בקפריסין. שם שהו הפליטים כשנה, עד ראשית שנת תש"ח. אז זכו סוף-סוף להגיע ארצה. שמוליק היה אז כבן שבע-עשרה. המחשבה על הנספים המסכנים, שלא זכו להגשים את משאלתם ונשארו קבורים על סלעי האי סירינה - לא הרפתה ממנו. 

שמוליק גדל והיה לאיש. עם הזמן נעשה אחד מגדולי היהלומנים בארץ - הלוא הוא ר' שמואל דסקל מבני-ברק. ר' שמואל ראה ברכה בעמלו והיה איש חסד נודע שרבים-רבים נסתייעו על-ידו.

יום אחד שמע על הצעה להעלות את עצמות הנספים מסירינה לקבורה בארץ. ר' שמואל נרתם בהתלהבות למימוש ההצעה ואף נתן מכספו לצורך העניין.

ביום שישי, י"ב במרחשוון תשל"ג, הפליגה ספינה צבאית מנמל חיפה. על סיפונה היו מפעיליה מחיל-הים, אנשי הרבנות הראשית וכמה מניצולי 'רפיח', ובהם ר' שמואל. בי"ז במרחשוון נמצאו העצמות והובאו לקבורה בארץ. רק עתה נחה דעתו של ר' שמואל.

(תודתנו לשולח, הרב יצחק-בירך דסקל מבני-ברק, ר"מ בישיבת חכמת-שלמה ומחבר ספרים על הש"ס - מתוך ספר בהכנה לזכר אביו ז"ל, שנפטר בר"ח אלול תשס"ד)