מדוע אכילת מצה בזמן הזה היא מדאורייתא, ומרור מדרבנן, בשעה שהיה צריך להיות ההיפך – חיוב אכילת מרור נחוץ יותר, שכן אנו שרויים בגלות! * לשם מה להזכיר את גאולת מצרים, בשעה שאנו שרויים בגלות מרה משל עצמנו? * גאולת מצרים נותנת כוח לצאת גם מהגלות הנוכחית ולבוא לגאולה האמיתית והשלימה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בחג הפסח ישנם שלושה עניינים1 - "פסח מצה ומרור": "פסח .. על שום שפסח המקום על בתי אבותינו כו', מצה... על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ כו', מרור... על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו כו'".
והעניין העיקרי משלושת עניינים אלה שנשאר בזמן הזה הוא "מצה", כי: פסח - שייך רק בזמן שבית המקדש היה קיים, שאז היו מקריבים קרבן פסח, מה שאין כן בזמן הזה שאין מקריבים קרבן פסח. מרור - חיובו בזמן הזה אינו אלא מדרבנן. ומצה - גם בזמן הזה חיובה מן התורה2.
וצריך להבין:
כיון שמרור ("על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו כו'") מורה על הגלות, ומצה ("על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם") מורה על גאולה - איך יתכן שבזמן שבית המקדש היה קיים המרור (שמורה על הגלות) הוא מן התורה, ודווקא בזמן הגלות הוא מדרבנן? ויתירה מזה: מרור בזמן הגלות הוא מדרבנן, ודווקא מצה (גאולה) היא (גם בזמן הגלות) מן התורה - בה בשעה שזמן הגלות שייך למרור דווקא, ולא למצה שעניינה גאולה?!
ב. ויובן בהקדם הביאור בכללות העניין דיציאת מצרים - שעם היותו לפי שעה בלבד, הרי הוא גם התחלה ונתינת כח על כל העניינים שלאחרי זה עד להגאולה העתידה עליה נאמר3 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", כפי שמבאר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר4 שיציאת מצרים היא התחלה לכל הגאולות עד לגאולה האמיתית והשלימה.
ובפרטיות יותר:
הגילוי דיציאת מצרים - עם היותו גילוי נעלה ביותר, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" - לא הי' אלא לפי שעה בלבד, ולאחרי זה הוצרכה להתחיל העבודה ד"וספרתם לכם שבע שבתות"5, שעל ידה דווקא נעשית הטהרה דישראל להיות ראויים למתן תורה, על דרך ובדוגמת אשה דמסאבותא שמתטהרת לבעלה על ידי זה ש"וספרה לה גו'"6, כדאיתא בזהר7.
ולאידך, אף שהגילוי דיציאת מצרים לא היה אלא לפי שעה, הרי הוא גם ההתחלה דמתן תורה, כיון שהאפשרות למתן-תורה (כולל גם ההכנה על ידי העבודה דספירת העומר) נעשתה על ידי הגילוי דיציאת מצרים דווקא8.
ויתירה מזה: הגילוי דיציאת מצרים הוא (לא רק התחלת מתן-תורה דגליא דתורה, אלא) גם התחלת מתן - תורה דפנימיות התורה שתתגלה לעתיד לבוא, כי, אף שהגאולה דיציאת מצרים לא הייתה גאולה אמיתית ושלימה, שהרי לאחרי' היו עוד גלויות (ועל דרך לשון חכמינו זיכרונם לברכה9 בנוגע לגאולה דפורים: "אכתי עבדי אחשוורוש אנן"), הרי היא התחלה ונתינת כח להגאולה האמיתית והשלימה שאין אחריה גלות10, שאז תהיה גם השלימות דמתן תורה על ידי הגילוי דפנימיות התורה.
ומזה מובן שהעניין ד"זכר ליציאת מצרים" הוא נתינת כח לכללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות שעל ידי זה11 באים סוף סוף להגאולה העתידה.
ג. ויש לומר, שדוגמת שני הקצוות שביציאת מצרים (לפי שעה בלבד, וגם התחלה דכל העניינים שלאחרי זה) מצינו גם בקרבן פסח:
קרבן פסח אינו קרב בזמן הזה שבית המקדש אינו קיים - שבזה מודגש שהגילוי דפסח אינו אלא לפי שעה בלבד.
אבל אף על פי כן, מצינו באחרונים כמה דעות שגם בזמן הזה שאין בית המקדש קיים מותר להקריב קרבן פסח (כמבואר בארוכה פרטי השקלא וטריא בזה12) - שבזה מודגש שהגילוי דפסח הוא התחלה לכל העניינים שלאחרי זה, הן העבודה שבזמן הגלות (שגם אז שייך העניין דקרבן פסח), והן (ובעיקר) תכליתה ומטרתה בהגאולה העתידה.
ויש לומר, שזהו גם הטעם הפנימי לאמירת חצי הלל [על פי מנהגם של ישראל ("מנהג ישראל תורה היא"13), שלכן, יש שקלא וטריא בנוגע לאמירת הברכה] לאחרי ימים ראשונים דפסח14 - שגם לאחרי הגילוי דיציאת מצרים לפי שעה, שנמצאים עדיין בגלות, בבחינת "אכתי עבדי פרעה אנן" (שאז אין מקום לכאורה לאמירת הלל, כמו בפורים ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן"), אומרים "(חצי) הלל" כדי להמשיך ולפעול את הגאולה גם בזמן הגלות.
ד. על פי זה יש לבאר גם שני הקצוות שבמרור ומצה, שבזמן הזה יש חיוב מן התורה על מצה ולא על מרור, אף על פי שמרור מורה על הגלות ומצה על הגאולה - כי, היא הנותנת:
הטעם שבזמן הגלות אין חיוב מן התורה על אכילת מרור, הוא, לפי שהגלות עצמו הוא עניין של מרור, שלכן אין צורך להדגיש יותר את ענין הגלות על ידי אכילת מרור (דבר שיכול להביא לרגש של ייאוש כו'), מה שאין כן בזמן שבית המקדש קיים יש צורך וחיוב באכילת מרור כדי לעורר ולהדגיש את זכרון הגאולה ממעמד ומצב של הגלות. ולהוסיף, שכיון שהגאולה ממצרים היא לפי שעה, גאולה שיש אחרי' גלות, הרי זה מתבטא גם באכילת מרור (שמורה על הגלות) בזמן שבית המקדש היה קיים.
והעניין העיקרי שבו היא עיקר ההדגשה בזמן הגלות, הוא, זכרון הגאולה ממצרים שנותנת כח לכללות העבודה בזמן הגלות כדי לבוא להגאולה העתידה - כמודגש בהחיוב מן התורה על אכילת מצה הקשורה עם הגאולה.
ויתירה מזה - "מצה זו שאנו אוכלים .. על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם":
ידוע15 שישנם ב' סוגי מצה: (א) מצה שקודם חצות – המצה שאכלו בני ישראל בהיותם בגלות מצרים, (ב) מצה שלאחרי חצות - המצה שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים. והחידוש הוא - שהמצה שאנו אוכלים קודם חצות היא כנגד המצה שאחר חצות, המצה שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים.
והעניין בזה - שהמצה שאנו אוכלים בזמן הגלות היא בדוגמת המצה שאכלו בני ישראל קודם חצות בהיותם בגלות מצרים, ואף על פי כן, הרי היא כנגד המצה שלאחרי חצות בצאתם ממצרים, כיון שגם אכילת המצה בזמן הגלות קשורה ושייכת לגאולה העתידה.
ה. וההוראה מזה בעבודת האדם:
גם כשנמצאים בחשכת הגלות בכלל, ובפרט כשידע איניש בנפשיה מעמדו ומצבו - אין ליפול בייאוש חס ושלום, אלא אדרבה, יש לזכור אודות הגאולה, שהיא הנתינת כח לכללות העבודה בזמן הגלות להביא את הגאולה העתידה.
ובפרט לאחרי ובסמיכות לזמן יציאת מצרים, בימי ספירת העומר שבהם מחכים ומצפים לזמן מתן תורה16, שבזמן זה מודגש שיציאת מצרים היא (לא רק לפי שעה בלבד, אלא) גם ההתחלה דמתן תורה – על אחת כמה וכמה שצריך להדגיש את זכרון הגאולה ממצרים שהיא גם התחלת הגאולה העתידה, שמתבטאת בכך שמחכים ומצפים להשלימות דמתן תורה בהתגלות פנימיות התורה בגאולה העתידה.
[משיחת אחרון של פסח תשי"ב. תורת מנחם חלק ה עמ' 140 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה]
_____________________
1) ראה גם שיחת שבת פרשת ויקהל פקודי, החודש, מבה"ח ניסן, תשי"ב (תורת מנחם חלק ה עמ' 78).
2) פסחים קכ, א. שלחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן תעה סעיף טו.
3) מיכה ז, טו.
4) ד"ה כימי צאתך דאחרון של פסח תש"ח פרק יב (סה"מ תש"ח עמ' 164).
5) אמור כג, טו.
6) מצורע טו, כח.
7) חלק ג צז, סע"א ואילך.
8) ראה גם שיחת ליל ב' דחג הפסח תשי"ב סוף סעיף ז (תורת מנחם שם עמ' 125).
9) מגילה יד, א.
10) מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוספות ד"ה ה"ג – פסחים קטז, ב.
11) ראה תניא ריש פרק לז.
12) ראה בהנסמן בליקוטי שיחות חלק לג עמ' 60 הערה 38.
13) ראה תוספות ד"ה נפסל – מנחות כ, ב. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סוף סימן קפ. סימן תלב סעיף יא. סימן תצד סעיף טז.
14) סידור אדמו"ר הזקן לפני הלל. וראה שער הכולל פרק לז סעיף ד. אנציקלופדיה תלמודית ערך הלל ס"ה. ס"י. וש"נ.
15) ראה שיחת ליל ב' דחג הפסח תשי"ב סעיף ב (תורת מנחם שם עמ' 119) וש"נ.
16) ר"ן סוף מסכת פסחים. וראה בהנסמן בליקוטי שיחות חלק כב עמ' 114 הערה 2.
סיכום:
בזמן הגלות, חיוב אכילת מצה הינו מדאורייתא ואילו החיוב באכילת מרור אינו אלא מדרבנן.
לכאורה יש לתמוה: המצה זכר לגאולה, והמרור הוא לזכר הגלות וקושי השעבוד. אם כן, כיצד ייתכן שעתה בזמן הגלות המרור הינו מדרבנן בלבד, ואילו המצה, שהיא זכר לגאולה, הינה מדאורייתא?!
ויובן בהקדים: גאולת מצרים הייתה גאולה זמנית, ולאחריה באה גלות נוספת. מאידך, גאולה זו הינה השורש וההתחלה של הגאולה העתידה, שהיא גאולה נצחית שאין אחריה גלות. וכמבואר בפירוש הפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שהיציאה ממצרים היא ההתחלה של נפלאות הגאולה העתידה.
על פי זה יש לבאר מה שמצה בזמן הגלות הינה מדאורייתא ואילו מרור הינו מדרבנן בלבד:
בזמן הגלות אין צורך כל כך במרור (זכר לגלות), כיון שעניין הגלות מורגש כבר בלאו הכי... דווקא בעת שבית המקדש היה קיים היה צורך במרור, בכדי לזכור את המעלה שבגאולה מן הגלות. וכן, בכדי לזכור שעדיין לא הגיעה הגאולה הנצחית, וממילא יש עדיין מקום לגלות – מרור.
אך בעת הגלות, יש לעורר ולהזכיר אודות הגאולה ממצרים, שבה ניתן הכוח לצלוח את כל הגלויות ולהגיע לגאולה הנצחית. לפיכך, בזמן הגלות ישנו חיוב מדאורייתא לאכול מצה, שהיא זכר לגאולת מצרים.
ביטויים נוספים לאותם ב' קצוות – גאולת מצרים מחד, וגלותנו הנוכחית מאידך – מצינו גם לגבי קרבן פסח, שאף שאינו נוהג בזמן הזה – בכל זאת יש דעות שמתירות זאת. וזה גם הטעם לאמירת חצי הלל.
מכך יש ללמוד הוראה:
גם כאשר אדם מצוי בגלות פנימית בעבודת ה', אל לו ליפול בייאוש; עליו להזכיר לעצמו אודות הגאולה, אשר ממנה הוא מקבל נתינת כוח לסלק את חשכת הגלות, ולהגיע לגאולה שלימה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
