האב הדאוג עמד ליד מיטת חוליו של בנו, והביט בעיניים כלות בנער הדועך. הרופאים נואשו ממנו. בשפה רפה בישרו לאב כי אין בידם מזור לחולה.
באותו רגע הרים רבי עמרם דיוואן את ידיו השמימה ומפיו יצאו המילים: "אנא, ריבונו של עולם, קח את חיי כפרה תמורת חייו של בני, נפש תחת נפש".
למרבה הפלא החל הבן להתאושש, וכעבור זמן הבריא לגמרי.
זה היה במרוקו בשנת תקמ"ב. רבי עמרם דיוואן, איש ירושלים, יצא עם בנו למסע בקהילות יהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניס, בשליחות היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא נדד בין הכפרים והעיירות וקיבץ פרוטה לפרוטה. בכל מקום נתקבל בהערצה ובחיבה. הכול ביקשו לחזות באחד מגדולי חכמי ארץ ישראל.
לא ארכו הימים והידיעה המרה פשטה בקהילות המגרב: רבי עמרם חלה פתאום ובט"ו באב נלקח לבית עולמו. יהודי מרוקו ליוו אותו בהמוניהם למנוחת עולמים בבית העלמין שבאסג'ן, כפר ליד העיר וזאן, דומעים על המאור הגדול שנלקח. מקום קברו נהפך למוקד עלייה לרגל. סגולות רבות נקשרו במקום, ויהודים מכל האזור נהרו להתפלל בקבר.
העלייה לקבר התעצמה בעיקר בל"ג בעומר, שבו נהגו המונים לפקוד את הציון, להדליק מדורה גדולה ולרקוד לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי.
סיפורי הניסים והנפלאות שנפוצו סביב ציונו של רבי עמרם הגיעו גם לאוזני הערבים, ועוררו התעניינות גדולה. זו הייתה לצנינים בעיני מושל וזאן. הלה, שונא ישראל מובהק, החליט לגדוע את התופעה.
שנה אחת, לקראת ל"ג בעומר, פרסם המושל כרוז המזהיר את היהודים לבל יהינו להתקרב לקבר בל"ג בעומר. מי שיפר את האיסור, פקד, מתחייב בנפשו.
הגזירה הפתאומית הפילה חרדה על יהודי האזור. בלב כבד ומתוך חשש לחייהם נאלצו לציית להוראה. בערב ל"ג בעומר הסתגרו בבתיהם, כאובים ומלאי צער על ההחמצה הגדולה שנגרמה בעטיו של השליט הרשע.
אלא שדבר הגזירה לא הספיק להגיע אל יהודי הכפרים והעיירות המרוחקים יותר, שכבר החלו את מסעם השנתי לכפר אסג'ן זמן רב קודם לכן. רק כשהגיעו לווזאן התבשרו בעצב על ההוראה החדשה, ונמלאו צער על הטרחה הגדולה שטרחו לריק.
ליל ל"ג בעומר ירד, והמתח באסג'ן הגיע לשיאו. המושל פרש את חייליו בכל הדרכים המובילות לבית העלמין. שוטרים חמושים פטרלו בלי הרף, מחפשים בשבע עיניים יהודי שיעז להתעלם מהפקודה ולהסתנן לקבר הצדיק. חלקת הציון, שבכל שנה הייתה מוארת באור יקרות ומלאה המוני יהודים רוקדים, הייתה עכשיו שוממה ושרויה בחשיכה מוחלטת. ליבם של היהודים נחמץ.
אך בדיוק בשעה המסורתית להדלקת המדורה קרה דבר מופלא. הכפר החשוך הואר לפתע, כאילו מדורת ענק ירדה מן השמים והפכה את חשכת הלילה ליום. החיילים ההמומים נשאו את מבטם לעבר בית העלמין, ועיניהם נפערו בתדהמה: מדורה ענקית להטה בחצר חלקת הקבר, ולהבותיה עולות ונישאות השמימה ומאירות את המרחב כולו. ממרחק נשמעו צהלות חוגגים, קולות זמר ושאון אדם.
החיילים חרקו שיניים בזעם. האוּמנם העזו היהודים להמרות את פי המושל ולהצית מדורה בחלקת הקבר? הם מיהרו אל המקום, לתפוס את הפושעים ולהענישם. ואולם כשהגיעו לציון עצמו גילו שהמראות והקולות גוועו, ואפילה ודממה היו שרויות בו. החיילים ניצבו על עומדם משתאים. האוּמנם זה היה מחזה תעתועים?
נבוכים ותמהים סבו על עקבותיהם. אך התרחקו כברת דרך – והאש המסתורית שבה והתלקחה. גם הקולות התחדשו. שוב זינקו החיילים על סוסיהם והדהירו אותם לבית הקברות, נחושים שלא להניח ליהודים לחמוק מידיהם.
אלא ששוב, בהגיעם למתחם בית העלמין, האש כבתה, הקולות נדמו, ורק צרצור הצרצרים ליווה את עלטת הליל. מחשבת ביעותים מילאה את מוחם של החיילים. אין זאת אלא שהיהודים עושים שימוש בכוחות עליונים, ובוודאי הזעיקו שדים ורוחות להתל במושל.
ליבם התמלא אימה. עוד מעט יתנפלו עליהם המזיקים ויעשו בהם שפטים! מבועתים ומבוהלים זינקו על סוסיהם וברחו לעבר ביתו של המושל. בסערת נפש סיפרו לו על המחזה הפלאי שמתרחש בבית הקברות.
המושל התקשה להאמין, וביקש לראות את הדבר במו עיניו. הוא התלווה אל חייליו, ואכן נוכח שהצדק עמם. רגעים אחדים עמד נפעם, חוכך בדעתו כיצד לנהוג. לבסוף הגיע למסקנה כי אם יותיר על כנו את איסור הגישה אל הקבר – ייוודע הסיפור ליהודים ויוסיף עוד יוקרה לקברו של החכם היהודי. מוטב לו אפוא לאפשר ליהודים לפקוד את הציון כבכל שנה.
הפקודה החדשה נפוצה במהירות, ובתוך זמן קצר כבר גדשו אלפי יהודים את חלקת הקבר, רוקדים וצוהלים סביב מדורת עצים אמיתית, ומהללים את בוראם על הנס הגדול שהתחולל בזכות הצדיק.
(על-פי 'חוט של חסד') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
