שם משפחתו של ר' חיים לִיכְטצִיהֶר, חסיד תם וירא שמים מהעיר וורקה שבפולין, העיד על עיסוקו – יצרן נרות. באותן שנים טרם הומצאה הנורה החשמלית, ובבית המלאכה הקטן שלו עמל ר' חיים על ייצור נרות שעווה פשוטים שסיפקו אור צנוע בסביבתם.
בגֵו כפוף היה ר' חיים רוכן על חומרי הגלם, ומוציא מתחת ידיו עוד נר ועוד נר, שנמכרו בפרוטות עלובות ובקושי סיפקו לחם דל למשפחתו הברוכה. ואולם בשעה שידיו עסקו בעבודה היה ראשו נתון במחוזות אחרים. הוא הגה בסוגיה שלמד אמש, בתום יום עבודה מפרך, או הרהר בענייני עבודת הבורא.
מפלט מעסקי החולין מצא ר' חיים בחצר ה'סבא' מרדזימין, רבי יעקב-אריה גוטרמן. שם קרנה דמותו של ר' חיים, בסופגו קדושה והתרוממות הנפש עד לביקורו הבא. אם בביתו לא הייתה דעתו נתונה יתר על המידה לעניינים גשמיים, על-אחת-כמה-וכמה בשהייתו בחצר הקודש ברדזימין. שם נשמתו הייתה פושטת לגמרי את הבלי העולם ומתעלה לשמי רום.
שנים חלפו. ר' חיים התפרנס בדוחק, אך שמח בחלקו. ילדיו בגרו והגיעו לפרקם. עכשיו מצוקת הממון הקבועה נהפכה לאבן הרובצת עליו. הוא הביט בעצב בילדיו המתבגרים, והצעות שידוכים אין, בשל עוניו הרב.
רעייתו פנתה אל בעלה בזעקה: "מדוע אינך פונה אל רבנו שיברכנו? המוני יהודים נוסעים לרדזימין ורואים ישועות. בקש גם אתה!".
הודה ר' חיים כי הצדק עם רעייתו, ארז צרור קטן ויצא לדרך. ככל שהתקרב לרדזימין, כך גברה השתוקקותו לחזות בפני הצדיק. רגליו קלו ונפשו התרוננה. אך דרכו רגליו בחצר הקודש, שכח לגמרי את סיבת בואו. הוא אסף מלוא חופניים קדושה ויראה, ונפשו התבשמה מדברי התורה ומאורחותיו הטהורים של ה'סבא'.
רק כשכבר היה בדרכו לשוב לוורקה קלט פתאום כי לא מילא את המטרה שלשמה בא. הוא סב על עקבותיו, והתייצב שוב מול רבו. "מדוע חזרת?", תהה הרבי.
ר' חיים השפיל את מבטו. בנימת התנצלות שח לפני הרבי את מצוקתו. "ומה בעניין עסק ייצור הנרות?" שאל הרבי, "האין בו לספק לך רווחה כלכלית?".
ר' חיים נאנח. "הסוחרים מעריכים מאוד את תוצרתי", אמר, "אולם בתנאים הנוכחיים ההספק שלי דל וממילא גם הרווח קטן".
"אולי תשיג הלוואה, שתאפשר לך להשקיע בבית מלאכה גדול יותר?", הציע הרבי.
"מי ייתן לי הלוואה?", השיב ר' חיים בחיוך מריר. "אצלנו לוקחים הלוואות בריבית מהפריץ, ראש העיר, אולם הלה ודאי ישלחני מעל פניו בבושת פנים".
"לך אליו!", הפתיע הרבי את החסיד, "ובקש ממנו שילווה לך שלוש-מאות רובלים. הוא ייענה לך!".
ר' חיים לא היה זקוק ליותר מכך. בלב קל מיהר לשוב לוורקה, ופנה היישר אל ביתו של הפריץ.
"שלוש-מאות רובל?", תמה הפריץ, "לשם מה זקוק אתה לסכום כזה?".
ר' חיים פירט בהתלהבות את תכניותיו להרחבת העסק. "אייצר כמות גדולה של נרות, ואמכור אותם בסיטונאות".
"נשמע משכנע", הנהן הפריץ, "מה העירבון שתיתן לי?". ר' חיים השיב מייד: "אמשכן את ביתי!".
הפריץ ביקש שהות להרהר בבקשה. באותו יום פגש אחד מפרנסי הקהילה היהודית, ושאל אותו על מצבו הכלכלי של ר' חיים. הלה הניח שר' חיים ביקש הקלה במיסים, וברצותו לעזור לו אמר שהוא עני מרוד, המתקשה להביא לחם לפיות ילדיו.
בשובו של ר' חיים אל הפריץ זכה למטר גידופים ועלבונות. "איך אתה מעז להעמיד פנים של לווה הגון, בשעה שעני ואביון אתה?! הסתלק מכאן!".
ר' חיים יצא מביתו בלב כבד. רגליו נשאוהו מאליהן לרדזימין. "הלוא אמרתי לך שהוא ילווה לך!", אמר לו הרבי בנימת תרעומת. "אמרתי וכך יהיה! רק אני מזהירך שלא תשיב לפריץ את הכסף אלא כנגד שטר החוב!".
הנהן ר' חיים ושב לוורקה. אך דרכו רגליו על מפתן ביתו, וכבר בא שליח מאת הפריץ והזמינו לבוא אליו מייד.
"הו! סוף-סוף באת!", קידמו הפריץ בחביבות, שלא היה בה שמץ מהתנהגותו הקודמת. "אמור לי, בבקשה", הוסיף, "מיהו היהודי הזקן שטורד את שנתי לילה אחר לילה, ומצווה עליי להלוות לך את הכסף? הוא מזכיר לי שלפני שנים רבות יהודי אחד הפקיד בידי שלוש-מאות רובלים, אך נפטר ואיש לא בא לדרוש את כספו. הזקן הזהירני שאם לא אציית לדבריו – איענש קשות!".
ר' חיים הודה לו על נכונותו להעניק לו את ההלוואה. הפריץ מנה לידיו של ר' חיים שלוש-מאות רובלים, וזה מילא שטר חוב ובו התחייבותו להשיב את ההלוואה כאשר המלווה ידרוש זאת.
עברו כמה ימים. הפריץ חפץ לעשן, וברגע של היסח הדעת נטל דף שהיה מונח על שולחנו, גלגל לתוכו טבק, ושאף להנאתו מן העשן. רק כשסיים לעשן את הסיגריה גילה שדף הנייר לא היה אלא שטר ההלוואה של ר' חיים! "יהי לו הכסף למתנה", אמר בליבו.
ור' חיים, בַהלוואה שקיבל פתח בית מלאכה גדול, החל להתפרנס בכבוד, והשיא את ילדיו ברוחב לב.
(על-פי 'הסבא קדישא מראדזימין') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
