נהג המשאית המקרטעת הופתע למראה השער הסגור של הקולחוז: "לרגל שמחה משפחתית, ייסגר המחסן מהיום, רביעי, בשעה 13:00, עד יום ראשון, ב-7 בבוקר".
הנהג סינן גידוף נרגז. "איפה נשמע דבר כזה?!", הלם בכעס על ההגה. מי שמע על קולחוז שמושבת לארבעה ימים לרגל שמחה משפחתית?! ומה יהיה על יבול הענבים שממלא את תא המטען. הרי לא ייתכן להחזיר את הסחורה לכרמים, או להשאיר אותה במשאית בחום הלוהט.
הוא ירד מהמשאית, התקרב אל השער הנעול והשקיף אל תוך הקולחוז. נפש חיה לא נראתה. מה יעשה?! אכן, גם הוא אשם, שאיחר את מועד האספקה, אבל כעת עליו לדווח על האירוע.
ואז הבחין כי השער אינו נעול. הוא פתח אותו לרווחה, הוביל את המשאית פנימה, ופרק את התוצרת סמוך למחסן. כשסיים חש הקלה. האשמה תיפול עכשיו על החבר חודיידטוב.
למחרת פנה אל המשרד הממונה על הקולחוזים באזור סמרקנד, וסיפר את אשר אירע. המנהל הנהן בפנים חמורות סבר. מעולם לא אהד את החבר רפאל חודיידטוב, היהודי האדוק, והנה נפלה לידו הזדמנות פז.
"תודה לך, חבר, על נאמנותך", אמר לנהג. "כבר מחר בבוקר אשלח פקח שיבדוק מה עלה בגורל התוצרת החקלאית שהבאת".
הנהג חש הקלה גדולה. האיום שריחף מעל ראשו הועבר אל המנהל היהודי של הקולחוז.
כשהלך הנהג נזכר המנהל כי מפעם לפעם נתקבלו תלונות דומות, על השבתת העבודה בחווה השיתופית בחגים יהודיים. הפעם חודיידטוב הגדיש את הסאה.
למחרת התייצב פקח נמרץ בשערי הקולחוז. הוא מצא את השער הסגור ועליו השלט המפליל. שום תכונה לא נראתה בחווה. האיש נכנס פנימה וראה את ארגזי הענבים, שהחלו להבאיש. המבקר העווה את פניו בגועל. מה מתרחש בקולחוז הזה!
בעודו מתהלך בשטח הגיעו לאוזניו קולות שירה. הוא החל ללכת בעקבות הצלילים ושמע בבירור זמר עליז, מלוּוה מחיאות כף והלמות ריקוד קצובות.
הפקח פתח את הדלת וראה המון אדם צוהל באולם שבלב הקולחוז. אנשים העבירו ספרי תורה מיד ליד, והניפו אותם מעל ראשי הרוקדים. האיש חרק את שיניו בכעס. כל חלקי הפאזל התחברו. החשוכים האלה, האדוקים, שלא גילו את האור הקומוניסטי, הרהיבו עוז לחגוג את ימי שמחת תורה ולהתבטל מעבודה. איך הם מעיזים!
הוא פסע בצעדים נמרצים למרכז האולם וחבט בשולחן העץ. דממה השתררה. תחילה החוגגים לא הבחינו בו כלל, ועתה נראו אותות ההלם היטב על פניהם. "היכן המנהל?", צעק הפקח.
רפאל חודיידטוב התייצב מולו. "מחר תתייצב לחקירה במשרדי הקג"ב. כדאי לך להכין תשובות משכנעות להתנהגות הפושעת של הקולחוז שבניהולך!", הטיח בו הפקח.
פחד גדול מילא את הנוכחים. ברגע אחד הושבתה השמחה והתחלפה בחרדה גדולה. להפתעת כולם התקרב רפאל אל הפקח, חיבקו בחום וקרא: "ברוך הבא! כמה שמחים אנו לראותך משתתף בשמחתנו!".
בטרם הספיק הלה להתעשת הוסיף רפאל ואמר: "הלוא יהודי אתה, כמונו. היום חג שמחת תורה! עזוב את ההבלים, ונחגוג יחד. על כל השאר נוכל לשוחח אחרי-כן!".
בקבוק וודקה הובא מייד, וצלוחית תקרובת הוגשה לפני האיש. האווירה המתוחה נשברה. הפקח נסחף באווירת החג, לגם מלוא הכוס מהוודקה ונהנה מהתקרובת. עוד כוס, ובשלישית כבר היה שתוי לגמרי. כעבור זמן השתרע על הספסל ושקע בתרדמה. החגיגה נמשכה כעת בשלווה עד שעת ערב מאוחרת.
שחר של יום חדש הקיץ על סמרקנד. המפקח התפכח משכרותו, ופנה אל משרד הממונה, שציפה בקוצר רוח לממצאים.
גם רפאל החל לתכנן את צעדיו. אמנם בתושייתו הצליח לעכב את הדיווח, אך ברור כי זה יוגש. עליו לפעול בחוכמה.
באותה עת שרר בסמרקנד מחסור חמור בצמיגים לגלגלי משאיות, והדבר גרר השבתה מתמשכת של מפעל גדול בעיר. ר' רפאל מיהר לנסוע לבירה, טשקנט. שם, בעזרת קצין בכיר בצבא, הצליח לקנות מלאי גדול של צמיגים. לפנות בוקר כבר היו הצמיגים בחצר המפעל המושבת.
מנהל המפעל לא ידע את נפשו. הוא הרעיף שבחים על ראשו של רפאל, על התושייה והאכפתיות שלו. משם מיהר ר' רפאל לקולחוז, וכצפוי מצא שם זימון לבירור דחוף במשרד הממונה על הקולחוזים.
קיתון של צוננים הטיח הבכיר לעברו: "ארבעה ימים הושבת הקולחוז בגלל החג והשבת שלכם! חגגתם והתהוללתם ורמסתם ברגל גסה את ערכי העמל הקומוניסטיים!".
רפאל העמיד פני נעלב. "אינכם מתביישים להאשים אותי?", תקף. "איש מלבדי לא נקף אצבע כדי לפתור את משבר הצמיגים. רק אני נסעתי לטשקנט והבאתי את הצמיגים הדרושים. מפעל שלם חזר היום לעבודה מלאה בזכותי. זו התודה שמגיעה לי?!".
הוא הניח מול פרצופו ההמום של איש השלטון את מכתב ההוקרה שקיבל זה עתה ממנהל המפעל. האיש המהם מילות התנצלות, ושיגר הוראה לאנשי צוותו: "מהיום איש לא יעז להיטפל לקולחוז של האזרח הנאמן והמסור חודיידטוב!".
(על-פי 'אתם שלום') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
