כאשר רבי דובער שניאורי, אדמו"ר 'האמצעי' מליובאוויטש (בנו וממשיכו של בעל התניא), היה שוקע בהתבוננות בענייני חסידות, היה יכול להיות מנותק לגמרי במשך שעות מהמתרחש בסביבתו. רעיונות החסידות היו כל חייו, וכפי שהמחיש זאת חתנו, אדמו"ר ה'צמח צדק', בביטוי: "אילו היו חותכים את אצבעו, לא היה פורץ ממנה דם אלא חסידות".
במצבים כאלה של שקיעה בענייני החסידות, היה מתעלה למדריגה רוחנית עליונה ביותר, עד שחסידיו חששו שתקרה אצלו 'כלות הנפש' – היפרדות של הנפש מהגוף בעקבות תשוקתה העצומה להתאחד בתוך האור האלוקי האין-סופי. לשם כך יזמו כמה וכמה אמצעים שישאירו את נשמתו של הרבי בגופו גם ברגעים הטמירים הללו.
ה'קַפֶּלְיֶה' הייתה אחד מהם.
זו הייתה מקהלה של חסידים בעלי קול ערב ויודעי נגן, שנהגו לשורר באוזני הרבי ניגוני שמחה ודבקות, ניגוני געגועים וניגוני התוועדות. המקהלה הייתה משוררת את הניגונים המקודשים שהלחין אדמו"ר הזקן, ועוד ניגונים שפרצו מליבם של חסידים בעת תפילתם ועבודתם.
נוסף על המקהלה היו מחסידיו של הרבי מי שהתמחו ברכיבה על סוסים, ובזמני שמחה מיוחדים, חתונות וכדומה, היו עורכים מופעים לצלילי ה'קַפֶּלְיֶה'. החסידים היו אומרים כי השליטה על הסוס היא משל לדרישה הנדרשת מכל אדם, לשלוט על ה'סוס' שבקרבו – הלוא היא 'הנפש הבהמית', ולהצעיד אותה ליעדים שה'אדם', הלוא היא 'הנפש האלוקית', רוצה להגיע אליהם.
רבה הייתה ההפתעה כאשר ביום חול שגרתי לגמרי הורה הרבי כי ה'קַפֶּלְיֶה' תתייצב ותשורר וחבורת הפרשים תבצע את מופע הרכיבה שלה. חברי המקהלה והפרשים הובאו במהירות. אלה תפסו את כלי הנגינה, אלה התייצבו בעמדות השירה, והרוכבים הכשירו את סוסיהם למשימה.
כשהכול היה מוכן התייצב הרבי אל מול חלונו וצפה בנעשה בשירה וברכיבת הסוסים, בעוד הכול תמהים לפשר הדבר.
ופתאום פסקו הסוסים מרכיבתם והמקהלה עצרה את שירתה. המולה קמה במקום. חסידים מבוהלים החלו מתרוצצים אנה ואנה, וקריאות נואשות לעזרה מילאו את חלל האוויר. עד מהרה התברר כי רבי נחום, בנו של אדמו"ר האמצעי, שנמנה עם קבוצת הרוכבים, נפל מעל סוסו ונפצע קשה. בני המשפחה מיהרו לעדכן את הרבי: מצבו של רבי נחום חמור וסכנה נשקפת לחייו.
ואולם בפניו של הרבי לא נע שריר. הוא הוסיף לעמוד במקומו, מבטו נעוץ בנקודה כלשהי אי-שם באופק, ובידו החווה תנועה קלה, שמשמעותה: המשיכו כרגיל.
מופתעים חזרו המשוררים, הנגנים והרוכבים למקומם, וניסו להמשיך בשירה וברכיבה ולהתגבר על הדאגה לשלומו של בן הרבי. הפרשים עלו על אוכפיהם, אחזו במושכות, ודרבנו את הסוסים לחדש את מרוצתם. בתוך רגעים רעמה שוב שירה שמחה, וקול הכאות הפרסות על האדמה שב להדהד במתחם.
ובתוך הבית תכונה רבה. בן הרבי שכוב פרקדן, נאנק ממכאוביו. אל הבית הובהל רופא, שרכן אל הפצוע בניסיון לאמוד את חומרת פציעתו. כעבור זמן מה נשמע מסר מרגיע: הפגיעה שספג רבי נחום אינה חמורה כל-כך כפי שנדמה היה בתחילה. רגלו אכן נשברה, והוא סובל כאבים עזים, אך שום סכנה אינה מרחפת מעליו.
הרופא קיבע את רגלו של רבי נחום, נתן לו תרופות הרגעה והשאיר הנחיות לטיפול בפצוע. הוא עזב את הבית כשהוא מבטיח לבני המשפחה המודאגים כי בתוך שבועות מספר יתאחה השבר ורבי נחום ישוב לאיתנו. החיים בחצר הרבי שבו לסדרם.
כמה חסידים אזרו אומץ ופנו אל הרבי בשאלה: "רבי, בשעה שראיתם את אשר אירע לבנכם החביב עליכם כל-כך, מדוע לא ניכרה בכם התרגשות כלשהי, אלא אף הוריתם להמשיך בנגינה וברכיבה כרגיל, כאילו דבר לא אירע?".
חיוך קל עלה על פניו המאירות של הרבי. "ומדוע אינכם שואלים אותי", פנה אל החסידים, "על מה ולמה ביקשתי פתאום ביום חול שגרתי לנגן ולשורר ולרכוב על הסוסים?".
עצר הרבי את דבריו להפוגה רגעית ואמר: "באותו יום ראיתי כי קטרוג מרחף מעל ראשו של בני-יקירי, רבי נחום. העניין הדאיג אותי ביותר. מידת הדין הייתה תלויה מעליו, ואני חיפשתי דרך להסיר את הקטרוג מעל ראשו.
"המוצא היחיד שראיתי הוא להשתמש בעיקרון 'שמחה ממתקת דינים'. לכן ביקשתי להביא מהר את המקהלה ואת קבוצת הרוכבים, כדי לעורר שמחה שתפיג את הדינים. ואכן, הדינים התבטלו, אלא שבכל-זאת נשאר מהם רושם קל, דבר שהתבטא בנפילתו של בני מעל הסוס ובשבירת רגלו. הוריתי אפוא להוסיף בשירה ובשמחה, כדי לסלק לגמרי את הדינים ולהביא לידי החלמתו המהירה של בני".
(על-פי 'רשימות דברים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
