נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת שמות | אי אפשר להתרגל לגָלות!
	מתלוננים ולא פועלים
	רעיית צאן כהכנה למנהיגות
	חמורו של משיח
	פרשת שמות
	רבינו הזקן
	על פי הגורל
	נסיכים או רועים
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

המלמד של הרבי שמצא רמז ל"פוגרומים" בתורה ושימוש בספרי קודש להיוועץ בתורה אינו בסתירה לפסק השולחן-ערוך "אין שואלים בגורלות" * צדיקים נמנעו לעשות מצוות לזכות עצמם ובחרו לשתף את כלל ישראל * ראיית צדיק וחידושה של חב"ד * הרבי לא חשש ללימוד במשניות מבוארות * אך הזהיר שלא לדבר דברים-בטלים בבית הכנסת * חסידים נוהגים בעקבות הליכות רבותיהם

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בשיחותיו נוהג הרבי להביא פעמים רבות את דברי השל"ה (חלק תורה שבכתב ריש פרשת וישב – רצז, א) שפרשת השבוע קשורה ושייכת לעניני ומאורעות השבוע, ופעמים קישר זאת לפתגם החסידים בשם רבינו הזקן שצריכים "לחיות עם הזמן" – שהכוונה היא שיש ללמוד הוראה מפרשת השבוע (ראה לדוגמא 'תורת מנחם' כרך מח עמ' 37, ועוד).

ב'תורת מנחם' כרך לה עמ' 140 – משיחת ליל שמחת תורה תשכ"ג – (ובעוד הזדמנות) סיפר הרבי על המלמד שלו שנהג לחפש ולמצוא רמזים להתרחשויות בעולם – כגון ה'פוגרומים' ל"ע – בפסוקי התורה.

על פי הגורל

בשנות תשנ"ד-תשנ"ה נחשפה לראשונה ('היכל מנחם' כרך ב' עמ' ריז; 'שמחת עולם' קה"ת, כפ"ח תשנ"ד, עמ' 29) 'יחידות' מחודש תשרי תשמ"א בה הורה הרב לבני זוג ששאלו אודות הצעות שידוכין לבנם והרבי הורה:

ישנם כאלה שנוהגים לפתוח חומש או תהלים והפסוק הראשון שמזדמן לפניהם – על-פי למדים מה לעשות...

בשולי-הגיליון ב'היכל מנחם' שם צויינו מקצתם, ולאחר מכן ב'התקשרות' גיליונות תריט (עמ' 8-9) –כתר (10-13), נאספו (כל) התייחסויות הרבי לנוהג זה בשיחות ומכתבים.

גדולי ישראל דנו בכך – ראה המצויין ב'היכל מנחם' שם ובארוכה בספר 'חקרי מנהגים' (גורארי') [מהדורת תשס"ד] כרך ד' עמ' טז ואילך.

ומן הראוי להוסיף, להבהיר, ללבן קצת ולהאיר נושא זה – תוך היצמדות לדברי הרבי.

הפוסקים שנדרשו לענין זה, ביקשו להסביר כיצד אין במנהג זה משום סתירה לפסק-דין השולחן ערוך (יורה-דעה קעט, א) "אין שואלין... בגורלות משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלוקיך".

הנה הרבי הזכיר (בשיחה משנת תשמ"ט) "סיפורים בתנ"ך" וכוונתו גם להמסופר בירושלמי שקלים (פרק ו' הלכה א'), אודות ספר התורה שכתב משה רבינו עליו-השלום והיה מונח בארון. הכהנים בימי אחז גנזוהו. בימי המלך יאשיהו נחשף ונתגלה המקום בו הוטמן, ופתחוהו במקום בו היה גלול ונמצא בתחילת העמוד בס"ת הפסוק (תבוא כח, לו) "יולך ה' אותך ואת מלכך גו' אל גוי אשר לא ידעת גו'"; לאור פסוק זה, עמד וגנזו יאשיהו, משום שהבין שמשמעות הפסוק רומזת ומגלה שפני עם ישראל לגלוּת, "ודאג שמא יגלה" (כלשון ה'קרבן העדה' שם) וכדי שלא ישלטו בו ידי זרים ח"ו.

וזוהי כוונת רבי יעקב קאשטרו [מהריק"ש] (רבה של מצרים בדור שאחר הבית יוסף) בהגהותיו על השו"ע (יו"ד קעט סעיף ד): "נראה לי דלכולי-עלמא מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה, כי היא חיינו. וכמו שמצינו ביאשי' שעשה מעשה על שמצא ספר תורה גלול באותו פסוק, וכן עמא דבר".

הרבי הזכיר בשנת תשמ"ט "והן אנשים פשוטים" הנוהגים כן כמו שכתב אכן המהריק"ש "וכן עמא דבר" [=וכן נוהג העם] הן גדולי ישראל "הבעל שם טוב והצדיקים בהדורות שלאחריו" "ר' לוי יצחק מבארדיטשוב" "כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ]".

הרב החיד"א (בשיורי ברכה) ציטט את בעל 'שבט מוסר', המעיד כי קיבל כן מרבותיו שנהגו כך, והחיד"א עצמו מעיד "חזינן לרבנן קשישאי שפותחים הספר בצר להם כמו גורל" (שו"ת חיים שאל סימן לח אות מא).

ויש להוסיף: מצינו מעשה רב של הרב החיד"א עצמו – שמספר כי נמנע לנסוע לליוורנו ושיגר לשם את משרתו אברהם לאור פסוק שנפתח לו.

וכך מתוארת הנהגתו של החיד"א כפי שתיעדה בעצמו ביומנו – ספר מעגל טוב (ירושלים תקצ"ד) עמ' 70 [קטע 25]:

"תמוז 4. חקת א' ליל מו[צאי] ש[בת] ק[ודש] הייתי בצער ויום א' שלחתי אברהם לליוורנו על פי גורל שבא לי פ[סוק] 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא' ובא לי ת[י]כף פתרונו שהוא ר[אשי] ת[יבות] לא תלך שם אתה אלא תכף שלח משרתך ה' אלקיך לך שומר ומושיע אמן..."

["מעשה רב" נוסף שלו (מספר הנ"ל) בענין ז' מצוות בני נח – צויין בלקו"ש כרך כו עמ' 141 הערה 67]

ולפני כן כותב ר"י החסיד (ספר חסידים סימן רמד):

"רצה לומר שקראו לו שם בגורל מתוך הספר כאשר עושין לחולה" וראה 'פרדס חב"ד' גליון 17 עמ' 247.

גם רבי עקיבא איגר בהגהותיו על השו"ע (אבן העזר) על בית שמואל שמות אנשים אות י' (יהושע) ס"ק ג, כתב: "...על פי הגורל כמנהג שפותחים תנ"ך ורואים שם הראשון שנמצא..." (הובא ב'התקשרות' גליון א'קכא עמ' 9).

כך גם בדברי החתם סופר ('דרשות חת"ס' סוכות) כותב שדבר נפלא מצינו כשאדם נמצא בספק, ימצא פתרונו בפרשת השבוע, וכמו בעל חוות יאיר, ששמו היה יאיר ושם זקנתו חוה, וכשעלה לו ספק איך לקרוא שם ספרו, קראוהו לתורה ועלה לו הפסוק ויקרא שם חוות יאיר – וכן עשה.

ועוד משמו (ב"ליקוטים – דברים"): כמה פעמים בדרך שעשועי אורייתא, בלא כוונת מתכוון, מוצא בשיעורא דיומא, או בפרשת השבוע.. מעין המאורע שלו..

'גם עדותיך שעשועי', אפילו כשלומד דרך שעשועי (שלא לשם גורל) גם הם אנשי עצתי, כי רוח אלוקים דיבר בעוסקי תורה לשמה הזוכה לדברים הרבה.

[וראה ספר 'אגרא דפרקא' אות קלג נעתק ב'חקרי מנהגים' שם עמ' כג]

ולהוסיף את המובא כאמור בתחילת הרשימה ב'תורת מנחם' כרך לה עמ' 140 (משיחת ליל שמחת תורה תשכ"ג) על ה"מלמד" שלו שמצא רמז להתרחשויות בעולם בתורה.

המראה-מקום ללקוטי שיחות כרך ב' שמבהיר את הנושא...

בשיחת יו"ד שבט תשי"א התבטא הרבי ('תורת מנחם' כרך ב' עמ' 213):

בנוגע להמשכן – הי' משה יכול לעשות זאת לבדו.. אלא שרצונו הי' לזכות את כל בני ישראל.

וכמו-כן כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] כתב את ה"ספר תורה לקבלת פני משיח צדקנו" אמר שאינו רוצה לעשות זאת לבדו, אלא רצונו בהשתתפותם של כל ישראל, כדי לזכות בדבר את כלל ישראל...

בקריאה ראשונית-שטחית מתעוררות תמיהות.

מצינו דברים שכותב בעל 'אור החיים' הק' עה"פ (ויקהל לה, כ) "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה":

"שנתכוונו להקדים לבל ילך משה ויקדים להביא כל הצורך משלו, כי עשיר גדול היה וחשק גדול הוא בעשות מצות ה', לזה יצאו מלפניו פירוש על-דרך אומרו "וזאת לפנים" – קודם לו".

עולה מן הדברים שבנ"י הזדרזו להקדים את משה שמא יקדים אותם!

ועוד מצינו ב'ספר חסידים' [לר"י החסיד] סימן תקג:

"אחד היה בונה בית הכנסת יפה, ורצה הקהל לתת עמו ולהשתתף במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לזכר ושם, וכלה זרעו".

מכאן נמצא שאכן אין ראוי לעשות כן, ואם כן מה החידוש בהנהגתם של מרע"ה וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ?

ולזה צויין בשיחה שם ל"לקוטי שיחות כרך ב' עמ' 589", שם בשיחת י"ג תמוז תשט"ו נאמר:

לא זו בלבד שלא חפץ להשאיר את הזכות לעצמו בלבד, אלא שאף, יתירה מזו, לא הסתפק בכך שיוציא ידי חובת כולם, כיון שבעל נשמה כללית ונשיא מסוגל להוציא ידי חובת הכלל, כדמצינו במצוות התלויות במלך שבהן מוציא המלך ידי חובת כל ישראל...

מעתה יובן, שאף שנשמות כלליות כמשה רבינו ע"ה [שפסק הרמב"ם "ומשה רבנו מלך היה" (בית הבחירה פ"ו הי"א)] וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ יכולים היו (לעקוף) להקדים ולהוציא ידי חובתן את כלל ישראל – וזה היה מתאים לכללי התורה וההלכה – לא חפצו לעשות כן (וכנראה שבנ"י לא ידעו על כך – שלכן הזדרזו – כדברי האור החיים), כי רצו לזכות את ישראל בעשי' זו.

ראיית צדיק חידושה של חב"ד

ב'היום יום' יד טבת – איתא:

תנועת צדיק, ומכל שכן ראיה או שמיעת קול צריך לפעול שלא ישכח לעד.

במעלת ראיית הצדיקים מצינו כדלהלן:

ב'יערות דבש' לר"י אייבשיץ ח"א דרשה י"ב:

"...הרואה פני צדיק משיב לנפשו שפע טוב וברכה. כי עליו חל ושורה אור השכינה... יש תועלת במה שהצדיק ותלמיד חכם רואה אותו כמאמרם: ראיה של צדיק לברכה... קווי העין היוצאים מן הצדיק לברכה וראיה שלהם לטובה".

ובשו"ת הרידב"ז חלק ג' סימן תעב: "אמרו ספרי החכמה: כי בהיות האדם מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו, תתקשר נפשו בנפשו ויחול עלו" [=עליו] מהשפע אשר עליו. ויהיה לו נפש יתירה. וזהו שאמרו: 'והיו עיניך רואות את מוריך'. וכל שכן אם הרב מתכוון גם הוא, וקרא זה אל זה, זה להשפיע וזה לקבל...".

קדם להם הר"ן בדרשותיו (דרוש שמיני): "כי כפי השפע הנשפע לרב הנראה בפנים, כמו שאמר הכתוב: 'חכמת אדם תאיר פניו', יהיה שופע על התלמיד יותר, כאשר יקבלוהו...".

ויסוד כל זה במסכת עירובין יג, ב: "...אמר רבי: האי דעדיפנא מחבראי, משום דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריו ואילו חזיתיה באפיה כל-שכן דעדיפנא טפי, שנאמר 'והיו עיניך רואות את מוריך'...".

אלא שכאן באה חידושה של חב"ד: "שלא בדרך ממילא" היינו – שדרושה עבודה "צריך לפעול שלא ישכח לעד"!

לימוד מתוך משנה מנוקדת

בשנת תשי"א (נדפס ב'אגרות-קודש' כרך ד' עמ' תפב) קבע הרבי שאין שום חשש בלימוד מתוך משניות מנוקד ויש בו גם-כן פירוש עברי טייטש שיש עליו הסכמות מהגאון ר' מאיר אריק ומהגאון ר' אברהם שטיינברג בעל 'מחזה אברהם' "הנה חזקה על רבני ישראל שכמותם שלא הוציאו דבר שאינו מתוקן מתחת ידם" "ואין אני יודע הטעם לפקפוקים בזה" סיים הרבי את דבריו.

אולי ניתן להסביר את הרקע:

מפורסמת הייתה דעת גדולי ישראל בדורות עברו נגד תרגומי הש"ס, העין-יעקב ועוד. ולגבי משניות – הרי בשעתו ביקש חכם אחד (רבי יעקב בכרך) לתרגם את הששה סדרי משנה ללשון אשכנז כדי שיהיה לימודה מובן לכל. אולם הגאון רבי שלמה קלוגר התנגד לכך וקבע כי אין דעת חכמים נוחה מכך (שו"ת האלף לך שלמה יורה-דעה סימן רנח):

"הנה אין דעתי נוחה בזה, ומצאתי רמז לזה בלשון המשנה פ"ו דאבות "שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם", והכוונה, דאף שהי' ביד החכמים לשנות בלשון אחר, מכל מקום שנו חכמים בלשון המשנה "ברוך שבחר בהם ובמשנתם" כי לשונם הוא הטוב והראוי".

אך בעיקר דבריו חידש רש"ק חידוש גדול לפיו רק כאשר לומדים משניות בלשון שבו נכתבו מקיימים מצות תלמוד תורה, ובלשונו:

"התנאים לפי גדלם ורוחב לבבם שנו משנתם בלשון קצר, והוא מעט הכמות ורב האיכות, סובל הרבה פירושים, כנראה מלשון רש"י ופי' המשניות לרבי' [=לרבינו עובדי' מברטנורא? הרמב"ם?] ושאר קדמונים, אשר פירשו כל חד כפי דעתו, ואיזה פירוש אמת – זה אינו גלוי רק לאבינו שבשמים, ואנו חיישינן לכל הפירושים לחומרא, או לפי הכרעת רוב הפוסקים, ועכ"פ כמעט רוב משניות אין לנו פירוש שנדע האמת כונתו, ולפעמים סובלת משנה אחת כמה כוונות יחד. ולזה, אם האדם לומד משניות ככתבם וכלשונם עם איזה פירוש, אם כי לא ידע אם הפירוש הזה אמת לאמתו או לא, על-כל-פנים קיים מצות תלמוד תורה בגוף אמירתו לשון המשנה, לו יהא דהוי כקורא בתורה שמוכח בכמה דוכתי דמקיים בתלמוד תורה אף בלי פירוש וכאומר תהלים, אבל אם יעתיק המשנה בלשון אשכנזי לו יהא שיעתיק כפי פירוש היותר מקובל לנו אכתי לא ידענו אם פירוש זה אמת ואם אינו אמת, כיון דקורא רק ההעתקה לא קיים תלמוד תורה אם פירוש זה אינו אמת, ואף אם אמת אולי הוי ב' כוונות ועוד פירוש אחר וחיסר זה הפירוש, ואינו עושה כפי כוונת התנא המחבר סדר המשנה".

[והנה גוף דבריו צריכין ביאור ממה-נפשך: איך מסתמכים בכלל על פירושי המשניות המקובלים? וגם לאור דברי הרבי (ב'לקוטי שיחות' כרך יז עמ' 349 נעתקו במבוא ל'ביאורים לפרקי אבות') ש".. אפילו במקום שנתפרשה המשנה באבות דרבי נתן, בכל זאת יש מקום לפירוש חדש, וכדמצינו במסכת אבות בכמה וכמה משניות, שישנם פירושים רבים מגדולי ישראל.. שהציעו פירושים שונים (ואפילו מנוגדים) מהפירושים שבאבות דרבי נתן.." (ראה שם בהרחבה ובמקורות)].

על-כל-פנים קבע הרבי כי אחרי הסכמות גדולי ישראל כר"מ אריק וכר"א שטיינברג אין מקום לחשוש כלל!

לא לדבר דב"ט בבית הכנסת

ב'תורת מנחם' כרך נג עמ' 466 עורר הרבי "בנוגע לזהירות שלא לדבר דברים בטלים בבית הכנסת" [ואחר-כך הוסיף "ובפרט בשעת התפילה וקריאת התורה"].

המקור לאזהרה זו בדברי הרח"ו אודות הנהגת האריז"ל: "ראיתי למורי ז"ל שנזהר בתכלית הזהירות שלא לדבר כלל בבית הכנסת אף שלא בשעת תפילה, וכמעט שאפילו בדברי מוסר ותוכחות ותשובה לא היה רוצה לדבר שלא ימשך מזה איזה דיבור של חול" (שער הכוונות ענין בית הכנסת).

קדם להם הרמב"ם הל' תפילה פי"א ה"ו: בתי כנסיות כו' אין נוהגים בהם כו' ושיחה בטלה. וראה תקנות שבסו"ס שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, ועיין באר הגולה יורה-דעה סו"ס שלד. וראה דברי הפרי מגדים ששולל הנהגה "בעוונותינו הרבים כל אחד עושה כפי דעתו ומהם יושבים ומשוחחים..." (הובא במשנה ברורה או"ח קכד, כ).

חסידים נוהגים בעקבות הליכות רבותיהם

כותב הרבי במכתבו מי"ג אייר תשי"ד ('אגרות-קודש' כרך ט עמ' לא):

בין חסידים לרבותיהם, שמשתדלים בסגנון מכתביהם והליכותיהם בכלל, להדמות לרבם. וכבר ידוע הצחות בזה, ע"פ מרז"ל (סוטה י"א ע"א): אחרי ה' אלקיכם תלכו – וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו', מה-שאין-כן תלמיד אחר רבו...

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע התבטא: "איני אוהב ש'מחקים' אותי". וכן בספר 'מאור ושמש' פרשת לך כתב: "צריך לידע ולהודיע לבני אדם המחברים את עצמם לצדיקים, שלא ילמדו את עצמם לעשות כתנועותיהם והנהגותיהם, כמצות אנשים מלומדה, היינו מפני הצדיק עושה כך, יעשה גם הוא כן כמוהו... כי זה לא טוב מאד... רק שילמד לעשות כפי שכלו באמת לאמיתו...".

וברוח זו הזהיר בעל 'נועם אלימלך': "כשאדם עושה תנועות חבירו ולא היתה נשמתו באותו אבר, והיא בלא קדושה.. ואם כן הוא עובד להתנועה.. וזהו אל תפנו אל האלילים.. ואלהי מסכה לא תעשו לכם מסכה בתנועות כוזבות..".

אמנם כוונת רבינו נשיאינו כי חסידים הדבוקים ברבותיהם מלמדים עצמם ומרגילים עצמם ושכלם להיות כן באמת לאמיתם!