חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:26 ט"ז בכסליו התשפ"א, 2/12/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

מתי ינוחו תלמידי החכמים?
סוגיות בתורת רבנו

נושאים נוספים
אור וחום ההתקשרות
פרשת בא | זמן לקבל החלטה
"חסר לי רבי!"
מבט אחר על העולם
האמונה בביאת המשיח בכל יום - מגביהה מעל הטבע
תחליף ל"יחידות"
מתי ינוחו תלמידי החכמים?
פרשת בא
עת לדעת
יומן מבית חיינו
הלכות ומנהגי חב"ד

מה עושות הנשמות בגן-עדן, ומה יקרה כשתבוא הגאולה ועולם התחייה יחליף את השהות בגן-עדן? שלושה פירושים שונים, מגדולי ישראל בתקופות אחרות, מתלכדים לכדי רעיון אחד ומופלא * סוגיה מרתקת בתורת רבינו, מעובדת בידי מערכת 'התקשרות'

בסיום מסכת ברכות נכתב:

"אמר רב חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: (תהלים פד, ח) 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון'".

המהרש"א מקשה על כך: הלוא תלמידי החכמים זוכים לנחול את העולם הבא, שהוא כולו מנוחה כדברי הגמרא (סוף מסכת תמיד): "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". ואם-כן, כיצד יתכן לומר שתלמידי חכמים "אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"?

עוד יש להבין:

קודם מאמר רז"ל זה איתא שם (ברכות סד, א): "היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש, ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה". גם מאמר זה נלמד מהפסוק הנזכר לעיל – "שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון". מהנאמר 'היוצא', סתם, משמע שמדובר גם במי שאינו תלמיד חכם. מוכח, אפוא, שהפסוק "ילכו מחיל אל חיל" אינו מדבר בתלמידי חכמים דווקא, ואם-כן מנא לן ללמוד מפסוק זה (במאמר השני, בשם רב חייא בר אשי) שרק תלמיד חכמים אין להם מנוחה?

שני זמנים

והביאור בזה:

על מאמר גמרא זה שבמסכת ברכות, כתב בלקוטי הש"ס להאריז"ל וזה לשונו:

"הענין, כי בעולם שלאחר המיתה תלמידי חכמים עוסקים בתורה ועולין ממדריגה למדריגה ומישיבה לישיבה, כי אפילו משה רבנו עליו השלום בכל יום ויום עולה ומשיג יותר, כי כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף.

"וזה סוד 'יצא אדם לפעלו' (תהלים קד, כג). רצונו לומר, לעסוק בתורה במה שפעל בעולם הזה. כי כשיצא האדם מעולם הזה, יוצא תחילה לפעלו, רצונו לומר, לעסוק בתורה במה שפעל בעולם הזה. ואחר-כך 'לעבודתו' שהוא עובד שם וטורח 'עדי ערב', רצונו לומד, שיגמור העולם הזה הדומה לערב. כי לעתיד, אחר התחיה, יהיה להם מנוחה, ומלאה הארץ דעה כל אחד לפי מדריגתו". עד כאן לשונו בנוגע לענייננו.

על פי דבריו סרה קושיית המהרש"א, מאחר שהשהות ב'עולם הבא' מתחלקת לשני זמנים:

מה שנאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הבא" – הכוונה לזמן שבו "עד שיגמור עולם הזה", היינו, התקופה שבה האדם משלים את עבודתו שפעל בעולם.

ומה שנאמר "ליום שכולו שבת ומנוחה" – הכוונה היא "לעתיד אחר התחיה" (לאחר השלמת העבודה, כאשר האדם יגיע לעולם התחיה, ושם תהיה לתלמידי חכמים מנוחה שלימה).

על פי דברי האריז"ל יובן מדוע נוקטת הגמרא דווקא תלמידי חכמים שאין להם מנוחה, ולא בעלי עסק וכדומה. כי רק מי שתורתו אומנותו שייך בו העניין של "יצא אדם לפעלו", שפירושו "לעסוק בתורה במה שפעל בעולם הזה". זה אינו שייך בלימוד התורה של בעלי עסקים, שאינו באופן של "פעלו" – באופן תמידי.

נכון, אמנם, שגם מבעלי עסקים נדרש שעבודת ה' תהיה בתמידות, בבחינת "כל מעשיך לשם שמיים", ויתירה מזו "בכל דרכיך דעהו" (המעלה ד"בכל דרכיך דעהו" – ראה לקו"ש ח"ג ע' 907, 932, ועוד).

אך בגן-עדן, לשם יוצא האדם מעולם הזה, שייך רק פועלו בעסק התורה, ולא פועלו בקיום המצוות. אדם יכול לקבל השכר על קיום המצוות, אך עסק התורה באופן של "פעלו" שייך רק אצל בעלי תורה – תלמידי חכמים דווקא, ולא בעלי עסק.

שינויי הגרסאות בגמרא

מאמר הגמרא שעמו פתחנו, הובא גם בסוף מסכת מועד קטן, בשינוי לשון: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אלקים בציון'".

שינוי זה מלמד על תוכן שונה:

מהנאמר במועד קטן, "תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא", משתמע שפשוט שבעולם הזה אין להם מנוחה, וכאן הכתוב מחדֵש לנו שאין להם מנוחה אפילו לעולם הבא. ואילו מלשון הגמרא בברכות, "אין להן מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא..." מוכח, שהחידוש הוא גם בזה שאין להם מנוחה בעולם הזה.

ויובן בהקדים הידוע (ראה המשך תרס"ו ע' יב ואילך) שבעליה ממדרגה למדרגה יש שני אופנים:

א) למדרגה העליונה אליה מתעלים, על אף העילוי הגדול שלה, עדיין יש לה ערך והשתייכות למדרגה שלמטה ממנה, וההשגה הקודמת מסייעת להשגת המדרגה העליונה יותר, הבאה אחריה.

ב) המדרגה העליונה נעלית באין ערוך מזו שלמטה ממנה, עד שהתחתונה אינה מסייעת, ואף מבלבלת, את השגת המדרגה העליונה ממנה. כדי להתעלות ולהשיג את המדרגה העליונה צריך תחילה לבטל את ההשגה הקודמת, וכך להשיג את המדרגה העליונה ממנה.

לכן ר' זירא צם מאה תעניות כשבא ללמוד את תורת ארץ ישראל על מנת לשכוח את תלמוד בבלי (בבא מציעא פה, א). כי לימודו של רב זירא בתלמוד ירושלמי היה מובדל ונעלה מתלמוד בבלי, ולכן, בכדי להשיג את התלמוד ירושלמי שהוא הדרגה הגבוהה יותר, היה צריך תחילה לבטל את ההשגה הקודמת – תלמוד בבלי.

גם בתורה יש ב' מדריגות (ד"ה ביום השני תרפ"ה פ"ו. ד"ה עמד וימודד ארץ תש"ה פמ"ט):

א) התורה כפי שנמשכה בעולם, שמצד בחינה זו היא עומדת במידה ושיעור.

ב) התורה כפי שהיא מצד-עצמה, בבחינת בלי גבול וסוף. כלשון האריז"ל (המובאת לעיל): "כמו שהשי"ת אין לו סוף, כך תורתו אין לה סוף".

שני האופנים ב"אין להם מנוחה" דלעיל אמורים בשתי הבחינות שבתורה:

בחינת התורה כפי שהיא בהגבלה – גם למדרגה הכי עליונה בתורה מוכרחת שיהיה לה ערך למדרגות שלמטה ממנה, עד למדרגה הכי תחתונה.

מבחינת התורה כפי שהיא מצד עצמה - אין סוף, מוכרח שיהיה גם אין ערוך בין המדריגות שבה, כיון שהיא אין סוף. וידוע (ד"ה צאינה וראינה שם. המשך תרס"ו שם) שכאשר הנדון הנלמד, מהותו הכללית היא בבחינת בלי גבול, הרי שגם המדרגה העליונה שבו היא 'בלתי גבולית' לגבי המדרגה שלמטה ממנה.

על פי זה יובנו שינוי הגרסאות בין המסכתות:

במסכת מועד קטן, הפירוש ב"אין להם מנוחה" הוא העדר המנוחה כפשוטה, שתלמידי חכמים אינם עומדים במדרגה אחת, אלא עולים תמיד מדרגה לדרגה. ולכן אומר שם: "אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא". שהחידוש הוא, שגם לאחר המיתה וההסתלקות "משיגים הם השגות חדשות... נתוסף בהם השגה" (לשון הרגוצובי בצפע"נ בהלכות תשובה פ"ח ה"ד). אבל בעולם הזה פשוט הדבר שהם הולכים מחיל אל חיל, שעולים בהשגת התורה, דבר המתחייב גם על פי הלכה, שכל יהודי מחוייב לחדש בתורה (אגה"ק סכ"ו (קמה, א) וראה הלכות תלמוד-תורה לאדה"ז פ"ב ס"ב. וראה זח"א יב, ב: לאפשא לה כו').

אבל במסכת ברכות הכוונה ב"אין להם מנוחה" היא לעלייה באופן דאין ערוך. ולכן מדגיש ואומר: "לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". כי, עלייה באופן של אין ערוך היא חידוש הן בעולם הזה והן בעולם הבא. ואדרבה: כיוון שההגבלה בעולם הזה היא במידה יתירה מזו שבעולם הבא, הרי שההתעלות של תלמידי חכמים באופן דאין ערוך בעולם הזה, הוא חידוש גדול יותר מהעלייה שבעולם הבא (וכמובן ממה שכתב האריז"ל בביאור דברי רז"ל במסכת ברכות "כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף").

שלושה פירושים, שלוש דרכים

האריז"ל, הבעל שם-טוב ואדמו"ר הזקן מפרשים כל אחד באופן שונה את הפסוק "יֵצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב". להלן נראה כיצד שלושת הפירושים משלימים זה את זה, ומתאימים לעניינו של כל אחד מבעלי המאמר.

פירוש האריז"ל

"יצא אדם לפעלו, רוצה לומר, לעסוק בתורה במה שפעל בעולם הזה, כי כשיצא האדם מעולם הזה, יוצא תחלה 'לפעלו', רוצה לומר לעסוק בתורה במה שפעל בעולם הזה. ואחר-כך 'לעבודתו' שהוא עובד שם וטורח עד ערב, רוצה לומר, שיגמור העולם הזה הדומה לערב, כי לעתיד אחר התחיה יהיה להם מנוחה ומלאה הארץ דעה כל אחד לפי מדריגתו".

ובמילים פשוטות:

בשעה שמגיע הזמן של "יצא אדם" – הוא מסיים את משך חייו הקצוב ויוצא מעולם הזה, אז מתחיל עניין ה"לפעלו" – הוא ממשיך לפעול עם כל העניינים שעמהם פעל בעולם הזה, ובמיוחד בעניין לימוד התורה. "ולעבודתו" – אותם ענייני לימוד התורה שבהם התעסק בעבר ממשיכים לאחר ש"יצא אדם".

תקופה זו נמשכת "עד ערב", כל זמן שעולם הזה, הנמשל לערב, קיים במתכונתו הנוכחית, בגלות. היהודי הולך מחיל אל חיל ופועל ומחדש חידושים בתורה בגן-עדן. אך בבוא הגאולה, מתבצע מעבר לעולם התחייה, שם זוכה היהודי במנוחה שלימה.

פירוש הבעל שם-טוב

לכל נשמה יש שליחות מסוימת וייחודית לה, שבשבילה ירדה לעולם. זהו "יצא אדם לפעלו": יציאת האדם היינו ירידת הנשמה למטה, והיא "לפעלו" – לפעול את שליחותו. "ולעבודתו עדי ערב" – על האדם לדעת שהוא מוכרח להשלים את קיום השליחות "עדי ערב" – כל ימי חלדו על פני האדמה.

פירוש אדמו"ר הזקן

"יצא אדם לפעלו" –  יהודי עובד ה' המתחיל את עבודתו בקבלת עול – "לפעלו", על-ידי-זה נעשה "ולעבודתו עדי ערב" – עבודתו מתברכת בעריבות ומתיקות, והיא מביאה לו שמחה גדולה ותענוג (ד"ה 'זה', ספר המאמרים אידיש ע' 200).

ידוע (ראה לקו"ש ח"ג ע' 782, ועוד) שכל פירושים הנאמרים בפסוק אחד, יש להם שייכות זה לזה. כן הוא גם כאן: כל הפירושים מדברים על עניין אחד, אלא שכל אחד מהם עוסק בפן אחר שבאותו עניין:

פירוש האריז"ל מדבר אודות השכר בעולם הבא, שבא על ידי העבודה בעולם הזה. פירוש הבעל שם-טוב מדבר אודות העבודה הנדרשת בעולם הזה שתמורתה ניתן השכר, ופירוש אדמו"ר הזקן בא לבאר איך עושים עבודה זו בפועל ממש.

מובן שג' פירושים אלו קשורים זה בזה, כי על ידי עבודת האדם בפועל ממש כפירוש אדמו"ר הזקן, ועליה מדבר הבעש"ט, פועלים ייחודים עליונים למעלה שהנשמה נהנית מהם בעולם-הבא, כפירוש האריז"ל.

ויש להוסיף ביאור בשייכותם המיוחדת של הפירושים למי שאמרם.

ידוע פתגם האדמו"ר מוהריי"צ (ד"ה זה, שם): "הבעל שם-טוב ביאר שכל יהודי, אפילו הפשוט שבפשוטים, יכול וצריך להיות עובד ה', ואדמו"ר הזקן ביאר והורה את הדרך איך לעבוד את ה'".

ועל-פי זה יש לומר, שפירוש האריז"ל המדבר אודות השכר בעולם-הבא, מתואם עם דרכו הכללית, לבאר את ענין הייחודים הנפעלים בעולמות העליונים על-ידי עבודת התחתונים.

עיקר הסברתה של תורת החסידות היא כיצד לעבוד את ה' בעולם, ובאופן פרטי דווקא. פירושו של הבעש"ט (חסידות הכללית) אודות שליחות הנשמה בעולם הזה היא בהתאם לעניינו העיקרי, לבאר שכל יהודי יכול וצריך להיות עובד ה'.

ואילו פירושו של אדה"ז (חסידות חב"ד), שעל-ידי התחלת העבודה בקבלת עול נעשה עריבות ומתיקות (שהן אופן העבודה), הוא בהתאם לעניינו להורות איך עובדים את ה' בפועל.

(לקוטי שיחות חלק י"ד עמוד 173 ואילך)

* * *

הוספה משיחת ש"פ בשלח, תורת מנחם תשמ"ז עמוד 439 ואילך.

גוף השיחה:

"וביום ההילולא, מידי שנה בשנה, חוזר ונפעל אותו הענין כבפעם הראשונה... ואדרבה – מידי שנה, נוספת עליה יתירה ב(נשמת) בעל ההילולא – עליה שלא בערך כאן הערה 28 ועל-ידי-זה – נעשית עליה שלא בערך גם בכל הדור, ובפרט אצל כל ההולכים "בדרך ישרה אשר הורנו".

ויתירה מזו: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", ע"י כך שזרעו הם בחיים – חיים בהתאם לחיי הצדיק, "חיים רוחניים שהם אמונה יראה ואהבה" (אגה"ק – ביאור לסי' ז"ך) – נהיה "אף הוא בחיים" (שהרי "חיי הצדיק אינם חיים בשריים כ"א חיים רוחניים"), והיינו דנוסף על זה שמקבלים את השפעת הצדיק ובאופן של עליה שלא בערך וכו' ובכל שנה ושנה ישנה תוספת – הנה "הוא בחיים" ממש, וגם בזה גופא – ישנה עליה שלא בערך משנה לשנה".

הערה 28:

"כמובן ממה שכתוב בכתבי האריז"ל (שער הכוונות ענין הקדיש. פע"ח שער ו ספ"א בהג"ה. סידור האריז"ל קודם עלינו ועוד. הובא בשיורי ברכה לשו"ע יו"ד סו"ס שעו) שאמירת הקדיש שייך גם-כן לעליות הנשמה ממדריגה למדריגה בגן-עדן עצמו, ועל-פי-זה יש לומר אשר בסיום אמירת הקדיש די"א חודש מסתיים סדר עליות זה ומתחיל סדר חדש בעליות הנשמה בגן-עדן גופא. וזהו הטעם לאמירת קדיש ביום היארצייט בכל שנה – מפני עליית הנשמה לדרגה נעלית יותר, ודרגא שלא בערך נעלית יותר – בדוגמת העלייה (באלו השייכים לזה) בשנה ראשונה מגיהנום לגן-עדן.

ועל-פי-זה מובן, שאף שאמרו חז"ל (ברכות בסופה. שו"ע אדה"ז חאו"ח סקנ"ה ס"א. וש"נ) "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון", היינו שמתעלים במשך כל ימי השנה, אף-על-פי-כן אין אומרים קדיש בכל יום ורק ביום היארצייט – כי בכל תחלת השנה העליה היא לעולם חדש (שלא בערך), וע"ז הוא אמירת קדיש, משא"כ במשך שאר ימות השנה הרי-זה עליות באותו עולם.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)