דרכו של הסבא משפולי בעבודת הבורא הייתה שונה מדרכם של כל תלמידי המגיד ממזריטש. הנהגתו הייתה בלתי-רגילה ולא-אחת עוררה פליאה אצל רבים. אולם צדקותו המופלאה וה'מופתים' הגלויים שהתגלגלו אצלו על כל צעד ושעל הוכיחו לכול כי דרכו יסודה בהררי-קודש וכי נשגבה היא מבינת הבריות.

יום אחד נכנס הסבא לבית-המדרש הגדול בשפולי וציווה על תלמידיו לנקות ולמרק ביסודיות את המקום. התלמידים התפלאו מאוד על ההוראה, שכן זה לא היה ערב שבת או ערב חג, ושום מאורע חגיגי הידוע להם לא עמד להתרחש. אף-על-פי-כן עשו, כמובן, כמצוות רבם.

כעבור שעה קלה חזר הסבא לבית-המדרש, סקר את עבודתם של תלמידיו ולא נחה דעתו. הוא ציווה להביא דליים מלאים מים ולהבריק כל פינה וכל רהיט בבית-המדרש. עמלו התלמידים וטרחו בכל מרצם על המלאכה, והסבא היה מופיע מפעם לפעם בבית-המדרש, בוחן ובודק כל כיסא וכל מרצפת, ומצביע על אי-אלה פגמים במלאכת הניקיון.

רק לאחר שהכול נבדק בדיקה יסודית בעיניו החדות והקפדניות, ובית-המדרש כולו נצץ והבריק לשביעות-רצונו, העזו כמה מבחירי התלמידים לפנות אליו ולברר על מה ולמה ולכבוד מה כל עבודת הניקיון הזאת? הביט בהם הסבא משפולי וענה בפשטות – "היום הזה נקבל כאן את התורה".

דברי הסבא, יותר משגילו – הסתירו, ויותר משהניחו את הדעת – התמיהו אותה. ובכל-זאת, איש מהתלמידים לא הרהר אחריהם, בידעם כי אין מילים ריקות בדברי הצדיק.

אחר-כך ציווה הסבא על הכול ללכת לביתם, להתרחץ וללבוש בגדי חג. אף הוא עצמו עשה כן – לבש את בגדיו הנאים ביותר, ששימשוהו בימים מיוחדים בלבד. לאחר מכן יצא בראש כל תלמידיו אל מחוץ לעיר. שעה ארוכה עמד שם ועיניו תרות ומחפשות באופק הרחוק.

והנה ממרחקים נראתה נקודה מתקרבת ובאה. אנחת-רווחה יצאה מלב הסבא, והמתח והציפייה בין התלמידים גברו והלכו. מרגע לרגע נוכחו כי זו מרכבה רגילה, אשר רבות כמותה עוברות במקום, מפעם לפעם. בהגיע המרכבה אל מקום עמידת הסבא משפולי, אותת הסבא לעגלון לעצור, והוא טיפס ועלה פנימה והשתהה שם זמן-מה.

לאחר מכן יצא מתוכה הסבא ועמו יהודי נשוא-פנים, אשר זיו וזוהר קרנו מפניו. שלובי זרוע הלכו השניים יחדיו לעבר העיר והתלמידים אחריהם.

רמז קל ניתן מעיני הסבא, ומיד מילאו את החלל קולות של שירה וזמרה, שמחה וצהלה. כך ליוו התלמידים את רבם ואת אורחו אל בית-המדרש הגדול שבעיר, כשלאורך כל הדרך מצטרפים אליהם עוד ועוד יהודים מבני המקום.

בהגיעם לבית-המדרש המצוחצח והמבהיק ציווה הסבא לפתוח את ארון-הקודש ולומר את פסוקי "אתה הראת" הנאמרים בשמחת-תורה לפני ההקפות. עם תום אמירת הפסוקים פצח הסבא בניגון של שמחת-תורה והקהל מזמר ושר אחריו.

מיד לאחר מכן אחז הסבא באורח, הגביהו בשתי ידיו והכריז בקול גדול: "הנה ספר-תורה בכבודו ובעצמו. קדוש וטהור הוא ומלא חכמת ה' כספר-תורה. לכבודו צחצחנו והברקנו את בית-המדרש שלנו, ועכשיו נערוך הקפות סביב הבימה עם ספר-תורה זה שזכינו להכניסו להיכלנו!".

אז החל הסבא משפולי לקרוא את כל הקטעים של ההקפות, כאשר הוא מרים שוב ושוב את האורח ומחזיק בו כפי שמחזיקים ספר-תורה. כך הקיף את הבמה שבע פעמים.

ברגע מסויים גברה התלהבותו של הסבא והוא קרא אל תלמידיו בעיניים זוהרות: "לא בכל יום מזדמנת לידנו זכות כזו; הבה ננצל אותה כראוי; נגיל ונשמח בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה!". לאחר מכן הסבו הכול לסעודת-מצווה שנמשכה שעה ארוכה ובה הפליא האורח בדברי-תורה.

האורח המיוחד היה רבי שניאור-זלמן, שכונה 'המגיד מליאוזנה', ולימים התפרסם כבעל התניא והשולחן-ערוך.

זו הייתה דרכו הייחודית של הסבא משפולי לבטא את הערצתו ואהבתו לרבי שניאור-זלמן, ולנטוע בלב תלמידיו כבוד חכמים, אהבת תורה וחיבת הצדיק.

* * *

את הסיפור הזה סיפר החסיד ר' ברוך דוכמן ז"ל, ששמעו מפי סבו, החסיד המפורסם ר' מרדכי-יואל, שנמנה עם תלמידיו המובהקים של רבי הילל מפאריטש (חסיד של שלושת אדמו"רי חב"ד הראשונים – רבנו הזקן, הרבי האמצעי והצמח-צדק).

ר' ברוך נחשב ל'בעל שמועה' ולדייקן גדול בהעברת סיפורים. את הסיפור הזה סיפר בהתוועדות לרגל י"ט בכסלו, לפני יותר מיובל שנים, כפי ששמעו מסבו הנ"ל שנים רבות קודם-לכן, בהתוועדות לכבוד י"ט בכסלו בעיירה ליובאוויטש.