תלמיד מובחר בישיבת דגל ליטאית יוצא מהישיבה מדי שבת, לאחר תפילת מנחה, ומאזין לחזרת דא"ח בבית-הכנסת חב"ד, תוך שהוא מוותר על לימוד ה'מוסר' הנהוג בישיבה * המנהג מעורר ביקורת בישיבה, והרבי משגר אל התלמיד מכתב מנומק ומפורט המסתייג מעיסוק ב'מוסר' בשבת קודש, ובפרט בשעה זו * להלן מכתבו של הרבי, מעובד בידי מערכת 'התקשרות'
הרב נפתלי הכהן רוט הוא יו"ר צעירי אגודת חב"ד בירושלים, יו"ר המרכז חינוכי חסידותי וחבר הנהלת צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש.
בבחרותו למד בישיבת 'חברון' בין השנים תשי"ד-תש"כ והיה מהתלמידים המצטיינים והבולטים בישיבה. בעודו לומד בישיבת חברון, החל הרב רוט להתקרב לרבי ולתורת החסידות. לאורך שנות לימודיו בישיבה זכה לקבל מהרבי עשרות מכתבים, ובהם דברי הדרכה והכוונה.
מספר הרב רוט:
"בעידודו של הרבי, עסקתי בקירוב הבחורים בישיבה לתורת החסידות. בין הפעולות שקיימנו היה שיעור בספר התניא עבור בחורי הישיבה, ומוסרי השיעורים היו הרב משה וובר והרב משה יהודה רייכמן, זיכרונם לברכה".
באותם ימים, היה הרב רוט בשיאו של תהליך התקרבותו לרבי ולתורת החסידות. פעילותו הנמרצת בישיבה הגיעה לאוזני ההנהלה, והוא נקרא לבירור בעניין. "לאחר זמן, נודע להנהלת הישיבה על קיומו של השיעור, והדבר לא היה לרוחם. הם קישרו את ארגון השיעור עם היעדרותי משיחת המוסר שנמסרת ביום השבת לאחר תפילת מנחה. במקום להיות נוכח בשיחת המוסר בישיבה, הייתי הולך להשתתף בסעודה שלישית בבית כנסת חב"ד בו היו מתוועדים וחוזרים דא"ח.
"המשגיח קרא לי והעמיד אותי על מקומי. הוא הורה לי להרחיק את מיקום השיעור מהישיבה, ושעלי להיות נוכח בישיבה בזמן אמירת דברי המוסר ביום שבת-קודש לאחר תפילת מנחה.
"זכור לי שבאותה שיחה התברר לי שהמשגיח יודע גם שאני מדריך בישיבת ערב, והוא טען כלפי שזה לא מתאים מצד הדין 'כל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה וכו''...
"האמת, שמחתי בליבי לשמוע את זה. זה כמה פעמים שביקשתי מהרבי רשות לעזוב את הישיבה ולעבור ללמוד בישיבת תומכי תמימים, אך הרבי מנע זאת ממני. חשבתי שאולי הפעם אקבל רשות סוף סוף... כמנהגי, כתבתי את לרבי את הדברים.
"בתאריך י' אלול תשט"ז השיב לי הרבי מכתב ארוך ומפורט, בו התייחס לנושאים שעל הפרק. כשקיבלתי את המכתב למדתי אותו עם המשפיע הרב יעקובוביץ, ובמשך חודשים הרגשתי ברקיע! הבנתי מהמכתב באופן ברור שעלי להישאר בישיבה, והתחלתי לחשוב איך להמשיך בדרכי, אך מבלי 'לגרות' את הנהלת הישיבה.
"באותה תקופה היה הרב שמחה זיסל ברוידא ז"ל אחד הר"מים החשובים בישיבה, (שנעשה לאחר מכן ראש ישיבת חברון) עמו הייתי בקשר קרוב מאוד, נכחתי בשיעורים שלו ורשמתי אותם. הרב ברוידא קרא לי ואמר לי שכדאי שאמשיך בכל זאת ללמוד בישיבה ואלמד חסידות ככל שאחפוץ, אך אעשה זאת בדרכי נועם. הצגתי בפניו את המכתב מהרבי, והוא עיין בו בכובד ראש ומתוך הערכה רבה. קיבלתי מכך עידוד גדול מאוד, שכן הרבי הורה לי להישאר בישיבה, ואף דרש ממני שאקבל 'סמיכה' מאת הנהלת הישיבה.
"ואכן, הרוחות נרגעו בישיבה, ולימוד התניא המשיך בקבוצות קטנות יותר ולא בשיעורים. היו מקרים בהם חבריי בישיבה ביקשו לדון על הנהגותיי החב"דיות, והמכתב הזה בהחלט שימש אותי והיה לי לעזר רב...
"בסופו של דבר נשארתי ביחסים קרובים עם ראשי הישיבה כפי שהרבי הורה לי, ואף קיבלתי מהם 'סמיכה' כרצון הרבי, כשבנוסף ל'בלנק' של הישיבה קיבלתי אני באופן מיוחד מסמך עם ה'בלנק' של הראש ישיבה.
"כפי שסיפרתי קודם לכן, רציתי מאוד לעזוב את הישיבה ולעבור ללמוד בתומכי תמימים, אך הרבי לא אפשר לי לעזוב. שלוש פעמים 'התחכמתי', ובחוצפתי הגדולה ביקשתי מהרבי רשות לעזוב את הישיבה, אך הרבי אסר עלי".
הרב רוט היה בחור למדן ומתמיד, והייתה לו השפעה רבה על סביבתו. "ניתן להסביר את רצונו של הרבי שאישאר בישיבה, בכך שהרבי רצה שאהיה 'הנציג שלו' בישיבה, ושאמשיך להשפיע מתוכה על הבחורים בענייני הפצת המעיינות.
"במבט לאחור, הייחס של הרבי אליי מעורר התפעמות, לאור ריבוי המכתבים שכתב לי ובהם כיוון את דרכי. הרבי אף עודד אותי לכתוב לו, ואם התעכבתי כשבוע מלכתוב הרבי היה שואל על זה.
"כתבתי פעם לרבי שהמושפעים שלי בישיבת ערב, אותם אני מנסה לקרב ולהביא לישיבות תומכי תמימים, שואלים למה אני עצמי לא מקיים את דרישותיי מהם והולך ללמוד בעצמי בתומכי תמימים... אך הרבי ענה שכבר כתב לי בעבר להמשיך ללמוד בישיבה, ומה שכתבתי שיש כאלו שטוענים כך, זהו רק אמתלה – 'אמת לא', והם באמת אינם רוצים ללמוד בתומכי תמימים, אלא שהם תולים את זה בך.
המכתב מחולק לשני נושאים – הראשון עוסק בשיעורים התניא, והשני עוסק ביחס הנכון לאמירת מוסר ביום שבת-קודש. בעניין השיעורים בלימוד החסידות משיב הרבי באריכות נפלאה (ראה את הדברים המלאים באגרות קודש במקומו). להלן נתמקד בתשובת הרבי בנוגע לאמירת מוסר בשבת:
אמירת מוסר בזמן סעודה שלישית בשבת
להלן תשובת הרבי בנוגע לאמירת דברי מוסר בזמן סעודה שלישית:
ידועה הוראת האריז"ל, שיום השבת הוא זמן מסוגל באופן מיוחד ללימוד פנימיות התורה, ועל כן לא ישנה (הרנ"ר) ממנהגו הטוב שכבר נהג בלימוד פנימיות התורה ביום השבת.
ניתן לשער, שלאור נסיבות העניין מוצא הרבי לנכון להדגיש שהאריז"ל התקבל בכל תפוצות ישראל, ואף מביא את לשון תלמידו, רבי חיים ויטאל (בהקדמתו לשער ההקדמות): "א-ל ה' ויאר לנו כו' וישלח לנו עיר וקדיש מן שמיא נחית הרב הגדול האלקי החסיד מורי ורבי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זללה"ה מלא כרמון, במקרא במשנה בתלמוד בפלפול במדרשים והגדות". ובמקום אחר כותב (טעמי המצות להרח"ו פ' ואתחנן): "ומורי זלל"ה מרוב גודל חריפותו היה מעיין ו' דרכים בהלכה כו'".
"הפליאני וגם תמהתי", מתבטא הרבי, אודות הנוהג לומר שיחת מוסר דווקא בזמן סעודה שלישית ביום שבת-קודש. הרי מקרא מלא דיבר הכתוב (ישעיה נח, יג) "וקראת לשבת עונג", וכן נפסק להלכה. לכן אסרו על האדם כל צער ביום השבת, אפילו צער שבא על ידי מצווה וודאית, כגון מי שליבו מצטער מלבקר חולה או עני בשבת (נ"כ שו"ע סי' רפ"ז), שלכן עליו ללכת ביום חול ולא בשבת משום שיש להימנע מענייני צער ביום השבת.
נוסף על כך שיום השבת הוא זמן מסוגל בכללותו, הנה מבואר בזוהר הקדוש (ח"ב, קנו, א. (עיי"ש במקדש מלך) ח"ג קכ, א. ועוד) שזמן עלות המנחה הוא עת רצון מיוחדת למעלה, ולכן בכל תפוצות ישראל אומרים בתפילת מנחה בשבת: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". כיצד מתאים לבוא בזמן הזה דווקא לפני אבינו שבשמיים בשיחת מוסר, שתוכנה מתמקד בעיקר בקו 'סור מרע', תיאור חסרונות בני האדם וכו' וכו'?! ובלשון האריז"ל בנוגע לזמן סעודה שלישית בשבת-קודש: "אין לעורר שם בחינת דין". זה חמור יותר אפילו מאמירת תחנון בשבת ויו"ט.
[ובשו"ת הרשב"א (הובא בברכ"י ומחב"ר לאו"ח סי' רצב): "הטעם שאומרים 'ואני תפלתי' במנחת שבת כי אסור במלאכה, ועת מנחה מוכן לבטלה, ורבים שבתו במזרקי יין, והפורש ובא לבית הכנסת להתפלל ולשמוע דברי תורה ראוי שתתקבל תפלתו".]
וידוע בכללי הפוסקים, שאם לא נמצא בתלמוד ובפוסקים מי שחולק על בעלי הקבלה הרי שפוסקים כמותם (כן הובא בשע"ת (או"ח סי' כה ס"ק יא) בשם הרדב"ז והחכם צבי. וראה גם שער הכולל פ"א בתחלתו. אנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה אות ה').
* * *
בהמשך המכתב מביא הרבי את דברי ה'משנה ברורה' (סוף סימן רצ"ב): "בין מנחה למעריב (דמוצ"ש)... בזמנינו... מצוי בעוונותינו הרבים באיזה מקומות שעוסקין אז בשיחה בטלה, ובוודאי טוב יותר לשמוע אז דברי מוסר כדי שלא יבואו לזה".
ניתן היה לחשוב, שלדעת המשנה ברורה יש לעסוק בדברי מוסר בזמן שבין מנחה לערבית, אך הרבי מדגיש שהדברים אמורים רק במצב של 'לאפרושי מאיסורא' משיחת דברים בטלים, ומוטב לעורר את המדברים בדברי מוסר כדי שלא יעסקו בדברים בטלים. אך אין משמעות דבריו שזהו הדבר הרצוי לעסוק בו בזמן שבין מנחה לערבית.
בפרט, שבזמן מנחת שבת נוכחים, על פי רוב, עשרה אנשים (ויותר) בבית הכנסת, ואז חומרת הדברים בטלים גדֵלה, כמובא באגרת הקודש סימן כ"ג: "אם נעשה מושב לצים בעשרה דשכינתא שריא עלייהו, אין לך עלבונא וקלנא דשכינתא גדול מזה רחמנא ליצלן, ואם אמרו רז"ל על העובר עבירה בסתר שדוחק רגלי השכינה ח"ו, העובר עבירה ברבים דוחק כל שיעור קומה של יוצר בראשית".
[את חומרת הדיבור בדברים בטלים בשבת אנו מוצאים בשולחן ערוך (או"ח בתחילת סי' שז) שכותב: "ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול... ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות".
ומה שנקט השולחן-ערוך בלשון "אסור להרבות", שממנה יכול להשתמע שלדבר מעט מותר, מבהיר הרבי, שמדובר בסוג אנשים שבימי החול התירו להם לדבר דברים בטלים, כגון, 'עם הארץ שאינו יכול ללמוד' (לשון אדמו"ר הזקן בתניא פרק ח'), [דוגמה נוספת: בתוספות ד"ה שלא (שבת קיג, ב) נאמר: "רבי שמעון בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות משתעיא סגיא. אמר לה, אימא, שבתא הוא! שתקה". משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול.]
ומבהיר השולחן-ערוך, שעל אנשים מסוג זה נאסר "להרבות" בשבת בדברים בטלים שהותרו להם בימי החול, אך אנשים שהם אינם בגדר 'עם הארץ שאינו יכול ללמוד', נאסר לדבר גם בימי החול בדברים בטלים, וכל-שכן ביום השבת.
(וראה שו"ע אדמו"ר הזקן הלכות תלמוד תורה פ"ג סעיף ה': "...אבל דברים בטלים כלל כלל לא. ואם שח – עובר ב'עשה', שנאמר "ודברת בם" – ולא בדברים בטלים. ובהלכה ו': "וגם המתפרנס ממעשה ידיו... אבל לא בדברים בטלים לגמרי בין לדבר בין לשמוע...".)]
מקורות אחרים על שביתה מוחלטת מדיבור
ומה שכתב ה'בית יוסף' (על ה'טור', סימן רצ) וזה לשונו: "...מכאן סמכו בכל תפוצות ישראל להתקבץ בבתי כנסיות לקרוא מקרא ולדרוש בדברי אגדה אחר סעודת שחרית", ובב"ח (שם): "...גם להמשיך את לב השומעים באגדה המדריכים ליראת השם למנעם מחטוא לפניו יתברך ולתשובה", פשוט הדבר שאין אלו דברים המצערים את לב השומעים, ומזכירים להם את עוונותיהם וכדומה.
ואדרבה, יש לדייק בלשון "אגדה", והוא על פי מאמר הספרי (עקב סוף פרק יא, כב):
"למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה כו'". וכמרומז ברמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב, ב): "והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן... ויראה מהן חכמתו שאין ערך... ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול... אראה שמיך מעשה אצבעותיך".
מסיים הרבי וכותב: "וכולי עלמא ידעי מהו הלימוד על דבר חכמתו שאין לה ערך, מעשה אצבעותיך ("עשר ספירות שעליהם אמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו'" – (של"ה שער האותיות אות ק' בתחלתו)), ושמו הגדול (ראה הרד"ל לפדר"א פ"ג סק"י וש"נ)".
וראה ספר השיחות (קיץ ה'ש"ת עמוד 41) בשם מורנו הבעל שם-טוב שהרמב"ם היה מקובל. וראה בהערת רבנו שם.
('אגרות קודש' חלק י"ג עמוד תנא ואילך) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
