מדורים נוספים
	שיחת השבוע 940 - כל המדורים ברצף
	המאבק להגנת האמונה
	בציפייה לגאולה
	יש חדש
	ארבעה שלבים ביציאה ממצרים
	ניסים
	ניגון או תפילה
	תפקיד האומות
	יישוב קטן מגן על לב הארץ
	בציבור או אחרי הנץ?

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 940, ערב שבת פרשת וארא, כ"ו בטבת ה'תשס"ה (17.1.2004)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

המאבק להגנת האמונה

עקירת היישובים והנסיגה מיהודה, שומרון וחבל עזה לא נועדו להשיג שלום. הם נועדו לחסל את אהבת הארץ ולדכא את עוצמות האמונה שנושאים מי שמוסרים שם את נפשם

אחת משיטות הלימוד בתורה היא לחפש את השורש הפנימי שמאחורי המעטה החיצוני. לא-אחת מתברר שביסוד כמה וכמה מחלוקות תלמודיות עומדת שאלה עקרונית עמוקה יותר, שיכולה לבוא לידי ביטוי בשאלות פרטניות יותר, בתחומים מגוונים.

גם הוויכוח המתלהט סביב תכנית ה'הינתקות' אינו מתמצה בטיעונים הביטחוניים והמדיניים לכאן ולכאן. מאחוריו עומד ויכוח עמוק לאין-שיעור, ולכן כמעט אין טעם לעסוק בהיבטים החיצוניים של הדיון, כי הם אינם אלא כסות לבעיה השורשית.

עקירה כתכלית

כאשר עלה על הפרק הסכם אוסלו, אפשר היה לחשוב שיש כאן ויכוח בין מי שהשלום חשוב בעיניהם מארץ-ישראל, לבין מי שארץ-ישראל יקרה לליבם אף מהשלום. התומכים בהסכם אמרו, שהם מוכנים לוותר על חלקים מארץ, ובלבד להגיע לשלום הנכסף.

והנה, התברר שההסכם לא הביא שלום, אלא מלחמה ושפיכות-דמים וגל טרור שכמותו לא ידענו. השנים שחלפו הוכיחו כי פני אויבינו אינם לשלום, וכי הם מוסיפים לחנך את ילדיהם לשנאת-ישראל נוראה ומטפחים את חזונם על השמדתה של ישראל (היו-לא-תהיה). גם מי שסברו כי גישה זו הייתה נחלתו של רב-מרצחים אחד, רואים כי גם ממשיכיו ה'מתונים' הולכים באותה דרך ומשמיעים אותן הצהרות.

לכאורה, משהתברר שהנסיגה והוויתורים אינם מביאים שלום, היו מצדדי ההסכם צריכים לשנות את דעתם. והנה זה פלא, הם מוסיפים לתבוע את המשך הנסיגה אף כשברור ששום תועלת לא תצמח ממנה. אין איש משלה את עצמו שאם חלילה תבוצע תכנית ה'הינתקות' יבוא שלום ותקטן האיבה. מדוע אפוא הם מוסיפים לדגול בדרך זו?

כאן אנחנו מגיעים לשורש העניין. הנסיגה איננה 'מחיר כואב' שבאין-ברירה מוכנים לשלמו תמורת שלום. היא תכלית ומטרה כשהיא לעצמה. עקירת היישובים והנסיגה מיהודה, שומרון וחבל עזה לא נועדו להשיג שלום או לשפר את הביטחון. הם נועדו לחסל את אהבת הארץ ולדכא את עוצמות האמונה שנושאים אותם ציבורים שמוסרים את נפשם כדי להיאחז בנחלת אבותינו.

מכאן הלהט הבלתי-מוסבר להרוס, לעקור, לסגת ולמסור את ארץ-ישראל לידי האוייב. יש כאן שאיפה לשבור את אנשי האמונה הללו, שמדברים במושגים זרים כל-כך – "ארץ-ישראל", "נחלת אבות", "עלה נעלה וירשנו אותה". אין זו השפה התל-אביבית. היא איננה מוכרת למי שהתנתק מכבר מהתנ"ך ומבית-הכנסת, ממסורת ישראל ומערכי-יסוד שפיעמו בעבר בלב כל יהודי. ובכלל, מה פתאום באים חובשי כיפות ומגודלי זקן ופאות ונוטלים לידיהם את תפקיד ההובלה של עם-ישראל הנאחז בארצו.

להגן על הבית

עצוב לומר זאת, אבל לצערנו זאת האמת. מצד אחד יש כאן אנשי-אמונה, המוסרים את נפשם למען אהבת ארץ-ישראל, והמוכנים לספוג פצצות-מרגמה, טילים, מטענים וירי בדרכים – מתוך אמונה ש"ארץ-ישראל נקנית בייסורים". ומהצד השני עומדים אנשים שאיבדו את האמונה, שכל העניין היהודי לא בדיוק ברור להם, ושכל שאיפתם היא 'תנו לחיות בשקט'.

בשעה הזאת נדרשים כל אנשי האמונה להתאחד ולהגן על הבית. אין מדובר בגוש קטיף ובכמה יישובים בשומרון בלבד, אלא זו מלחמה על כל מערכת הערכים שאנו מאמינים בה. אם חלילה יצליחו לשבור את המתיישבים, להרוס את מפעל חייהם ולמוטט את עולמם, זו תהיה מכה איומה דווקא לכוחות הבריאים שבתוכנו, מי שמפיחים אמונה ותעצומות-נפש בעם כולו.

המלחמה לסיכול ה'הינתקות' היא מלחמה על התורה, על השבת, על החינוך, על האמונה. אסור שיהיה סדק בחומה. אנשי האמונה צריכים להתייצב כאיש אחד בלב אחד, והאמונה תנצח.

בציפייה לגאולה

הגלות נמשלה לעיבור, וגאולת ימי המשיח, שיהיה במהרה בימינו, נמשלה ללידה, כמו שכתוב, 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה'. וכן חבלי ימות המשיח נקראים בשם חבלי לידה, כמו שכתוב, 'כי חבלי לידה יבואו לך'" (תורה אור וארא נה,א)

יש חדש

800 שנה לרמב"ם

המונים פקדו השבוע את קברו של הרמב"ם בטבריה, לרגל מלאות שמונה-מאות שנה להסתלקותו (בכ' בטבת). במוצאי השבת נערך אירוע גדול ברחבת הקבר, בהשתתפות הרבנים הראשיים לישראל ועשרות רבנים מכל רחבי הארץ, ובו עוררו את הציבור להצטרף ללימוד הרמב"ם היומי. אירוע מיוחד התקיים השבוע גם בקורדובה, שם הוכנס ספר-תורה לבית-הכנסת המיוחס לרמב"ם, בהשתתפות הרבנים הראשיים ועוד רבנים נכבדים. את פני האורחים קיבל שליח חב"ד בספרד.

כתובת לכל יהודי

אסון הצונאמי שפקד את אסיה הפנה את תשומת לב הציבור היהודי לעבודת-הקודש של שליחי חב"ד, שנמצאים בכל מקום ומשמשים כתובת למאות-אלפי יהודים. רבבות משפחות נעזרו בבתי-חב"ד כדי לאתר את יקיריהן. בבית-חב"ד בתאילנד, למשל, הועמדה סוללת טלפונים ומחשבים לרשות המטיילים, כדי שיוכלו ליצור קשר עם משפחותיהם. גם בעבודת החילוץ וזיהוי החללים נעזרו אנשי-המקצוע רבות בשלוחי חב"ד.

הפרשה מספרת

לשולחן המערכת הגיעו שני כרכים מהודרים (בראשית ושמות) של הפרשה מספרת לי – פרשת השבוע לילדים, בהפקה מהודרת ומלווה ציורים מרהיבים. הדפים מצופים בלמינציה, לבל יתלכלכו. להשיג בעברית, באנגלית וביידיש. טל' 972-3-9696120.

שלחן שבת

ארבעה שלבים ביציאה ממצרים

בפרשתנו הקב"ה חוזר ומבטיח להוציא את בני-ישראל ממצרים, וכאן מופיעים ארבעה לשונות של גאולה: "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי". כנגד ארבעת הלשונות הללו נתקנו ארבע הכוסות שמצווה לשתות בליל הסדר.

לכן שתיית ארבע הכוסות הללו צריכה להיות בהסבה, שכן ההסבה היא ביטוי של חירות, והדברים שנעשים בלילה הזה כ"זכר לגאולה ולחירות" צריכים להיעשות בהסבה. מכיוון שארבע הכוסות הן כנגד ארבעת לשונות הגאולה, הרי שהן בכלל הדברים שנעשים "זכר לגאולה ולחירות", ולכן יש לשתותן בהסבה.

הכוסות ושלבי הסדר

כל אחת מהכוסות הללו נשתית בחלק אחר של ליל הסדר, ויש קשר בין תוכנו המיוחד של אותו חלק ללשון הגאולה שהכוס קשורה בו. הכוס הראשונה היא כוס הקידוש, שבה אומרים "זכר ליציאת מצרים". כוס זו היא כנגד ההבטחה "והוצאתי".

על הכוס השנייה קוראים את ההגדה, שבה מסופר סיפור יציאת מצרים והניסים והנפלאות שהיו בה. כוס זו היא כנגד "וגאלתי", שבהמשך הפסוק מתוארת עוצמתם של ניסי היציאה ממצרים.

כוס הגאולה

הכוס השלישית היא כוס ברכת המזון, שבה אנו מודים לקב"ה "על תורתך שלימדתנו" (ומי שלא הזכיר זאת, לא יצא ידי חובתו). כוס זו היא כנגד "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים", פסוק המכוון למתן-התורה.

הכוס האחרונה משמשת לאמירת ההלל ועליה מברכים את ברכת 'השיר', דבר השייך במיוחד לגאולה העתידה (שלכן מקדימים לפניה את "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך"). עניין זה מרומז בלשון "והצלתי", שבה לא תוארה ההצלה עצמה, אלא נאמרה הבטחה בלשון כללית. וכך גם הגאולה העתידה – "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים".

שלבים ביציאה הרוחנית

בפנימיות העניינים רומזים ארבעת הלשונות הללו לארבע דרגות בתשובה, המרומזות בפסוק "סור מרע, ועשה טוב, בקש שלום, ורדפהו". בראש ובראשונה צריך שיהיה "סור מרע" – לא לפגום את הנפש על-ידי עוונות במחשבה, דיבור ומעשה". לאחר מכן "ועשה טוב" – לתקן את כל מה שהיה חסר בלימוד התורה ובקיום המצוות.

אלה שתי הדרגות של התשובה במובנה הבסיסי – 'תשובה תתאה' [=תשובה תחתונה]. למעלה מזה היא התשובה העליונה, שלא נועדה לתקן פגמים, אלא להגיע ל'שיבה' אמיתית ועמוקה למקור הכול – לקב"ה. גם בדרגה זו שתי דרגות, כנגד הצד הנגלה של המציאות והצד הנסתר שבה. אלה ארבעת השלבים של היציאה מ'מצרים' הרוחנית, המקבילים ליציאה ממצרים כפשוטה.

(לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 20)

מן המעיין

ניסים

מופת גם לצדיק

"כי ידבר אליכם פרעה לאמור תנו לכם מופת" (שמות ז,ט). לכאורה צריך היה פרעה לומר "תנו לנו מופת". אלא מופתים הנעשים על-ידי קוסמים ומכשפים מעוררים התפעלות רק אצל העומדים מן הצד, שהרי הקוסם עצמו יודע שאין זה אלא תרמית ואחיזת-עיניים, אבל מופתים הנעשים על-ידי נביאים וצדיקים, מכוח אלוקי, מעוררים התפעלות גם אצלם-עצמם. זהו "תנו לכם מופת" – שיהיה זה מופת גם בעיניכם.

(רבי אלימלך מליז'נסק)

להתנהג כיהודי זה מופת

פעם אחת שמע רבי מנחם-מנדל מקוצק את חסידיו משוחחים על האדמו"רים המסוגלים לחולל מופתים. אמר להם: מקובלים עליי דברי 'היהודי הקדוש', שחכמת המופת הגדולה ביותר היא להתנהג כיהודי.

שלושה שמות, שלוש הנהגות

בהנהגת העולם שלושה אופנים, שמקורם בשלושת השמות:  אלוקים, ש-די, הוי'. שם אלוקים – בגימטרייה הטבע –  הוא המקור של ההנהגה הטבעית בעולם. שם ש-די, שמשדד את מערכות השמים, הוא המקור לניסים המלובשים בטבע, כמו נס פורים. שם הוי' הוא המקור לניסים גלויים כנס קריעת ים-סוף.

(הצמח צדק)

ביטול הטבע

שתי דרגות באור האלוקי: האור המתלבש בתוך העולמות ומחיה אותם – 'ממלא כל עלמין', והאור האין-סופי שלמעלה מהעולמות – 'סובב כל עלמין'. עניינו של נס הוא התגלות אור ה'סובב כל עלמין', ולכן על-ידי הנס הטבע מתבטל.

(ספר המאמרים תרצ"ט)

לעושה נפלאות לבדו

כאשר הנס מתלבש בלבושי בטבע, בבחינת "אין בעל-הנס מכיר בניסו", פירוש הדבר הוא שבגלל רוממותו וגדולותו של הנס אין הוא מסוגל לבוא לידי גילוי. על נס כזה נאמר "לעושה נפלאות גדולות לבדו" – הואיל ומדובר ב"נפלאות גדולות", אין מי שיודע על הנפלאות הללו מלבדו.

(לקוטי שיחות)

בזכות התורה

התנאים והאמוראים חוללו מופתים נפלאים. הם זכו לכך על-ידי עסק התורה. הדיבור בדברי תורה ממשיך את אור התורה ממקורה, שתצא מן ההעלם אל הגילוי. על-ידי לימודם המשיכו את אור התורה שהוא מעל לעולם, והיו יכולים לחולל מופתים גדולים.

(לקוטי תורה)

נשמות של 'עקביים'

בדורות הראשונים היו מצויים ניסים גלויים, ואילו עכשיו הניסים מוסתרים בדרך-כלל בטבע. משום שעכשיו, בעקבתא דמשיחא, הנשמות הן מבחינת 'עקביים', ולבושי הנשמות האלה גסים מאוד, כמשל עור הנעל, המסתיר את הרגל לגמרי. לכן האור מוסתר בתוך הנהגת הטבע.

(דרך מצוותיך)

חיבור ההפכים

נס המלובש בטבע נעלה מנס שלמעלה מן הטבע. בנס המלובש בטבע יש חיבור של שני הפכים - המעל לטבע עצמו מתלבש בתוך הטבע, בבחינת "שבור את החבית ושמור את יינה".

(אור התורה)

אמרת השבוע

בלי גבהות-לב

רבי שלמה מרדומסק אמר פעם אחת דברים שנראו מופלאים ובלתי-אפשריים, אולם בבוא הזמן התקיימו עד תומם ולא נפלה מילה מדבריו ארצה. באו חסידיו בהתרגשות והתחילו לספר לו שדבריו התקיימו. התרעם הצדיק עליהם ואמר: "מה אתם באים אליי ומבלבלים את ראשי בסיפורי מופתים. לכו לכם! אינני רוצה לשמוע מאיתכם מופתים!".

לאחר מכן שאלו אחד ממקורביו מדוע נהג כן. השיב הצדיק: "לפעמים מעמידים צדיק בניסיון, כשמתחולל מופת על-ידו, לראות אם הוא נכשל בגבהות-הלב. לכן לא רציתי לשמוע על כך".

והוסיף: "זה מה שאומרת התורה, שפרעה עלול לומר למשה ולאהרון 'תנו לכם מופת'. מהו ה'לכם'? אלא פרעה ירצה להכניס גבהות-לב אצל משה ואהרון, על-ידי שייחס את המופת להם ולכוחם".

מעשה שהיה

ניגון או תפילה

ר' דב (בערל) ז'ילונקה נולד בעיר קאליש בפולין, למשפחת חסידי גור. בימי השואה גורשה משפחתו לגטו לודז'. אחר-כך, בעת חיסול הגטו, הועברה למחנה-ההשמדה בירקנאו. שם עבר את הסלקצייה על-ידי ד"ר מנגלה ימ"ש, ונשלח למחנה עבודת-כפייה בגרמניה.

כשנסוגו הגרמנים, אילצו את עובדי הכפייה היהודים לצעוד כחודש ימים ללא מזון, חולים ותשושים, במה שכונה אחר-כך 'צעדת המוות'. הוא היה בין היחידים בקבוצתו ששרדו עד סוף המלחמה ושוחררו. הוא גם היחיד מהמשפחה שניצל מהתופת. אביו ר' יצחק-מאיר, אימו פייגה-גולדה, אחיו ישעיהו, ואחיותיו שפרינצה, רבקה, רעיה ושרה הי"ד - נספו.

ר' דב הקים משפחה, עלה ארצה והתגורר בגבעתיים. בהזדמנות סיפר לשני בניו (יצחק-מאיר, הקרוי על שם אביו, וישעיהו, הקרוי על שם אחיו) את הסיפור הזה:

בקבוצת העבודה שלנו היו כמה בחורים חסידי גור ואני בתוכם. זה היה בשבת-קודש פרשת בא, ד' בשבט. בבוקר יצאנו לעבודה כרגיל. בשעת העבודה לחש לי אחד הבחורים: "במוצאי-שבת נערוך סעודת מלווה-מלכה לרגל ה' בשבט, יום-השנה של הרבי (ה'שפת-אמת'). שמור מעט ממנת הלחם היומית לסעודה זו".

תחילה סברתי כי הוא מתלוצץ. סעודת מלווה-מלכה כאן, במחנה?! על מה הוא מדבר?! הלוא המוות אורב לנו יום-יום, שעה-שעה! אבל הוא היה רציני לגמרי.

בלילה, לאחר שכובו האורות בצריף המגורים הארוך, והכול נרדמו, מותשים מהעבודה, חשתי כי מישהו מטלטל אותי. "קום, בערל, הולכים לסעודת מלווה-מלכה, לכבוד הרבי". הייתי עייף ולא הזדרזתי לקום, אך הלה לא הרפה עד שקמתי. התגנבנו לצריף קטן, סמוך לצריף המגורים, עם חתיכות הלחם ששמרנו. סגרנו את הדלת, הדלקנו אור, התיישבנו והתחלנו לזמזם ניגון של בית גור. עד היום ניגון זה, כפי ששרנו אותו שם, מתנגן באוזניי.

תחילה זמזמנו בלחש, חוששים שמא נתגלה. אט-אט גברה ההתלהבות. לא חשנו כיצד אנו נסחפים בהתלהבות אחר הניגון והגבהנו את קולנו.

לפתע נפתחה הדלת. בפתח עמד – גבה-קומה, מדיו נוצצים, האוברשפיהרר – מפקד המחנה, איש אס-אס. זה היה רוצח צמא-דם, שלא היסס לירות ביהודים בלי שום סיבה. "מה אתם עושים פה?!", צרח.

עמדנו כמסומרים. מה נסביר לו? מלווה-מלכה? ה' בשבט? יארצייט של השפת-אמת? חרדת-מוות, שניתן לחוש בה ממש, הייתה באוויר. ידעתי כי זה סופנו.

ושוב חזרה הצעקה – "מה אתם עושים פה!!!".

היה בינינו בחור נמוך-קומה, שכדי להתחמם עטף את גופו בנייר ששימש לשקי מלט, ונראה כמו כדור עגול. הוא לא ידע גרמנית, וגם כשדיבר יידיש היה קשה להבינו, שכן חיתוך-הדיבור שלו לא היה ברור. לפתע החל לצעוד לכיוון הגרמני. נחרדתי. דווקא הוא הולך לייצג אותנו, ולהסביר מה אנו עושים פה? מראהו, השפה, צורת הדיבור שלו... מבין כולנו הוא האחרון שהתאים למשימה.

היה חוק שאסר על האסירים לעמוד קרוב לאנשי האס-אס הגרמנים. אותו בחור התקרב בצעדים איטיים למפקד המחנה, בהליכה משונה – צידו הימני מכוון לכיוון התקדמותו, כתפו הימנית מורמת כלפי מעלה, ראשו מוטה לעבר כתפו השמאלית, והוא מיישיר מבט באלכסון כלפי מעלה, היישר לתוך עיני הגרמני. כך התקרב ועמד צמוד לאוברשפיהרר, קרוב הרבה יותר מהמותר. הגרמני כבר אחז באקדחו.

ואז החל הבחור להתנדנד כמו בתפילה. ביידיש, בניגון של לימוד גמרא, ובהיגוי שבקושי ניתן היה להבינו, אמר לגרמני – "אנחנו מתפללים לשלומך, לשלום אשתך ולשלום ילדיך"...

אילולא הייתי בטוח שעוד רגע כולנו נמות, הייתי פורץ בצחוק מהמחזה האבסורדי.

"מה הוא אומר?!", צווח האוברשפיהרר.

שוב חזר הבחור על הדברים ביידיש, בניגון גמרא, מתנדנד כמו בתפילה.

"מה הוא אומר?!", חזרה הצעקה.

אחד מאיתנו תרגם. כולנו רעדנו מאימת-המוות. רק אותו בחור עמד במרחק נגיעה מהנאצי והוסיף להתנדנד.

האוברשפיהרר, רוצח, שחיי יהודי היו שווים בעיניו פחות מקליפת השום, הביט בנו כמה שניות שדמו לנצח, ואז אמר בגרמנית: "המשיכו". יצא מהצריף, סגר את הדלת והלך.

דקות ארוכות הוספנו לעמוד בלי ניע, לא מאמינים למראה עינינו. לפתע קלטנו, שמפקד המחנה, האוברשפהירר, מאשר לנו לקיים סעודת מלווה-מלכה לרגל ה' בשבט, היארצייט של ה'שפת-אמת'!

הבטנו זה בזה, מנסים להבין את אשר חווינו, ואז פרץ הניגון בקול רם, וסעודת מלווה-מלכה נמשכה בשירה רמה ובריקודים ללא חשש, כל אותו הלילה.

למחרת בבוקר נקרא אותו בחור למטבח. מפקד המחנה הורה להכפיל את מנת המזון שלו. ואכן, מאותו יום קיבל הלה מנת מזון כפולה, ואותה חלק עם חבריו.

אין שום הסבר הגיוני להתנהגותו של הצורר הנאצי באותו מוצאי-שבת. אני מאמין כי זכותו של ה'שפת-אמת' היא שהגנה עלינו.

(תודתנו לשולח הסיפור, ישעיהו ז'ילונקה מגבעת-שמואל – לע"נ אביו ר' דב [בערל], שנפטר בי' בטבת תשס"ד, ובמלאות מאה שנים להסתלקות ה'שפת-אמת' מגור)

דרכי החסידות

תפקיד האומות

גאולת בני-ישראל ממצרים באה על-ידי מכות קשות ועונש כבד למצרים. גם נבואות הגאולה העתידה משולבות בדין גדול שיעשה הקב"ה עם אומות-העולם. שני היבטים אלה - גאולה לישראל ודין לגויים - עוברים כחוט השני כמעט בכל מקום שבו מדובר על הגאולה. בלעם ניבא על מלך המשיח: "וקרקר כל בני שת", ולדברי המפרשים הכוונה, שהמשיח יהרוס את הגויים כפי שהורסים קיר. כך בשירת האזינו, שבה הקב"ה מבטיח כי "דם עבדיו ייקום, ונקם ישיב לצריו".

בנביאים מתוארת הנקמה הגדולה שיעשה הקב"ה באדום, האומה ששעבדה את עם-ישראל בגלות הזאת. כמעט כל הנבואות מזכירות זאת, אך בחריפות יתרה הדברים מתוארים בנבואת ישעיהו (פרק סג): "מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה". נבואה זו נוגעת, כדברי המפרשים, ל"חורבן אדום העתיד... והמשיל הא-ל יתברך המחריבה לגיבור עושה נקמה באויביו ובגדיו אדומים מדם ההרג" (רד"ק). הנבואה מדברת על "אדרכם באפי וארמסם בחמתי", והקב"ה מודיע: "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה".

חורבן והרג בזמן הגאולה?!

לעומת נבואות זעם אלה יש נבואות אחרות, המבשרות שהגויים יתהפכו לטוב, יעבדו יחד את ה' ויסייעו לעם-ישראל: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית-ה'... ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב,ב). וכן: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג,ט). הנביאים מתארים את הסיוע שיושיטו אומות-העולם לעם-ישראל: "ובנו בני-נכר חומותייך" (ישעיה ס,י), "והיו מלכים אומנייך" (שם מט,כג), "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (שם סא,ה).

מכל זה עולה שהגויים יישארו גם אחרי הגאולה, ואדרבה, יתוקנו ויגיעו לשלמותם. הרמב"ם (הלכות מלכים סוף פרק יא) אף מחשיב את תיקון העולם הכללי כאחת מפעולותיו של המלך המשיח - "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד". איך משתלב הדבר עם נבואות הזעם על החורבן וההרס שימיט הקב"ה על הגויים?

זאת ועוד: ימות המשיח, במהותם הפנימית, הם ימי תיקון ושלמות. אז ייכרת הרע מן העולם, מלכות ה' תתגלה בכל העולם כולו. איך ייתכן שבמצב עילאי כזה יהיו חורבנות, הרג בני-אדם, עונשים, נקמות - גם אם כל הדברים הללו יקרו לאומות-העולם?!

מי שיפריע – ייענש

יש להבחין, כמובן, בין סתם גויים לבין רשעי האומות ואויבי ה'. הראשונים יתוקנו בבוא הגאולה, ישתלבו בתיקון העולם וימלאו את התפקיד שייעד להם הקב"ה בבריאה; אולם כל הרשעים והאוייבים - אלה יבואו על עונשם וייכרתו מן העולם.

מבואר עוד, שאף הנקמה שיעשה הקב"ה באדום לא תהיה בבחינת 'חשבון ישן', אלא אותן אומות, שמהן הקב"ה אמור להיפרע, עתידות להפריע לגאולת עם-ישראל ולהתייצב נגד ה' ונגד משיחו. הללו ייענשו במהלך הגאולה, וכך יקיים הקב"ה את אשר הבטיח להינקם מצריו ומשונאיו.

וכך נאמר במפורש (ישעיה ס,יב): "כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך - יאבדו". מי שיאבדו יהיו אותן אומות שיסרבו למלא את תפקידן בבוא הגאולה, יסרבו לסייע לעם-ישראל ויתייצבו נגדו. בכך יאבדו את זכות קיומן. רק בזמן הזה, כאשר שוררים העלם והסתר והאמת האלוקית אינה גלויה בעולם, יכול אדם לפעול נגד תכלית קיומו, אולם בזמן הגאולה, כאשר כל דבר יעמוד על מקומו - לא יהיה מקום למי שאינו ממלא את ייעודו. לכן יאבדו כל אומות הרשע וכל אויבי ה', ואילו הגויים שיצטרפו למהלכי הגאולה - יהיו שותפים לעולם המתוקן.

חיים יהודיים

פרל (מימין) ודגן: "מספר המשפחות יכריע"

יישוב קטן מגן על לב הארץ

בעוד תשומת-הלב העיקרית מופנית לחרב העקירה המונפת על יישובי חבל עזה, אין די מודעות לחומרתה של גזרת הגירוש המכוונת אל תושבי צפון השומרון – חומש, כדים, גנים ושא-נור. יש הסבורים שהואיל ומדובר בארבעה יישובים בלבד ובמתיישבים מעטים יחסית, אין הדבר נורא כל-כך; אבל כשלומדים את מפת האזור מתחוורת האמת הכואבת והמזעזעת.

האמת היא שהבריחה מצפון השומרון נושאת בחובה סכנות חמורות פי כמה וכמה מסכנת הבריחה מחבל עזה. 'הינתקות' מצפון השומרון תעביר חלילה לידי המחבלים שטח עצום, המגיע לכשבעה אחוזים משטחה של מדינת ישראל כולה, והגדול פי חמישה מכל שטחי A שברצועת עזה. שם ייווצר רצף טריטוריאלי שיאפשר להקים בסיס למדינה הפלסטינית. בתוך זמן קצר ייהפך צפון השומרון למצבור תחמושת וטילים, שיאיימו על ליבה של הארץ – מנתניה וחדרה ועד עפולה וחיפה רבתי.

המטרה: סילוק היהודים

בצפון השומרון כבר נוצרו שלושה גושים גדולים של שטחי A (שנמסרו לשליטה מלאה של המחבלים): שכם, טול-כרם וג'נין. מה מנע עד כה מהפלסטינים לממש את הכרזתם על הקמת מדינה פלסטינית? התשובה מדהימה: ארבעת היישובים היהודיים וצירי-התנועה המוליכים אליהם. אלה חוסמים בגופם את חיבור שלושת הגושים המאיימים הללו למפלצת טרור.

סיפורם של היישובים האלה ושל שא-נור במיוחד, הוא סיפור של עוז-רוח וגבורה יהודית. בראשית שנת תשמ"ח הגיעו למקום כשלושים אמנים מחבר-העמים, שהוקסמו מיפי הנוף והקימו במקום כפר אמנים. רוב השבוע חיו בשא-נור – ציירו, צילמו, עשו ויטראז'ים וכדומה – ובסוף השבוע שבו לבתיהם. עם פרוץ מתקפת הטרור הנוכחית ראו הערבים מטרה עליונה לסלק מהאזור את היהודים, ובמידה רבה הצליחו. לאחר רציחתם של כמה תושבים בכבישים, הצטמקה אוכלוסיית היישובים היהודיים לכמחצית. שא-נור ניטש לגמרי.

הקריאה נענתה

בשלב זה הגיעו ליישוב כמה משפחות חסידי חב"ד, ובמסירות-נפש עילאית החזיקו את היישוב ודאגו כי צירי-התנועה יהיו פתוחים. אחריהם חוללו את המפנה יוסי דגן (24) וחברו אריאל פרל (23), שניהם בוגרי ישיבת שבי-שומרון. "לפני כשנתיים התוודענו להיסטוריה המיוחדת של שא-נור והחלטנו להפיח במקום רוח חיים", אומר דגן. "תלינו מודעות שבהן קראנו למשפחות דתיות להתיישב במקום. קריאתנו נענתה בחיוב ובתוך כמחצית השנה ישבו בשא-נור שמונה משפחות".

כיום מתגוררות ביישוב עשרים משפחות (שבהן כחמישים ילדים). שמונה מן האמנים שנטשו – חזרו. גם גלריית האמנות נפתחה מחדש. בשנה האחרונה ביקרו ביישוב ובגלריה כעשרים אלף איש. הוקמו פעוטון, גן-ילדים, 'כולל' ומקווה. כמו-כן הוחל בהקמת בית-כנסת וספרייה.

הבלם האחרון

לדגן ולפרל שני מסרים עיקריים: "ראשית, אנחנו הבלם האחרון לפני מדינת טרור בצפון השומרון. שנית, בדרך הטבע ייקבע גורל המקום על-פי מספר המשפחות שיגורו בו. אפשר אולי לסלק כמה משפחות, אבל הרבה יותר קשה לעקור יישוב גדול ומבוסס". טלפון לסיוע, לביקורים ולהצטרפות: 057-7304402 או 052-8320971.

פינת ההלכה

בציבור או אחרי הנץ?

שאלה: במקום שיש רק 'מניין פועלים', המגיע לשמונה-עשרה לפני הנץ-החמה (השבוע ב-6:42 בערך), האם עדיף להתפלל עמם בציבור, לפני הזמן, או להתפלל שמונה-עשרה ביחיד בזמנה?

תשובה: זמן תפילת שחרית מתחיל מעלות-השחר, ומי שהתפלל משעה זו יצא ידי חובתו. לכתחילה מצווה להתחיל שמונה-עשרה אחר הנץ-החמה (ועדיף ומשובח – בדיוק עם הנץ), משום שנאמר (תהילים עב,ח) "ייראוך עם שמש", אך בשעת הדחק רשאים להתפלל מעלות-השחר.

במקום שבו קשה להשיג מניין חייבים לעשות מאמץ שיתפלל מניין יום-יום, שחרית, מנחה וערבית. לכן במקום שיש מניין מוקדם בלבד, גם מי שעיתותיו בידו חייב להצטרף אליהם, כדי להשלים את המניין (במיוחד אם יש שם אבלים, שבזכות המניין הם מתפללים ומניחים תפילין). אם לשם כך נחוץ שיתפלל גם הוא עצמו עמהם, יעשה כן.

אם אין זה נחוץ, דנו הפוסקים בשאלה אם תפילה בציבור עדיפה מתפילה בזמנה העיקרי. יש שפסקו שתפילה בזמנה עדיפה, וישמע את המניין ויתפלל ביחיד; ויש שפסקו שתפילה בציבור עדיפה, ו"תפילת הציבור נשמעת תמיד".

אפשר להביא ראיה לדעה השנייה מזה שבתפילת מנחה נהוג להעדיף תפילה בציבור אף לאחר השקיעה מתפילה ביחיד לפני-כן (אף שיש דעות שזמן מנחה מסתיים עם השקיעה, ויש המעדיפים שם תפילה בזמנה ביחיד); כל-שכן כאן שבדיעבד התפילה כשרה לכל הדעות.

אבל גם מי שאינם סוברים כך מעדיפים תפילה בציבור, אם על-ידי הדחייה עלול היחיד לאחר את תפילתו או לשכוח אותה. כמו-כן הם טוענים שאין זה רצוי להתבטל בקביעות מתפילה בציבור, כי עלולים לבוא מזה לזלזל בתפילה לגמרי.

מקורות: ברכות כו,א-ב. כט,ב. שו"ע סי' פט ס"א וס"ח, ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"א וס"ט. שו"ת: ישכיל עבדי ח"ה חאו"ח סי' י. מנחת יצחק ח"ט סי' ט. פרי יצחק ח"א סי' ב. תשובות והנהגות ח"א או"ח סי' סז. ס' אשי ישראל פי"ג ס"ו, וילקוט יוסף ח"א עמ' קלז ושארית יוסף (ח"ב, תשנ"ו) סי' פט ס"ט, וש"נ (וראה משנ"ב רלג,יד, ולקוטי דיבורים ח"א ס"ע 79). תודה להרב לוי-יצחק הלפרין מירושלים.