שמחה רבה אפפה את יהודי העיירה פילץ שבפולין, לרגל מינוי הרב החדש, הלוא הוא רבי יחיאל דנציגר – לימים האדמו"ר הראשון מאלכסנדר. רבי יחיאל העתיק את מושבו מהעיירה גרוייץ (גריצא), שבה שימש רב בעקבות אביו, רבי שרגא-פייבל.
בני הקהילה קיבלו את רבם החדש בכבוד גדול, והמתינו לדרשה הראשונה שישמיע. מינויו נכנס לתוקף ערב חגי תשרי, והציפייה הייתה כי בימים הקרובים יישא הרב החדש את דבריו.
אבל השבת הראשונה חלפה, ורבי יחיאל נמנע מלדרוש ברבים. המתפללים הרבים שגדשו את בית הכנסת יצאו בתחושת החמצה. זו התחלפה בתקווה כי ב'שבת סליחות', שלפני ראש השנה, בוודאי ישמיע הרב דברי התעוררות. גם הנחה זו התבדתה. שבת סליחות חלפה, והמרא דאתרא לא עלה לשאת דברים.
צימאונם של בני הקהילה התעצם לקראת ראש השנה. כולם היו משוכנעים כי קודם מעמד התקיעות בשופר יפרוץ את הסכר שסגר על פיו. אך ימי ראש השנה חלפו להם, גם שבת 'שובה' עברה, והציבור החל להפנים את העובדה כי רבם מסתגר בדומייתו, מסיבותיו שלו.
ליל יום הכיפורים. רוח של התעלות וטהרה שורה בבית הכנסת. המתפללים מתכנסים ובאים. ארשת רצינוּת נסוכה על פניהם, והם ממהרים לטמון את פניהם במחזורי התפילה, נערכים לתפילת 'כל נדרי'.
והנה נכנס הרב, עטוף בטליתו, הגולשת מראשו על פניו ומכסה את מחצית גופו העליון. הוא ניגש אל ארון הקודש, מסיט בסערה את הפרוכת ופותח את דלתותיו לרווחה. בכי סוער מטלטל את כתפיו בחוזקה, והוא מתייפח דקות ארוכות.
הס מושלך בבית הכנסת. כולם מביטים בחרדת קודש במחזה המרטיט. ופתאום פורץ הרב בזעקה רמה: "דוד המלך אומר בתהילים: 'פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם'. הקב"ה פונה אל תפילת הערער, לאותה תפילה ערטילאית, שאין לה זכות קיום כלל!".
הדברים מרעידים את לבבות המתפללים. רבים מצטרפים לבכיו של הרב. כך מתחיל היום הקדוש.
לימים ביאר את הדברים האדמו"ר רבי יהודה-משה מאלכסנדר, על-פי סיפור מימות הבעש"ט.
שנה אחת האריך הבעש"ט מאוד בתפילת ליל יום הכיפורים. התפילה עצמה התאפיינה בדבקות בלתי-רגילה. אחרי היום הקדוש שאלוהו תלמידיו לפשר הדבר.
סיפר להם הבעש"ט: בעיר אחת מתגורר יהודי שלמרבה הצער נטש את דרך היהדות, בחר בחיי חטא ופריקת עול והפנה עורף לעמו ולאלוקיו. הוא העתיק את מגוריו לאזור הלא-יהודי, עד שהתערה בין הגויים ואימץ את אורחות חייהם. שלושים שנה חלפו עליו בלי שנשא תפילה אחת, גם לא ביום הכיפורים!
שנה אחת נקלע בערב יום הכיפורים לשוק היהודי. תחילה היו המראות זרים לו, אך מרגע לרגע החלו צצים הזיכרונות מעברו המודחק. הוא צפה באחיו היהודים מתרוצצים בתזזיתיות ושרויים בהכנות לקראת היום הקדוש. המחזה היכה בו בעוצמה. חומות הניכור שבנה במשך שנים החלו מתקלפות אט-אט. כך עמד בלב השוק, מוצף רגשות עזים, מתבונן באווירת ערב יום הכיפורים שנשכחה ממנו לגמרי.
שעות חלפו, והאיש נטוע על מקומו בלי תזוזה, וסערת נפש אדירה מטלטלת את כולו. השמש שקעה, והחשיכה שירדה על השוק הריק הקיצה את האיש משרעפיו. רוח של תשובה פיעמה בליבו. רגליו נשאוהו לבית הכנסת.
הוא התגנב פנימה בדיוק בשעת תפילת כל נדרי, כאשר שאגה אדירה פרצה מפיות המתפללים, וזו הסוותה את כניסת האורח למקום. האיש דחק עצמו לאחת הפינות, ומכיוון ששכח את תפילות הימים הנוראים ולא היה לו מחזור תפילה, ניסה להסתיר את נוכחותו ככל יכולתו.
רק לאחר שבית הכנסת התרוקן מאחרון המתפללים יצא האיש מפינתו. ביד רועדת נטל מחזור של בית הכנסת והחל לקרוא בקול ובהתלהבות. דף אחר דף גמע בצימאון גדול, בכה והיכה על חטא, בלב מלא חרטה.
בשעת תפילתו הארוכה פרצה מפיו קריאה מרה: "ריבונו של עולם! הנני יודע שאין בעולם חוטא כמוני. חטאיי מרובים מזה של הרשע הגדול ביותר!". ואז החל להתוודות ולפרט את חטאיו. כשזרחה השמש יצא בעל התשובה מבית הכנסת והלך לדרכו.
סיים הבעש"ט ואמר לתלמידיו: "בשמיים נוצר רעש גדול מהתשובה הזכה של היהודי הזה. תפילתו הייתה נעלית ורצויה כל-כך, עד שסחפה עימה תפילות שהושהו במשך מאות שנים, ועתה עלו בזכותה אל כיסא הכבוד. זו הסיבה להתעכבותי בתפילתי", סיכם הבעש"ט, "רציתי להתפלל עם בעל התשובה הזה, אותו 'ערער', שאליו דווקא פונה הקב"ה".
וכך מוסבר מדוע הפסוק מתחיל בלשון יחיד ("תפילת הערער") ומסיים בלשון רבים ("ולא בזה את תפילתם"), כי בזכות 'תפילת הערער' עלו התפילות של כל בני ישראל.
(על-פי 'אמונת משה', אלכסנדר) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
