מדורים נוספים
	התקשרות 549 - כל המדורים ברצף
	במתן-תורה ניתן הכוח לכל אחד שעבודתו תהיה באופן ד"אחת דיבר אלוקים"
	הדור של מתן-תורה קשור לדור הגאולה
	"גברת שניאורסון מרחוב פרזידנט"
	פרשת יתרו
	'ברכת הבנים' בערב שבת * סיום שמונה-עשרה
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 549, ערב שבת פ' יתרו, י"ח בשבט ה'תשס"ה (28.1.2005)

דבר מלכות

במתן-תורה ניתן הכוח לכל אחד
שעבודתו תהיה באופן ד"אחת דיבר אלוקים"

התחלת העבודה היא באופן ד"שתיים זו שמעתי", התחלקות לב' קווים - עשה ולא תעשה * שלימות העבודה בקיום התורה ומצוות היא שנרגש בעבודת האדם בעולם שהעיקר הוא - לא מציאות העולם, אלא - התורה והמצוות, גילוי חכמתו ורצונו של הקב"ה *  משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק¹ "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה" דרשו חז"ל²: "מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי-אפשר לאדם לומר כן. אם-כן מה תלמוד לומר עוד אנוכי ה' אלוקיך ולא יהיה לך? שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו".

ונוסף על כללות אמירת כל עשרת הדברות בדיבור אחד, מצינו שהאמירה בדיבור אחד נתפרשה בפרטיות יותר:

א) בנוגע לשתי דברות הראשונות³ - "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום"⁴, "דכתיב⁵ אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי"⁶.

ב) בנוגע ל"זכור" ו"שמור"⁷ - "זכור ושמור בדיבור אחד, וכן מחלליה מות יומת⁸ וביום השבת שני כבשים⁹ הוא שנאמר אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי"¹⁰, כלומר, "זכור¹¹ היינו מצוות עשה ושמור היינו מצוות לא תעשה¹², כמו ששנו רבותינו¹³ כל מקום שנאמר הישמר, פן ואל - אינו אלא לא תעשה"¹⁴, ואף-על-פי-כן, נאמרו בדיבור אחד, כמו הדיבור אחד ד"אנוכי ולא יהיה לך", ש"אנוכי" הוא מצוות עשה ו"לא יהיה לך" הוא מצוות לא תעשה¹⁵.

ב. ויש לבאר תוכן כללות העניין דאמירת הדברות על-ידי הקב"ה "בדיבור אחד" "אחת דיבר אלוקים" - דלכאורה צריך להבין¹⁶:

כיוון ש"שתיים זו שמעתי" לפי ש"אי-אפשר לפה לומר ואי-אפשר לה לאוזן לשמוע", שלכן "חזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו" - למה דיבר אלוקים אחת וחזר ופירש שתיים, ולא דיבר מלכתחילה שתיים?

ועוד וגם זה עיקר: על-פי הידוע שכל ענייני התורה הם הוראות בעבודת האדם ("תורה" מלשון הוראה¹⁷) - מהו הלימוד וההוראה בעבודת האדם מזה ש"אחת דיבר אלוקים", "מה שאי-אפשר לאדם לומר כן"?!

גם צריך להבין:

מהו הטעם להכפל דאמירה בדיבור אחד ("אחת דיבר אלוקים") - לא רק בנוגע ל"אנוכי ולא יהיה לך" (ש"מפי הגבורה שמענום" - להיותם כללות עשרת הדברות, וכללות כל התורה כולה), אלא גם בנוגע ל"זכור ושמור".

ובפרט שהתוכן ד"זכור ושמור בדיבור אחד", עשה ולא תעשה בדיבור אחד - כלול בה"דיבור אחד" ד"אנוכי ולא יהיה לך", כידוע¹⁸ ש"אנוכי" כולל כל רמ"ח מצוות עשה, ו"לא יהיה לך" כולל כל שס"ה מצוות לא תעשה¹⁹.

ג. ונקודת הביאור בזה - שבהוספת "זכור ושמור בדיבור אחד" על ה"דיבור אחד" ד"אנוכי ולא יהיה לך" מרומזת השייכות "אחת דיבר אלוקים" לעבודת האדם:

ובהקדם הביאור במה שכתוב "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר"²⁰ - ש"פירושו הוא לאמר ולדבר את כל דברי התורה מה שכבר נאמר למשה מסיני... כעניין דברי אשר שמתי בפיך²¹, וכוח זה ניתן לישראל (בזמן קבלת התורה בעשרת הדברות) להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה' ממש שנאמרה למשה מסיני"*²¹.

וכיוון שתיבת "לאמר" (שפירושה לומר דבר ה', שה' מדבר מתוך פיו) נתפרשה בנוגע ל"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה", "שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד", "אחת דיבר אלוקים", על כן צריך לומר שעניין זה ("אחת דיבר אלוקים") שייך וישנו גם ב(לימוד התורה ד)האדם - לא בכוח עצמו (ש"אי-אפשר לאדם לומר כן"), אלא בכוח זה ש"ה' מדבר בו ממש... פי יגיד תהילתך".

ועניין זה (שגם בעבודת האדם יש העניין ד"אחת דיבר אלוקים", עשה ולא תעשה ביחד) מרומז ב"זכור ושמור בדיבור אחד":

ב"זכור ושמור בדיבור אחד" בא ומתגלה החיבור דעשה ולא תעשה ("אנוכי ולא יהיה לך") במעשה האדם - "מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים" - שהלאו ("מחלליה מות יומת") והעשה באים בפועל ביחד ותוכנם אחד ("בדיבור אחד").

כלומר, קדושת השבת היא עניין אחד שנעשה על-ידי הלאו (שלילה) ד"מחלליה" והעשה (חיוב) ד"שני כבשים"²² - שקיום הלאו ד"מחלליה" (שבדרך כלל מתקיים על-ידי שלילת העשייה) הוא על-ידי העשה (פעולה חיובית) ד"שני כבשים" (פעולה שבמקום אחר²³ היא חילול שבת), כיוון שעל-ידי זה נוסף בקדושת השבת²⁴ (כשם שקדושת שבת מוסיפה בהקרבת שני כבשים²⁵), כדלקמן.

ד. ויש לבאר תחילה העניין דמצוות עשה ומצוות לא תעשה - "אנוכי ולא יהיה לך", "זכור ושמור":

החילוק בין מצוות עשה למצוות לא תעשה הוא - בפשטות - שמצוות עשה עניינם "עשה טוב", ומצוות לא תעשה עניינם "סור מרע". כלומר: מצוות עשה הם (בעיקר²⁶) עניין חיובי, קום ועשה, שעל-ידם ממשיך האדם גילוי אלוקות בנפשו ו(על-ידי זה גם) בעולם, ומצוות לא תעשה הם (בעיקר²⁶) עניין שלילי, שב ואל תעשה, שהאדם מתרחק ושולל העניינים שהם היפך רצונו של הקב"ה, ועל-ידי זה נעשית גם שלילת וביטול רוח הטומאה שבעולם²⁷.

ואף שבהשקפה ראשונה התוכן דמצוות לא תעשה הוא (רק) שלילה, דחיית הרע, בהכרח לומר שיש בזה (גם) עניין של חיוב.

ובהקדם ביאור המהרש"א (בחידושי-אגדות) בפירוש מאמר רז"ל²⁸ "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה, שס"ה לאוין... ורמ"ח עשה... תורה ציווה לנו משה מורשה²⁹, תורה בגימטרייה תרי"א הווי, אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר³⁰ וצדיק באמונתו יחיה" - ש"הריבוי (תרי"ג מצוות) מצד המקבל, כי מצד הנותן ברוך-הוא כולם הם כמצווה אחת, וזה שכתוב אנוכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום, ואמרו במדרש... שאמר המקום עשרת הדברות בדיבור אחד מה שאי-אפשר לבשר ודם לומר כן... כי הוא אחד ומצוותיו אחד ולא יקבלו ריבוי מצדו יתברך ברוך-הוא, והוא כי במצוות אנוכי שהיא אמונת הייחוד והיפוכה, לא יהיה לך... נכללו כל הלאוין ועשין, אלא שאי-אפשר לאדם לומר כן, כי מצד שהוא מוטבע בחומר ובזמן בא לו הריבוי... ושוב כלל כולם במצוות אמונה שהיא השורש ומקור לכולם".

ויש לומר, שעניין האחדות שבמצוות התורה הוא גם לאחרי ההתחלקות לב' הקווין דחיוב ושלילה ("אנוכי ולא יהיה לך"), ועד ל"הריבוי שמצד המקבל", רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, כדלקמן.

ה. וביאור העניין:

גם מצוות לא תעשה עניינם המשכת וגילוי אלוקות (בנפש האדם, ועל-ידו גם בעולם)³¹, עניין חיובי, אלא שפעולת ההמשכה והגילוי (במצוות לא תעשה) היא (לא על-ידי עשייה, כבמצוות עשה, אלא) על-ידי העדר העשייה³², וטעם הדבר - "לפי ששורש הלא תעשה ממקום גבוה מאוד... על כן אין להם כלי למטה רק על-ידי שב ואל תעשה"³³, "שורשם מבחינת... שאינו בא עכשיו בהשגה נגלית (השגת החיוב) רק בבחינת השגת השלילה³⁴, לכן הכלי למטה להמשיך גילוי זה אי-אפשר להיות על-ידי מצוות עשה שהיא קום ועשה... לא שייך כלי דהא לית מחשבה תפיסא ביה כלל, רק על-ידי לא תעשה, שלא לעשות המנגד... שהוא עניין השלילה מן המנגד כו'"³⁵.

ועל-פי זה יש לבאר תוכן עניינם של שס"ה מצוות לא תעשה לעתיד לבוא [דכיוון ש"התורה הזו לא תהיה מוחלפת"³⁶, בוודאי יהיו גם אז כל תרי"ג מצוות התורה (בשלימותם³⁷), הן רמ"ח מצוות עשה והן שס"ה מצוות לא תעשה³⁸], אף שלא יהיה צורך בדחיית וביטול הרע מפני ש"את³⁹ רוח הטומאה אעביר מן הארץ"⁴⁰ - כי, עיקר המכוון במצוות לא תעשה הוא (לא דחיית וביטול הרע, אלא) גילוי והמשכת דרגה נעלית באלוקות שיכולה לבוא רק בדרך השגת השלילה, שעניין זה נעשה רק על-ידי שלילה. - אלא, שכשישנו מציאות של מנגד (בזמן הזה), נעשית על-ידי זה גם דחיית וביטול מציאות המנגד, וכשאין מציאות של מנגד (לעתיד לבוא, ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"), בוודאי שעל-ידי זה לא נגרע מאומה בעיקר המכוון דמצוות לא תעשה - המשכת וגילוי האלוקות שבא בהשגת השלילה⁴¹, על-ידי שלילת העשייה⁴².

ו. והנה גם התחלקות המצוות לב' סוגים דחיוב ושלילה (עשה ולא תעשה) אינה אלא "מצד המקבל" - "שתיים זו שמעתי", אבל "מצד הנותן" עניינם אחד הוא - "אחת דיבר אלוקים":

הסיבה לכך שיש מצוות שקיומן באופן של שלילה, שב ואל תעשה, היא - מצד הגבלת האדם והעולם:

לכל לראש - בנוגע להשלילה מעניינים בלתי רצויים, "סור מרע" - דכיוון שיש בעולם דברים בלתי רצויים, צריכה להיות עבודת האדם (גם) בדרך השלילה, שב ואל תעשה, "שלא לעשות המנגד".

ונוסף לזה - לאחרי ביטול הרע, "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" - שמצד הגבלת האדם והעולם יכול לקבל רק גילוי אלוקות שמדוד ומוגבל ולפי-ערך מציאותו, ואינו יכול לקבל גילוי אלוקות בדרגה שבאין-ערוך אליו, כי אם באופן של שלילה, על-דרך השגת השלילה.

וכיוון שמצד הגבלת האדם והעולם מוכרח להיות גם עניין של שלילה, נתחלקו המצוות לב' סוגים, עשה (חיוב) ולא תעשה (שלילה) - "שתיים זו שמעתי" - שמצד שמיעת האדם ישנם "שתיים".

אבל המצוות כפי שהם מצד הקב"ה עניינם אחד - המשכת וגילוי אלוקות - "אחת דיבר אלוקים".

והחידוש בזה - ש"אחת דיבר אלוקים":

העניין ד"אחת דיבר" (שכל המצוות עניינם אחד) הוא לא רק מצד המצוות כפי שהם למעלה מגדר של התחלקות - מצוות התורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, "תורה אחת", שנמשכת מ"הוי' אחד" שלמעלה מההתחלקות שמצד גדרי העולם, אלא גם כפי שהם בציור של מצוות, ציוויים לאדם איך להתנהג בעולם, שאז באים באופן של התחלקות (תרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה) לפי ערך וביחס להתחלקות שבאדם ובעולם (רמ"ח אברים ושס"ה גידים שב"עולם קטן זה האדם"⁴³, ודוגמתם בעולם כפשוטו), על-ידי המשכתם משם "אלוקים", לשון רבים⁴⁴ - גם בדרגה זו עניינם אחד, המשכת וגילוי אלוקות בעולם.

ז. וכיוון שבמתן-תורה ניתנה התורה (כמו שהיא אצל הקב"ה, "חמודה גנוזה"⁴⁶) למטה בארץ דווקא ("לא בשמים היא"⁴⁶) - יש לומר, שניתן הכוח לכל אחד ואחד מישראל שעבודתו בקיום התורה ומצוות למטה בארץ תוכל להיות ותהיה (לא רק מצד גדרי האדם והעולם, "שתיים זו שמעתי", אלא) גם כפי שהם מצד הקב"ה - "אחת דיבר אלוקים":

ובהקדמה - שהסדר דמתן-תורה הוא שתחילה באה ההמשכה מלמעלה למטה ("עליונים ירדו לתחתונים", "ואני המתחיל"⁴⁷), ואחר-כך נעשית ההעלאה מלמטה למעלה ("תחתונים יעלו לעליונים"⁴⁷), ועל-דרך זה בנידון דידן, שתחילה באה ההמשכה מ"אחת דיבר אלוקים" ל"שתיים זו שמעתי", ואחר-כך נעשית ההעלאה מ"שתיים זו שמעתי" ל"אחת דיבר אלוקים"⁴⁸.

והביאור בזה:

התחלת העבודה בקיום התורה ומצוות היא באופן ד"שתיים זו שמעתי" - דאף שמצד הקב"ה כל המצוות הם עניין אחד, "אחת דיבר אלוקים", מכל מקום, מצד גדרי האדם והעולם ("שמעתי") הרי הוא באופן של התחלקות, "שתיים זו שמעתי", לב' קווין: חיוב, עשה - המשכת אלוקות בעולם, ושלילה, לא תעשה - דחיית וביטול הרע.

ושלימות העבודה בקיום התורה ומצוות היא באופן שבהתחלקות ד"שתיים זו שמעתי" מודגש עניינם העיקרי של המצוות כפי שהם מצד הקב"ה, "אחת דיבר אלוקים" - שנרגש בעבודת האדם שהעיקר הוא התורה ומצוות, גילוי חכמתו ורצונו של הקב"ה, ומציאות העולם אינה אלא בשביל קיום התורה ומצוות, שיומשך ויתגלה חכמתו ורצונו של הקב"ה.

כלומר: גם בדרגת המצוות כפי שהם ציוויים והוראות להאדם איך להתנהג בעולם - אין זה באופן שהעיקר הוא הפעולה בעולם, שאז מודגשת ההתחלקות לב' קווין ("שתיים זו שמעתי"), דחיית וביטול הרע (שלילה), והמשכת וגילוי הקדושה (חיוב), אלא באופן שהעיקר הוא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ולכן, גם כאשר העבודה בפועל צריכה להיות בב' קווין, בקו של חיוב ובקו של שלילה, נרגש בהשלילה (לא תעשה) החיוב - שגם ה"לא תעשה" הוא ציווי (רצונו) של הקב"ה, ובמילא, נעשה על-ידי זה צוותא וחיבור עם הקב"ה, ויתירה מזה, שעל-ידי השלילה (לא תעשה) נמשכת ומתגלה דרגה נעלית יותר באלוקות שאי-אפשר להשיגה אלא בדרך של (השגת ה)שלילה.

ועל-פי זה יש לבאר תוכן הפלוגתא באופן המענה של בני ישראל על עשרת הדברות, "שהיו אומרים על הן הן ועל לאו הן", או "על הן הן ועל לאו לאו"⁴⁹ (וכיוון ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"⁵⁰, שניהם אמת) - ש"על לאו הן" מדגיש העניין החיובי שישנו (גם) במצוות לא תעשה ש(גם) על-ידם נמשך גילוי אלוקות, ו"על לאו לאו" מדגיש המעלה דמצוות לא תעשה בהמשכת דרגה נעלית יותר באלוקות על-ידי השגת השלילה⁵¹.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו, ח"י בשבט ה'תנש"א;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א, כרך ב, עמ' 249-254)

----------

1) פרשתנו כ,א.

2) מכילתא ופרש"י עה"פ.

3) פרטי הדעות באופן אמירת עשרת הדברות ושמיעתן על-ידי בנ"י - ראה מילואים לתו"ש (פרשתנו) כרך טז עמ' רכא ואילך. וש"נ.

4) מכות בסופה (כד, רע"א).

5) תהילים סב,יב.

6) פרש"י מכות שם. - ומציין המקור: "במכילתא". ולהעיר, שבמכילתא* הובא הפסוק "אחת דיבר אלוקים גו'" בהדרשה "זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד... שנאמר אחת דבר אלוקים שתיים זו שמעתי, ואומר הלא כה דברי כאש נאם ה'" (כדלקמן בפנים). וראה פרדר"א פמ"א: "מנין תורה תרי"א, ושתיים דבר ה'"**, שנאמר אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי". ועד"ז בזוהר פרשתנו פא,ב: "כתיב אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי, כד"א אנוכי ולא יהיה לך".

*) ובמכילתא דרשב"י הובא פסוק זה בנוגע לכל עשרת הדברות - "וידבר אלוקים, מלמד שהדברים שנאמרו כאן הן שנאמרו להלן שניהם לעניין אחד מה שאי-אפשר לפה לומר ואי-אפשר לה לאוזן לשמוע, כאן הוא אומר וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, ולהלן הוא אומר אחת דבר אלוקים שתיים זו שמעתי, ואומר הלא כה דברי כאש נאום ה', מה אש זה נחלק לכמה ניצוצות כך דיבור אחד יוצא לכמה מקראות". וראה תו"ש עה"פ ש"להלן" קאי על עשה"ד שבמשנה תורה ששם נאמר "שמור", ועפ"ז מתאים ושווה תוכן ב' הדרשות.

**) כבמכות שם: "תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום".

7) בהציווי דשבת: בעשה"ד שבפרשתנו - "זכור", ובעשה"ד שבמשנה תורה - "שמור".

8) תשא לא,יז.

9) פינחס כח,יט.

10) מכילתא ופרש"י עה"פ (פרשתנו שם,ח). ושם: "וכן לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך, וכן ערות אשת אחיך, יבמה יבוא עליה". וראה לקו"ש חט"ז עמ' 231 הערה 2. וש"נ.

11) ריב"א וחזקוני עה"פ.

12) ועפ"ז מובן "היכי דמי זכור ושמור למחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים", כיוון ש"זכור ושמור נמי סותרים זה את זה, שזכור מצוות עשה שפוטר בנשים מקדושת שבת, דמצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, ושמור הוא... לא תעשה ומחייב הנשים בקידוש דכל מצוות לא תעשה נשים חייבות" (מפרשים שבהערה הקודמת).

13) עירובין צו,א.

14) ומסיים: "ובא לומר שנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, שכל שישנו בשמור ישנו בזכור" (כדרשת חז"ל - שבועות כ,ב).

15) ראה שמו"ר (פרשתנו) פכ"ח, ד: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור, שהוא עושה את הכל בבת אחת... וכן דיבור זכור את יום השבת לקדשו ואומר וביום השבת שני כבשים... כולן אמרן בבת אחת".

16) ראה תו"א פרשתנו ע,ד: "וצריך להבין כי מאחר שאין האוזן יכולה לשמוע, למה השמיענו ה' כזאת, ולאיזה תועלת היה בחינה זו".

17) ראה רד"ק לתהילים יט,ח. זח"ג נג,ב. ועוד.

18) תניא רפ"כ.

19) וראה זוהר פרשתנו צא, רע"א: "אנוכי ולא יהיה לך... ודא איהו זכור ושמור".

20) "דלכאורה, מילת לאמור אין לה הבנה, ואינה כמו כל לאמר שבמקרא שפי' לאמור לזולתו, משא"כ בעשה"ד א"א לפרש כך, שהרי כל ישראל שמעו, ופב"פ דיבר ה' את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה כו'" (תו"א פרשתנו סז,ב. וראה לקו"ת שה"ש מ,ב).

21) ישעיה נט,כא.

*21) לקו"ת שם מא,א. ובכ"מ.

22) ולא באופן שהעשה דוחה או מתיר הלאו, ואפילו לא באופן שהעשה הוא תנאי בהלאו (שבמקום זה לא נאמר האיסור מלכתחילה) - כי, לימוד דין זה יכול להיות בשאר אופנים, ואין צורך באמירה "בדיבור אחד", "מה שאי-אפשר לאדם לומר כן" (ראה לקו"ש חט"ז עמ' 237 ואילך. וש"נ).

23) גם בנוגע להקרבת קרבנות בביהמ"ק - קרבנות שאין זמנם קבוע (ראה פסחים ריש פ"ו).

24) ועד"ז בפיקוש נפש בשבת - להדעה שלמדין ממש"נ "ושמרו בני ישראל את השבת", "כדי שישמור שבתות הרבה", ש"אין זה קרוי חילול אדרבה זה קרוי שמירת השבת" (נסמן בלקו"ש שם).

25) ראה זבחים צא, רע"א. צפע"נ ר"פ קרח.

26) כי, מצד עניין ההתכללות שבכל ענייני קדושה, הרי, גם על-ידי המשכת וגילוי אלוקות נדחה ומתבטל רוח הטומאה (כמו שאור דוחה חושך), וגם על-ידי דחיית וביטול רוח הטומאה נמשך ומתגלה אור הקדושה, כיוון שעי"ז מתקיים רצונו של הקב"ה.

27) ראה תניא פל"ז (מז,ב): "שס"ה מל"ת - להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלוש קליפות הטמאות... ורמ"ח מ"ע - להמשיך אור א"ס ב"ה למטה להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף", ובהמשך העניין (מח,א ואילך), שעבודתו של כאו"א מישראל פועלת גם בחלקו בעולם, ובצירוף כולם נעשית הפעולה בכל העולם כולו.

28) מכות בסופה (כג, סע"ב ואילך).

29) ברכה לג,ד.

30) חבקוק ב,ד.

31) וכמודגש גם בשמם - "מצוות" - מצווה מלשון צוותא (וחיבור), שעל-ידם נעשה החיבור דהאדם והעולם עם הקב"ה (ראה לקו"ת בחוקותי מה,ג. מז,ב. ובכ"מ).

32) ובלשון חז"ל "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצווה" (קידושין לט, סע"ב).

33) לקו"ת פקודי ג,ב. ובכ"מ.

34) "ההפרש בין תוארי השלילה לתוארי החיוב, שתוארי החיוב הם מורים על מהות הדבר מהו, ותוארי השלילה לא יודיענו דבר בשום פנים מן העצם המבוקש מה הוא, אלא שיודיענו שהוא מושלל מדבר המנגד וסותר לאותו העצם המבוקש ומהותו. ולכן לפי שהקב"ה הוא למעלה מהשגה ואין אפשר להשיג מהותו בשום פנים, ע"כ לא יתכן לומר עליו ית' התוארים יכול וחכם ורוצה... בלשון תוארים עצמיים (תוארי החיוב), רק שהם נאמרו בלשון שלילה, היינו, עניין יכול שנאמר עליו ית' הוא מפשיט ממנו ית' כל מה שהוא היפך היכולת כו'" (שם ו,ג).

35) שם ג,ד ואילך.

36) עיקר הט' מי"ג העיקרים.

37) ואדרבה - קיום המצוות בזמן הזה הם "ציונים" לקיום המצוות לעתיד לבוא (ראה רמב"ן אחרי יח,כה), שאז יהיה קיומם בתכלית השלימות, "כמצוות רצונך" (ראה תו"ח ר"פ ויחי. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ובכ"מ).

38) ובפרט ע"פ הידוע שרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים של האדם (זח"א קע,ב. ועוד) - גם (ובעיקר) דאדם העליון [רמ"ח אברים דמלכא (ראה תקו"ז ת"ל (עד, סע"א)), ומזה מובן גם בנוגע לשס"ה גידים דמלכא] - שבזה תלוי קיום מציאות האדם, גם דאדם העליון (כביכול).

39) זכריה יג,ב.

40) ראה תניא קו"א קס,א: "לע"ל כשיושלם הבירור יהיה עסק התורה בבחי' עשה טוב לבד... וגם בשס"ה ל"ת בשרשן למעלה שהן גבורות קדושות כו'".

41) דכיוון שהקב"ה הוא אין סוף, הרי, לאחרי כל העילויים בהשגת אלוקות, ישנם עניינים נעלים יותר שאי-אפשר להשיגם כי אם בהשגת השלילה, ולאחרי שמתעלה עוד יותר ומשיג עם עניינים אלה בהשגת החיוב, נעשית השגת השלילה בעניינים נעלים עוד יותר, וכן הלאה, עד אין סוף (ראה לקו"ת ואתחנן ז,ב. ובכ"מ).

42) והטעם שהשלילה היא בעניינים אלה דווקא - י"ל (בפשטות) שאילו היתה אפשרות למציאות של מנגד - היתה נכללת בשלילת העשיה גם שלילת המנגד, "שלא לעשות המנגד" (דוגמא לדבר - מצוות איבוד ז' עממין ומחיית עמלק גם לאחרי שבטלו, כיוון שאילו היתה מציאותם קיימת, היו חייבים לאבדם (סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קפז)).

43) תנחומא פקודי ג. זח"ג לג,ב. תקו"ז תס"ט (ק,ב. קא,א).

44) פרש"י וירא כ,יג. וישלח לה,ז.

45) שבת פח,ב.

46) ניצבים ל,יב. וראה ב"מ נט,ב.

47) תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.

48) שלכן, גם לאחר הריבוי - "שוב כלל כולם במצוות אמונה", "העמידן על אחת" (חדא"ג מהרש"א - לעיל ס"ד).

49) מכילתא פרשתנו כ,א.

50) עירובין יג,ב. וש"נ.

51) ראה סה"מ עטר"ת עמ' קכו: "לאו קודם להן, דהן מגיע במה שהוא רצונו, אבל כשלא יש גילוי הרצון הרי א"א להמשיך על-ידי הן, כ"א הלאו מגיע גם למעלה מבחי' הרצון כו'".

משיח וגאולה בפרשה

הדור של מתן-תורה קשור לדור הגאולה

גואל ראשון הוא גואל אחרון

על-פי המדובר כמה-פעמים ראשי-התיבות בדרך אפשר של "מיד" - משה, ישראל (הבעל-שם-טוב), דוד מלכא משיחא, זאת אומרת: הדור הראשון של מתן-תורה (דור משה) מתקשר עם הדור האחרון (של הגאולה על-ידי דוד מלכא משיחא), על-ידי גילוי החסידות של הבעש"ט ורבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו, והרי לכשיפוצו מעינותיך חוצה "אתי מר", דא מלכא משיחא.

ויש לומר שבהתאם לתוכן דתיבת "מיד", בהכרח לבאר ששלוש האותיות קשורות לא עם ג' זמנים שונים (משה בדורו, ישראל הבעש"ט בדורו, ודוד מלכא משיחא בדורו), אלא הם באים כולם יחד בסמיכות ממש ("מיד") בכל דור ודור ובכל זמן וזמן. כמרומז גם בזה ש"מיד" הוא גם ראשי-תיבות "משה, יהושע, דורם", ששלושתם היו בדור אחד.

וכן יש לומר בנוגע לדורנו זה - שבאותו דור ישנו הגילוי של כל השלושה - מ' (ראשי-תיבות משיח ), י' (ראשי-תיבות שב' שמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) וד' (דורם); יחד עם משה שבדורנו (כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא-דורנו), בחינת עשר (עשירי בשבט), כולל גם הגילוי דתורת החסידת (מעיינות הבעש"ט) על-ידו, ישנו גם הגילוי דבחינת אחד-עשר, "גואל ראשון הוא גואל אחרון", דוד מלכא משיחא.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו ה'תשנ"ב; ספר-השיחות ה'תשנ"ב, עמ' 341)

הקב"ה מצפה לתפילתם של צדיקים - "עד מתי"

מכיוון שכל יהודי הוא בבחינת "עבד עברי" (ויתירה מזו: אמה העבריה", שהרי "ועמך כולם צדיקים") - הרי ישנו פסק-דין ברור בתורה ש"חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה כו'", כלומר, שהקב"ה צריך לתת לכל אחד ואחד מישראל כל העניינים הכי טובים, לא רק דברים המוכרחים, כמו "חיטה ושעורה", ועל-אחת-כמה-וכמה אוויר לנשימה, שזהו דבר הכי מוכרח בכל רגע ורגע ממש, אלא גם ענייני תענוג - "להחיות בהם נפש כל חי"...

ועל-דרך זה בנוגע ללימוד התורה - שיש לתת לכל אחד ואחד מישראל (לא רק "חיטה ושעורה" שבתורה, כי אם) גם בחינת יין ("גפן") ושמן ("זית שמן") שבתורה, היינו רזין דתורה - בחינת יין שבתורה, עד לרזין דרזין שבתורה - בחינת שמן שבתורה בדוגמת השמן שצף על גבי כל המשקין, כולל - יין.

ולא עוד, אלא ש"כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" - כפי שאמרו חז"ל - "צדיק (ועמך כולם צדיקים") גוזר והקב"ה מקיים"!

ומכיוון שכן, בוודאי צריך הקב"ה לקיים את תפילתם ובקשתם ודרישתם של בני ישראל שאינם יכולים לסבול יותר את מצב הגלות, עד שצועקים "עד מתי"... ולכן גוזרים הם: אלוקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט א-ל"... ואז - הקב"ה מקיים!...

 (מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו ה'תשמ"ה;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ה, כרך ב, עמ' 1213 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

"גברת שניאורסון מרחוב פרזידנט"

כך נהגה הרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא ע"ה להציג את עצמה בשיחות טלפוניות * "אנו אכן מתנחמים ברעיון ובמחשבה התמידיים שהנפטרת החשובה הורישה לנו את מעשיה הטובים שמילאו את כל ימיה", כתב הרבי באיגרת תודה על מכתב ניחומים שקיבל * לרגל היארצייט השבעה-עשר שלה - כ"ב בשבט (תשמ"ח)

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

להלן חלק מנוסח שטר התנאים של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו והרבנית הצדקנית ('מכתבי החתונה' בתחילתו) מאור ליום ב' ששה ימים לחדש כסלו, ריגא תרפ"ט:

למזל טוב יעלה ויצמח כגן רטוב מצא אשה מצא טוב ויפיק רצון מד' הטוב.

המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב ושארית לאלה דברי הברית והתנאים שנדברו והותנו בין הני שני הצדדים. היינו מצד האחד כ"ק אדמור"ר הר' יוסף יצחק שליט"א בכ"ק אדמור"ר מהרש"ב נבג"ם, העומד מצד בתו הכלה הבתולה המהוללה מ' חי' מושקא תחי', ומצד השני כ' הרה"ח הרה"ג המפורסם מוה"ר לוי יצחק שליט"א בן הרה"ח הר' ברוך שניאור ז"ל. העומד מצד בנו החתן הרב מוה"ר מנחם מענדל נ"י.

ראשית דבר ה"ה החתן מוה"ר מנחם מענדל נ"י הנ"ל ישא למז"ט את הכלה הנ"ל מ' חי' מושקא ת' בחופה וקידושין כדת משה וישראל. ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה. וישלטו בנכסיהון שוה בשוה וידורו ביניהם באהבה וחיבה כאורח כל ארעא.

ה"ה כ"ק אדמו"ר שליט"א העומד מצד בתו הכלה ת', התחייב א"ע ליתן נדוניא להחתן שי' כפי המדובר. מתנות להכלה ג"כ כפי המדובר. מזונות להזוג אחר החתונה איה"ש [=אם ירצה השם] הכל כפי המדובר. בגדים לבתו הכלה כמנהג הנגידים המפורסמים.

...החתונה תהי' איה"ש בחודש כסלו תרפ"ט בעי"ת [=בעיר תהלה] ווארשא יע"א ביום ג' י"ד ימים לחודש הנ"ל, על הוצאות אבי הכלה שליט"א".

כסף מנלן?!

ביום א' דראש-חודש מרחשוון תרפ"ט כתב המזכיר (על נייר המכתבים שלו נרשם: "בא כח כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש ריגא-לטביא") לידידיו החסיד רבי ישראל יאקובסאן (תשורה קסטל, ה' במרחשוון תשס"ה, עמ' 9):

"על של עתה באתי, בטח לא נעלם ממך אודות השידוך של בת כ"ק מוסיא תי'; כמה הרפתקאות עברו עד שנגמר לפועל. והנה הוחלט והוקבע שתהיה החתונה אי"ה למזל טוב בשעה טובה ומוצלחת בחודש כסלו הבא עלינו לטובה. כפי הנ"ל מובן לך שאין עדיין התחלה מהנצרך, וכן גם הלא נצרך לנדוניה, לבד עצם הענין, איך אפשר ולמה יהיה כן, שכ"ק יגרע מבעלי-בתים פשוטים ח"ו שלא יתן נדוניה לכל-הפחות סכום לא-גדול. הנה מצד כל מה שעבר בעניין זה מוכרח הדבר בנפש... ההוצאות הדרושות וההכנות כו'... מקווים אנו על-פי המשך דברי כ"ק אדמו"ר בשמחת-תורה, שיהיה אי"ה שנה זו טובה ומתוקה, והכלי לההמשכות העליונות הוא השמחה דווקא".

פתגם הרבנית ב'לוח כיס'

ב"יומן כיס" לשנת תש"ג שערך הרבי מופיע באחרון-של-פסח הפתגם דלהלן: "הידעת אשר ימי שביעי ושמיני של פסח הם החגים היחידים שלא אומרים בהם שהחיינו?".    

מקורו של פתגם זה בדברי הרבנית-חיה מושקא בהיותה ילדה בת חמש, כפי שסיפר לימים (בסעודת אחרון-של-פסח ת"ש) אביה, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ:

זה היה באחרון של פסח תרס"ו. בחדר האוכל של בית כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב התנהל ויכוח בין שתי הבנות, האם שביעי ואחרון של פסח הוא יום-טוב כשאר הימים-טובים או לאו - "ומושקא אומרת שאחרון של פסח הוא לא יום כמו כל הימים-טובים והראיה שבהדלקת נרות לא אומרים את ברכת שהחיינו"...

והמשיך הרבי הריי"צ לספר, כי אביו כ"ק אדמו"ר הרש"ב, בשומעו ויכוח זה בין הנכדות, נזכר תיכף בדברי אדמו"ר הצמח-צדק, שאמר שאחרון-של-פסח הוא יום-טוב על הגאולה העתידה.

ומסביר הרבי שאין זה סתם סמיכות גרידא - אלא שדברי הצמח-צדק הם התשובה מדוע לא אומרים 'שהחיינו' באחרון-של-פסח, שכן ברכת שהחיינו היא רק על שמחת לבב מדבר שישנו בפועל ובמזומן, ועדיין אנו לפני גאולה העתידה (ראה בהרחבה בלקוטי-שיחות כרך לז).

[וכבר ביאר מי שביאר את החכמה הנפלאה שבניסוח הפתגם באותו "לוח כיס" - שהרי אם היו כותבים את הפתגם הזה בלשון רגיל, כלומר, שהטעם שלא אומרים שהחיינו הוא מפני סיבה פלונית ואלמונית - היה אפשר לכלול רק את הטעם הפשוט המובא בשולחן-ערוך, להיותו מיועד לילדים מתחילים הזקוקים למושגי יסוד ביהדות, אך כאשר כתובה רק השאלה - הרי נכללו כל האופנים לתרצה, כולל האופן האמור, המדגיש כי מהותם של חגים אלה הוא הציפייה והכמיהה לגאולה.

ועוד העיר מאן דהוא, כי באותם ימים ממש שבהם השמיע כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ פתגם זה, החלו מאמצי ההצלה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו והרבנית הצדקנית מגיא צלמוות; ייתכן וטמון כאן עניין רוחני להזכיר מימרתה ובכך לעורר עליה ועל בעלה זכות].

בעלת סוד שמעטים הכירוה

על-פי השמועה התבטא הרבי לפני עורך ה'אלגמיינער ג'ורנאל', הרה"ח ר' גרשון-בער שיחי' יעקובסון, ביום ה', א' דראש-חודש אדר תשמ"ח ('בהיכל רבינו' עמ' 21) כי "מעטים האנשים שהכירו אותה. היא הייתה בעלת סוד. מכל-מקום ישנם אחדים שהיו בידידות עמה" (וציין כמה שמות).

בראשית דבריו פתח הרבי והודה לו ("ישר-כוח גדול") על המאמרים שפרסם על הרבנית, וציין: "התפעלתי - למרות שאין המדובר במאורע משמח - שכבר בו-ביום ההלוויה הצלחת להכניס בעיתון תמונות, כתבות, מודעות עם כל הפרטים, ובוודאי תהיה פעולה נמשכת, וכל המרבה הרי זה משובח".

הרבי התבטא: "ברצוני להביע את תודתי גם בשם הרבנית על המאמרים וכו'".

והוסיף:

הבעת התודה לא רק בדיבור, אלא ברצוני להשתתף בהוצאות בפועל". בתוך כך הוציא ממגירתו 470 דולר, שהיו קשורים יחד, ועוד דולר אחד, ואמר: "המספר 470 הוא הגימטרייה של השם 'חיה מושקא'. לשמו של אדם ישנה שייכות מיוחדת עם האדם כפי שמבאר אדמו"ר הזקן, ומבואר בכמה מקומות בחסידות שהשם מהווה צינור לחיותו של האדם. אביה של הנפטרת, הרבי נשיא דורנו אמר, שיש לתת תמיד בהוספה - לכן הנני מעניק לך בנוסף למספר הגימטרייה, גם הוספה. בוודאי תכניס [=תנצל] זאת לעיתון, אם לא את הסכום כולו, על-כל-פנים חלק ממנו. השאר, ביכולתך להחזיק אצלך, או לחלק לעוזרים בעיתון. הכסף הוא מ"קרן חמש" שנתייסד על שם הנפטרת, והוא [=ניתן] הן על העבר, וגם על להבא.

תשלומים וסילוק חובות

"גברת שניאורסון מרחוב פרזידנט" - כך נהגה הרבנית להציג את עצמה בטלפון (ולפעמים ללא תוספת שם הרחוב).

כשבעל המכולת שבו היתה הרבנית מזמינה מוצרים, ר' דוב בער שיחי' כהן, השתמט מקבלת כסף, מסרה הרבנית על-ידי המשב"ק ר' שלום-דובער שיחי' גאנזבורג: "אצלנו זה לא נהוג; על כל דבר שקונים יש לשלם".

באחד מימי ראשון בשבוע בחודש טבת או שבט תשמ"ח - בחודשיה האחרונים של הרבנית בעלמא דין - התקשרה הרבנית לחנות, אף שלא עשתה כן כבר שנים רבות לפני כן (באותן שנים, משנת תשמ"ג בערך, נערכו כל ההזמנות ע"י הרשד"ב גאנזבורג). הרבנית הודתה לבעל המכולת על השירות שקיבלה במשך עשרות שנים ופירטה מקרים מיוחדים - כגון אותן פעמים רבות, לדבריה, שבהן ביקשה דברים מזעריים, ואף זה הובא לביתה במהירות האפשרית, ושוב חזרה וביקשה להודות לכל העובדים והשליחים, ולבסוף התעניינה לדעת אם עדיין נותרו חובות שיש לסלקם מיד.

בערב-שבת-קודש לאחר כ"ב שבט ביקש הרבי מהמשמש בקודש לסלק עוד באותו יום במהירות האפשרית את כל החובות בכל החנויות (אם יש כאלה) ולמהר לדווח לו עם ביצוע הדבר.       

"סימן לחיות אמיתית"

בל' בשבט תשמ"ח שיגר הרבי מכתב בשפה האנגלית, ובו הוא מודה לפלוני על תנחומיו לאחר פטירת הרבנית ע"ה. מכתב זה הוא יוצא מהכלל, שכן על כל שאר מכתבי התנחומים השיב הרבי במענה כללי, בשיחה שנשא לאחר סיום ה'שבעה' (נדפסה בספר 'תורת-מנחם מנחם-ציון', כרך א, עמ' 276 ואילך). המכתב פורסם בתרגום (שם עמ' 311) ולהלן חלקו:

ב"ה, ל' שבט, ה'תשמ"ח

ברוקלין, נ.י.

שלום וברכה!

ת"ח מקרב לב על הבעת ההשתתפות בצער והתנחומים.

אנו אכן מתנחמים ברעיון ובמחשבה התמידיים שהנפטרת החשובה הורישה לנו את מעשיה הטובים שמילאו את כל ימיה. מעשים אלה ממשיכים להתקיים וממשיכים להתפתח - והרי צמיחה והתפתחות הם סימן לחיות אמיתית. נשמתה הנצחית - המשתקפת בפעולה הנמשכת של המוסדות - תמשיך להיות מקור השראה לכל אלה שחייהם הושפעו מאורת חייה...

"הכל ממש יהיה לאגודת-חב"ד"

ביום הפטירה - כ"ב שבט תשמ"ח - לאחר ההלוויה, ביקש הרבי שעוד בימי ה'שבעה' יעבור כל רכושה של הרבנית לרשות אגודת-חסידי-חב"ד, והדבר יהיה גם מאושר כחוק על-ידי עורך-דין ובבית המשפט. הדבר נגע מאוד לרבי וכעבור מספר ימים הוציא הרבי הוראה בכתב בנדון - כך סיפר המזכיר הרה"ח הרב חיים-יהודה שיחי' קרינסקי (בראיון ל'כפר חב"ד', כ"ב שבט תשנ"ו).

בספר 'נלכה באורחותיו' עמ' 232 פורסם צילום מגוף כתב-יד-קודש של הרבי ובו מביע רצונו הקדוש:

האומנם החוק שהבעל יורש הכל (כשאין יוצאי-חלצים)? באם יש - אפשר כמדומני להגביל למינימום - 1$ אף שכדאית השתדלות גדולה ביותר שהכל ממש יהיה לאגודת-חב"ד.

האפשר לזרז שהכל יגמר בתוך שלושים?

"השתתפות ממנה וממני"

יום א', כ"ד באדר תשמ"ח. ('יומן שנת הקהל תשמ"ח' עמ' 192, 194):

"במהלך חלוקת השטרות לצדקה עוברים לפני הרבי הרה"ח הרב אברהם שמטוב ועמו הנדיב מר פרלמן ועוד נדיבים שהתגייסו להקמת 'קמפוס חיה מושקא' על-שם הרבנית וזוכים לקבל חופניים מברכותיו הקדושות. באותו יום בצהריים התקיים האירוע (הנחת אבן הפינה ל'קמפוס חיה מושקא') שנמשך מספר שעות. בסיום, כשהקהל החל להתפזר נראית לפתע המכונית של הרבי ברחוב ברוקלין. הרב אברהם שמטוב ומר פרלמן ממהרים להתקרב, ואז הרבי מוסר 470 דולר (כמניין "חיה מושקא") ואומר את הדברים הבאים (בתרגום מאידיש):

אני  נוסע אל הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר ואהיה גם אצלה. היום בלילה הוא יום הולדתה, וזה (470 הדולרים) השתתפות ממנה וממני. יהי רצון שנשמע בשורות טובות... 

ממעייני החסידות

פרשת יתרו

וישמע יתרו (יח,א)

"יתרו" - הוא על-דרך לשון הכתוב, "כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב).

הכוונה הפנימית בזה היא, שיש יתרון באור כזה הבא ונובע מן החושך (לעומת אור רגיל, שלא בא מתוך החושך), בכך שהחושך עצמו הוא שנהפך לאור. כך אירע גם ליתרו: בתחילה היה כומר לעבודה-זרה ואחר-כך התגייר ונעמד בקרן אורה.

(לקוטי לוי-יצחק)  

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה (יח,א)

הפרשה פותחת בשבחו של יתרו ומובן מדוע היא מציינת את היותו "חותן משה", אבל איזה שבח יש בכך שהיה "כהן מדיין", כהן לעבודה-זרה?

אלא דווקא בשילוב שני התארים הללו כאחד נרמז יתרון האור מן החושך כיתרון החכמה מן הסכלות, אשר היה הכנה מתאימה למתן-תורה, שבו היה גילוי אלוקות בבחינת "ישת חושך סתרו":

"כהן מדיין", הקליפה שהיא תכלית הישות וממנה נובעים המדון והמריבה, מתהפכת לתכלית העילוי, עד לבחינת "חותן משה". וכן לאידך גיסא, יתרו פעל במשה ירידה ("חות דרגה") שהודות לה יכול היה משה, על-אף רוממותו, לשמש ממוצע בין הקב"ה לעם-ישראל ובין ישראל לתורה - ולהיות מקבל התורה.

(מאמר ד"ה "וישמע ויתרו" - תשמ"ה)

ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי (יט,ד)

בשעת מתן-תורה נתעלו ישראל לתכלית העילוי, כדכתיב (דברים ה), "פנים בפנים דיבר ה' עמכם", אף-על-פי שזמן קצר בלבד קודם לכן היו בתכלית השפלות - משועבדים בחומר ובלבנים במצרים. עלייה כזו לא היתה אפשרית אלא על-ידי רחמיו הגדולים של השם יתברך.

זהו שרמז הכתוב:

העלייה של "ואביא אתכם אלי" בשעת מתן-תורה, בחינת "פנים בפנים", הייתה אפשרית רק על-ידי "כנפי נשרים" - מידת הרחמים שלמעלה (כי הנשר הוא רחמני, כפירוש רש"י כאן).

(סידור עם דא"ח)  

ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים (יט,ו)

כאן נרמזו כל שלוש המעלות (כתרים) שניתנו לישראל בשעת מתן-תורה - תורה, מלכות וכהונה:

"ואתם תהיו לי" - רומז לתורה, על-פי פירוש המכילתא: "שתהיו פנויין לי ועוסקים בתורה"; "ממלכת" - מלכות; "כהנים" - כהונה.

בשעת מתן-תורה היו לכל אחד ואחד מישראל את כל שלוש המעלות האמורות: שהרי כל אחד מהם היה פנוי לה' ועוסק בתורה; שני כתרים בראשו (שבת פח) - כמלך; והיה ראוי לאכול בקודשים (מכילתא) - כהונה.

(לקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 244)  

וגם בך יאמינו לעולם (יט,ט)

בסוף ימיו של הרב המגיד ממזריטש כבר התגבשה קבוצה של אברכים שהיו מקושרים לרבנו הזקן, והיה נוהג להתוועד עמם מזמן לזמן. באחת ההתוועדויות, שהתקיימה לפני חג השבועות, הקשה רבנו הזקן: מדוע אמר הקב"ה למשה "וגם בך יאמינו לעולם" - וכי בכך ביקש, כביכול, לתת שוחד למשה?!

ותירץ זאת על-פי פירוש רבי אברהם בן עזרא: ישראל פקפקו בנבואתו של משה. הם לא האמינו כי אמנם ייתכן שהקב"ה ידבר אל אדם וזה יישאר חי. לכן אמר ה' למשה "וגם בך יאמינו", היינו, שיאמינו כי אתה נביא.

מקשה על כך הרמב"ן: "לא ייתכן שזרע אברהם יטילו ספק בנבואה, כי האמינו בה' מאבותם". לכן מפרש הרמב"ן את הכתוב בצורה שונה.

והמשיך אדמו"ר הזקן: כוונת הכתוב היא, שבני-ישראל אמנם האמינו בעצם עניין הנבואה, אלא שהטילו ספק אם משה הוא הנביא. על זה הבטיחו הקב"ה שבני-ישראל יאמינו שהוא הוא נביא ה'.

וסיים רבנו הזקן: כולם יודעים על הרב המגיד, אלא שמסופקים הם אם הוא-הוא ("אויב ער איז דער")... עלינו אפוא לדעת כי הרבי שלנו (הרב המגיד) הוא-הוא הרבי.

באותו חג השבועות, אכן, הרגישו האברכים ברב המגיד את ה"אנוכי עומד בין ה' וביניכם"...

(ספר-השיחות תש"ד)

וקידשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם (יט,י)

אומר אדמו"ר הזקן: "וקידשתם היום ומחר" - זה מלמעלה, אבל "וכיבסו שמלותם" צריך כל אחד ואחד לעשות בעצמו.

ומבאר כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק: "וקידשתם" נאמר למשה רבנו ול"אתפשטותא דמשה" שבכל דור ודור, אשר ביכולתם לקדש את "היום" ואת "המחר". אבל דרושה לכך הכנה, והיא, העבודה של "וכיבסו שמלותם" - לנקות את ה'לבושים' שהם המחשבה, הדיבור והמעשה. מלאכה זו - צריך כל אחד ואחד לעשות בעצמו.

(היום-יום עמ' נט)

אנוכי ה' אלוקיך (כ,ב)

בחסידות מבואר בהרחבה שבמתן-תורה נפעלה המשכת השכינה למטה וניתנה האפשרות להחדיר קדושה בעולם הגשמי, עניין שיהיה בתכלית השלימות לעתיד-לבוא שאז יהיה העולם כולו חדור בקדושה באופן גלוי לעין כול.

ביטוי לכך שהקדושה חדרה בכללות העולם ניתן בכך שבשעת מתן-תורה "ציפור לא צווח... שור לא געה... העולם שותק ומחריש" - ומארבע רוחות העולם ומלמעלה ומלמטה נשמע הקול "אנוכי ה' אלוקיך".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו תשמ"ה)

בירורי הלכה ומנהג

'ברכת הבנים' בערב שבת * סיום שמונה-עשרה

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

מנהגנו בדבר 'ברכת הבנים' בערב שבת

שאלה: מפני מה אין אנו (חסידי חב"ד) נוהגים ב'ברכת הבנים' בכל ליל-שבת?

תשובה: המקורות שצוינו למנהג זה הם: מהאשכנזים - סידורי: יעב"ץ¹, 'עבודת ישראל'² ו'אוצר התפילות'³, ומהספרדים -  ספר 'כתר שם טוב'⁴.

כמדומה שאין למנהג זה מקור בכתבי האר"י ז"ל⁵, ולכן לא הנהיגו זאת רבותינו נשיאינו בין חסידי חב"ד (כמו הרבה מנהגים רבים וטובים). באותם זמנים שנהגו רבותינו (והחסידים) בזה - בערב-יום-הכיפורים⁶ ולפני החופה⁷ - הזדמנויות מיוחדות - יש לכך כנראה משמעות מיוחדת.

----------

1) הוצאת 'אשכול' ח"א עמ' תרמ"ד. ושם מבאר הטעם, כי בליל שבת חל השפע, וראוי להמשיכו על הילדים שאין בכוחם להמשיכו על-ידי מעשיהם, ובפרט על הקטנים שלא טעמו טעם חטא.

2) עמ' 195.

3) דף שיב. שם כתב הטעם, לפי שבימות החול כועסים לפעמים על הבנים מחמת הטירדות, ואולי הוציא חלילה קללה מפיו עליהם, לכן עם כניסת השבת והמנוחה מבטלים את כל הקפידות והקללות ע"י הברכות.

4) סימן רסב.

5) ואכן אין מזה מאומה בספר 'אבן השהם - שו"ע מכתבי האר"י', ירושלים תשמ"ח, סימן רעא.

6) ספר-המנהגים עמ' 58, 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' קצד.

7) כפי שנהג כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בנישואי בנותיו - ראה בס' נטעי גבריאל הל' נשואין פי"ג ס"א ובהערה, וש"נ. וכנראה שהיתה בידם מסורת על מנהג זה, כי גם לזה לא ציינו לכתבי האר"י ז"ל.

סיום שמונה-עשרה

א. "קודם שפוסע [לאחוריו¹], יש לו לכרוע², ויפסע הג' פסיעות בכריעה אחת"³.

ב. "ועוקר רגל שמאל תחילה"⁴.

ג. "שיעור פסיעות אלו, לכל הפחות הוא כדי שיתן גודל בצד עקב⁵, ולכתחילה לא יפסיע פסיעות גסות יותר מזה"⁶.

ד. "ותחילה יפסיע פסיעה קטנה [כדי ליתן גודל שמאל בצד עקב ימין] ואחר-כך יפסיע פסיעה גדולה [כדי שיתן גודל ימין בצד עקב שמאל], ואחר-כך יפסע באופן שיהיו רגליו שווים [זו אצל זו]"⁷.

ה. "ובעודו כורע [לאחר סיום הפסיעות⁸], קודם שיזקוף, יתן שלום לשמאלו ולימינו, והורגלו להשתחוות אחר-כך לפני ה' כעבד הנפטר מרבו"⁹. ולמעשה:

"הטיית והרכנת הראש בעת אמירת 'עושה שלום' של תפילת לחש, בעת אמירת:

עושה שלום במרומיו - הטיה והרכנה לשמאל המתפלל.

הוא - באמצע.

יעשה שלום עלינו - לימין המתפלל.

ועל כל ישראל ואמרו אמן - באמצע"¹⁰.

ו. "יחיד שמתפלל בציבור וסיים תפילתו קודם לציבור, אין לו רשות להחזיר פניו לציבור עד שיסיים ש"ץ תפילתו"¹¹.

ז. "במקום שכלו הג' פסיעות יעמוד ("ויש מחמירים לעמוד במקום שפסע ולכוון שם רגליו כמו בתפילה עד שיגיע ש"ץ לקדושה"¹²) ולא יחזור למקומו (גם אם אנשים עוברים לפניו¹³) עד שיגיע ש"ץ לקדושה"¹⁴.

ח. בתפילת ערבית כשיש חצי קדיש לאחר שמונה-עשרה, המתין הרבי עד סופו, בקדיש תתקבל עד לפני "תתקבל", ובליל שבת עד תום 'ויכולו'¹⁵.

ט. במקום שיש דוחק [או סיבה אחרת], "יכול לחזור למקומו מייד שפתח ש"ץ בקול רם", וכשאומרים פיוטים קודם קדושה, דהיינו למנהגנו בראש-השנה ויום-הכיפורים וכשאומרים תפילות טל וגשם, חוזר מייד שפתח הש"ץ בקול רם¹⁶.

י. הש"ץ ימתין כדי הילוך ד' אמות ויחזור למקומו (ובסוף החזרה אין צריך לפסוע, לפי שסומך על הפסיעות שבסוף קדיש תתקבל¹⁷), וכן יחיד שצריך לחזור ולהתפלל, או ליפול על-פניו מיושב¹⁸. ואם בעת שפסע הגיע הש"ץ לקדושה, יכול לחזור תיכף למקומו לומר קדושה במקומו¹⁹.

יא. חוזר למקומו גם כן בשלוש פסיעות בצורה הנ"ל, כאשר רגל ימין ראשונה.

----------

1) שו"ע אדה"ז סי' קכג ס"א. אם יש דוחק מאחוריו, מצדד הערוך-השולחן ס"ה שאפשר לפסוע גם לצדדים.

2) שיעור הכריעה - כשיעור שאר הכריעות (=כפיפות הגב) שבשמונה-עשרה "כדי שיתפקקו כל חוליות שבשדרה" - קצות-השולחן סי' כ סכ"ד, ממשנה-ברורה (סי' קכג ס"ק א, שציין לביאור-הלכה סי' קיג ס"ד שהביא זאת מהרמב"ם הל' תפילה פ"ה ה"י-יב). בהנהגת הרבי לא ראינו כריעה כאן (וגם הכריעה שבשאר המקומות בשמו"ע היתה פחותה משיעור זה האמור בשו"ע אדה"ז סי' קיג ס"ד), וכמובן אינה הוראה לרבים.

3) שו"ע אדה"ז שם (ולא הביא דברי הזוהר פ' פינחס רכט,א שהובא בכף-החיים שם ס"ק ג ובשו"ע-הזוהר שם ס"א, שזוקף אחרי כל כריעה וכו').

4) "להראות כאילו כבד עליו ליפטר מלפני המקום" - שם ס"ה. ואיטר-רגל עוקר רגל ימין תחילה, שם, וראה פרטי העניין בשו"ע הקצר פ"ל הערה 81.

5) "ואפילו אם המקום צר, לפי שפחות מזה אינה נקראת 'פסיעה' כלל" - שם ס"ו.

6) "מפני שנראה כרץ מלפני המלך" - שם.

7) קצות-השולחן סי' כ סכ"ד, משערי תשובה (שם ס"ק ט), שהביא זאת מברכי-יוסף (אות ו) שהביא מאורחות-חיים (הל' תפילה סי' כח) בשם גדול אחד [והמוסגר שבפנים הוא ביאור הקצות-השולחן על זה]. הרבי פסע (גם בקדיש) ארבע פסיעות, היינו עוד פסיעה גדולה לפני השוויית הרגליים. (להעיר משער-הכולל פ"ט סל"ט שהביא ממהרש"א בח"א יומא נג,ב ועוד, וכן ערוך השלחן ס"ב, שקישרו עניין ג' פסיעות לפסיעות שרץ נבוכדנאצר לכבוד ה' בסנהדרין צו סע"א, ושם לגירסתנו הן ארבע). וכבר לימד הרה"ח ר' מנחם-זאב שי' גרינגלאס (מעורכי ס' המנהגים, משפיע ישיבת תומכי-תמימים במונטריאול) לתלמידיו, שאין זו הוראה לרבים.

8) דלא כמנהג העולם שאומרים זאת תוך כדי פסיעה, וראה בבית-יוסף ד"ה וכתב עוד רבינו, ששולל זאת. ובס' 'מנהג ישראל תורה' אות ב הביא מברכי-יוסף ויפה ללב, שכך היתה גירסת האורחות-חיים בגמרא (יומא נג,ב).

9) שו"ע אדה"ז שם ס"א.

10) ספר-המנהגים עמ' 12 מ"קונטרס נה", נדפס בס' המאמרים תש"ח עמ' 147 (ובשו"ע הקצר פ"ל סכ"ד יש כמה טעויות-דפוס בזה), שם נדפסה גם ההערה שבס' המנהגים "ראה בית-יוסף אורח-חיים סי' נו [שם מדובר על כריעה בעושה שלום, ללא פירוט] ושו"ע ר"ס קכג ובנושאי-כלים [שם יש פירוט, ובו חסר "ועל כל ישראל...". הלבוש שם כתב, שיאמר זאת כשמשתחווה לבסוף לפניו (וכן כתבו האליה-רבא, השערי-תשובה, הפרמ"ג והלבושי-שרד). ואם-כן נותר רק ההבדל בזה שלפי השו"ע "הוא" נאמר יחד עם "יעשה שלום עלינו" לימין, ואילו לדידן "הוא" בפני-עצמו ומרכין באמצע], וצ"ע". הרבי נהג (בשנים הראשונות כמ"ש בס' המנהגים, והחל משנה מסויימת, וייתכן שעוד לפני הופעת ס' המנהגים, שינה להבא להלן. ועד"ז בקדיש) לומר: עושה - לימין, שלום - לשמאל, במרומיו - לאמצע, ותו לא. וכמובן שרק הנדפס בס' המנהגים שייך לרבים ולדורות.

11) שו"ע אדה"ז ס"ה (הטעמים: בט"ז ס"ק ה כתב שלא יסתכל במתפללים ויבטל כוונתם, ובלבוש הובא במ"א ס"ק ט כתב כדי שלא יחשדוהו שדילג בתפילה. אדה"ז לא העתיקם, אבל במראה-מקומות שלו (בדפוס הישן אות ל) ברור שההיתר כשהתחיל הש"ץ הוא גם לטעם הט"ז, ודלא כמ"ש הפרמ"ג במשבצות שם).

12) שם ס"ד.

13) למרות ש"קצת מקפידין שלא יעבור אדם לפניהם בעוד שהם עומדין במקום שפסע, שלא יפסיק זה בין ששת פסיעותיהם", שו"ע אדה"ז שם ס"ה (וראה בזה בערוך-השולחן ס"ד. וצ"ב אם מנהגנו להקפיד בזה, ללא חזרה לפני הזמן).

14) "שאם חוזר למקומו מייד, דומה לתלמיד שנפטר מרבו ופסע לאחוריו וחוזר מייד, שסופו מוכיח על תחילתו שלא פסע לאחוריו כדי ליפטר ממנו, אבל כשמגיע ש"ץ לקדושה, נראה לכל שחוזר בשביל הקדושה" - שם ס"ג. היו פעמים שהרבי המתין עד סיום 'מחיה המתים' (בשנים תשכ"ט-תש"ל), והיו שחזר כבר ב'ונאמן אתה' (מנהגי מלך עמ' 19).

15) וראה בעניין זה בס' אשי-ישראל פרק כג הערה רל.

16) שו"ע אדה"ז שם (ולא כמ"ש ערוך-השולחן ס"ק ג שימתין לתחילת הפיוט).

17) שו"ע אדה"ז ס"ז, ספר-השיחות תש"ד עמ' 161, וכן נהג הרבי. "ואם לא התפלל בלחש רק בקול רם [כמו מי ששכח יעלה ויבוא בשחרית ומנחה דראש-חודש, ולכן ירד לומר חזרת הש"ץ], צריך לפסוע שלוש פסיעות אחר תפילתו שבקול רם מלבד הפסיעות שאחר הקדיש" - שו"ע אדה"ז שם, מהגהת הרמ"א ס"ה, מהאבודרהם. ופירש המ"א ס"ק יג הטעם, כי תחילה פוסע כשמסיים תחנונים של עצמו ב'אלוקי נצור', ורק אחר-כך אומר 'תתקבל' על של הציבור.

18) שו"ע אדה"ז שם. בקצות השלחן שם סכ"ה העתיק משו"ע אדה"ז ס"ג את הדעה "וכן יחיד המתפלל צריך להמתין כשיעור שיגיע ש"ץ [מתחילת השמונה-עשרה] לקדושה", ולא ראיתי נזהרים בזה, ובשו"ע הקצר שם הביא זאת רק בהערה (85).

19) קצות-השולחן שם, משערי-תשובה ס"ק ה (בשם ברכי-יוסף ס"ק ג. וכן כתב המשנה-ברורה ס"ק ט, ולא כמ"ש ערוך-השולחן ס"ד שימתין גם אז).

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת יתרו
י"ט בשבט

שחרית: בקריאת-התורה¹ קוראים את עשרת-הדברות בטעם העליון². בשעת הקריאה עומד הקהל, ופניו אל ספר-התורה³.

הפטרה: "בשנת מות... זרע קודש מצבתה" (ישעיה ו)⁴.

יום שלישי,
כ"ב בשבט

יום השנה להסתלקות הרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא⁵ ע"ה (תשמ"ח), בת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ואשת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו⁶.

----------

1) אדמוה"ז היה קורא בתורה את עשרת-הדיברות דפרשה זו בנוסח-טעמים השונה מהנוסח דקרה"ת כל השנה, וגם מהנוסח דעשרת-הדיברות דפרשת ואתחנן, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן אדמו"ר הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 459, וראה גם תולדות אדמוה"ז ח"ד עמ' 1070).

המנהג לקרוא את המרא-דאתרא לעלייה זו (מג"א סי' תכח ס"ק ח) אינו אחד מ'מנהגי חב"ד' (אלא אם כן יש המנסים לערער על תוקפם של הרבנים - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 490, עיי"ש).

2) לוח כולל-חב"ד, כדעה האחרונה בשו"ע אדה"ז סי' תצד סי"א. ובשו"ע שם פסק, שגם לדעה זו היחיד קורא לעצמו (שניים מקרא ואחד תרגום וכד') בטעם התחתון. (ומתרגם פסוק בפסוק, כבכל התורה).

3) ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. זאת למרות שבשו"ע אדה"ז סי' תצד לא הובא המנהג, אם כי בלבוש שם הביאו; ושלל החשש (בתשובת הרמב"ם, מהדורת בלאו סי' רסג) מפני תרעומת הצדוקים, שיאמרו שרק עשרת-הדברות כתובות בתורה (על-פי ברכות יב,א) - כיוון שאינם מצויים בינינו. ובשו"ת כפי-אהרן (סי' לט, וכ"כ בשו"ת איגרות-משה או"ח ח"ד סי' כב) כתב שכיוון שעומדים גם בשירת הים וב'חזק' אין מקום לטעות. והחיד"א (בס' לדוד-אמת סי' ז אות ה), כתב שעל-פי האר"י ז"ל אין עומדין בקריאה זו. וראה בעניין זה שערי-אפרים שער ז סעיף לז ובפתחי-שערים ושערי-רחמים שם. המועדים-בהלכה עמ' שכו. שו"ת יחווה-דעת ח"א סי' כט ועוד.

הרבי הפנה את פניו לס"ת (ובשנים שהיה יושב בקרה"ת - גם עמד ממקומו) כמה תיבות לפני התחלת עשרת-הדיברות (ואולי כדי לצאת י"ח ההסתייגות האמורה - ראה ביחוה דעת סוף הסימן הנ"ל).

4) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

5) רגילים היו לקרוא לרבנית 'מוסיא' וכך גם היתה רגילה לחתום, גם כאשר היתה חותמת בשפות אחרות. הרבי כתב שלפעמים קראו לה גם 'מושקא' בשי"ן ימנית, אך מעולם לא שמע שיבטאו 'מוסקא' ('עבודת הקודש' להרה"ח ר' שלום-דובער שי' לוין עמ' קנח-קס, עיי"ש).

6) מתולדותיה - בס' 'עטרת מלכות' (חיפה, תנש"א) עמ' 249. וראה רמזים בשמה והוראות מזה בקונטרס 'בך יברך ישראל', ספר-השיחות ה'תשנ"ב ח"ב עמ' 344, ועוד. צילום המצבה - 'ימי חב"ד' עמ' 125.