פעם אחת שבת רבי יצחק-מאיר מזינקוב בעיר קמיניץ. קהל רב של חסידים ו'עמך ישראל' התקבץ לקראת אותה שבת בקמיניץ ובא לבית-המדרש שבו ערך רבי יצחק-מאיר את שולחנו, כדי ליהנות מזיוו ולספוג את דברי התורה וההתעוררות שיישא.

בעיצומה של סעודת יום השבת ביקש רבי יצחק-מאיר להביא לפניו את הספר 'עבודת ישראל' של המגיד מקוז'ניץ. "מעטים הם היודעים אילו אוצרות טמונים בספר נפלא זה", אמר רבי יצחק-מאיר לסובבים אותו והוסיף: "ובכלל מעטים הם היודעים את רום-ערכו של המגיד הקדוש מקוז'ניץ".

בעודו ממתין שיובא לפניו הספר, אמר רבי יצחק-מאיר: "אבי-מורי (ה'אוהב ישראל' מאפטה) פקד עליי שנה אחת, בערב שבת-קודש פרשת דברים, היא שבת חזון, לנסוע לקוז'ניץ ולעשות את השבת במחיצת המגיד. בעת שהייתי שם חזיתי במו-עיניי במופת שמימי שחולל המגיד. ראיתי כיצד עיניו הקדושות צופות חדרי-לב ופיו מחולל ישועות כבירות".

היטו הכול את אוזניהם לשמוע את דבר המעשה שסיפר רבי יצחק-מאיר מזינקוב:

"עשר שנים חלפו-עברו מאז נישאו יעקב-ברוך וזוגתו זה לזה ועדיין לא נפקדו בפרי-בטן. יעקב-ברוך, שאדם שבור היה, הצליח להסוות את עיצבון-ליבו ולמראית עין הקרין שמחת חיים. לעומת זה, רעייתו ברה כתוכה - מרה הייתה בליבה ועצבות קבועה נשקפה מעיניה.

"יום אחד לחשה ידידה קרובה על אוזנה: 'תמהה אני עלייך שיושבת את בחיבוק-ידיים ואינך עושה דבר להיוושע'. תלתה בה המסכנה זוג עיניים משתאות. 'וכי מה עוד יכולה אני לעשות שלא עשיתי? רופאים פקדתי, סגולות קיימתי ואת ספר התהילים שלי כבר מזמן הרטבתי בדמעות!'... 'סעי אל המגיד הקדוש מקוז'ניץ', יעצה לה החברה, 'רבים מאוד כבר נושעו מברכותיו!'.

"כששב אותו יום יעקב-ברוך לביתו הופתע למראה פניה הקורנות של אשתו. "לשמחה זו מה עושה?", שאלה בזהירות. "בקרוב, אם-ירצה-ה', ניוושע!', ענתה לו בלהט. 'אסע אל המגיד הקדוש מקוז'ניץ ולא אעזוב את ביתו עד אשר אשמע מפיו ברכה מפורשת לזרעא חיא וקיימא'. 'לו יהי', אמר לה יעקב-ברוך בקורטוב של ספקנות.

"שבועות היטלטלה האישה בדרכים עד שהגיעה ליעדה. בבואה לקוז'ניץ לא התעכבה כלל למנוחה מעמל הדרך, אלא מיד פנתה לבית-מדרשו של המגיד. ניגשה אל הגבאי ושטחה לפניו את צרתה, וביקשה להיכנס מיד אל הצדיק.

"הקשיב לה הגבאי באורך-רוח ובהערכה עמוקה על נחישותה ומאמציה לעשות את כל הדרך הארוכה מעיירת מגוריה ועד קוז'ניץ. 'שמעי-נא לעצתי', אמר לה, 'מחר, ערב שבת-קודש, קורא הצדיק שמו"ת (שניים מקרא ואחד תרגום) לאחר חצות היום. זו עת-רצון בדוקה, וכדאי לך להמתין לשעה זו. או-אז תיכנסי לחדר הצדיק, תמתיני שם בדממה, וכשיסיים את קריאתו, תפני אליו בעניינך, ונראה איך ייפול דבר'.

"שמעה האישה, פנתה לאכסניה בעיר והחלה מכינה עצמה לקראת הכניסה אל הקודש. בלב מורתח קראה פרקי תהילים, ושפכה דמעות כמים. כל הלילה התקשתה לעצום את עיניה מעוצמת המתח הנפשי שאפף אותה. בבוקר השכם קמה ממיטתה, התפללה שחרית וחזרה אל ספר התהילים.

"לקראת חצות היום פנתה אל בית המגיד מקוז'ניץ. מנהגו של המגיד היה לקרוא את הפרשה מתוך ספר-תורה כשר. הגבאי היה נוטל ספר-תורה מן הארון ומכניסו לחדר המגיד, כשתלמידיו סובבים אותו. עמד המגיד סמוך לשולחן, שעליו הונח ספר-התורה, והחל בקריאת פרשת דברים בהתלהבות רבה ובדבקות עצומה.

"לפתע נפתחה הדלת והאישה נכנסה פנימה בלוויית הגבאי. היא נעמדה בפתח החדר, מאחורי המגיד. המגיד לא ראה ולא שמע כיצד נכנסה האישה פנימה. כל-כולו אחוז היה בפסוקים ובכוונת הקריאה.

"כשסיים לקרוא התיישב על כיסאו וקרא: 'הביאו לפניי את האישה'. התייצבה זוגתו של יעקב-ברוך לפני הצדיק. 'שמך הוא לאה בת זיסל', שאל-אמר המגיד. 'כן', ענתה בהשתוממות האישה, שמעולם לא הציגה את שמה, לא לפני הצדיק, לא לפני הגבאי ולא לפני איש אחר בקוז'ניץ. 'באת לכאן משום שאת מבקשת את ישועת ה' להיפקד בילדים', הוסיף ואמר המגיד. 'כן', ענתה האישה בהתרגשות גוברת והולכת, 'זוהי תפילתי ובקשתי'.

"שתיקה השתררה בחדר. כעבור רגע נשמע קולו של המגיד: 'אם כן, דבר פקודתך וישועתך כבר נתפרש בפרשת השבוע. הנה זה עתה קראתי את הפסוק "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה". "וטפכם אשר אמרתם" - אמרתם להיפקד בטף; "לבז" - ראשי-תיבות לאה בת זיסל; "יהיה" - כן יהיה! לכי לביתך וה' יתברך ימלא את בקשתך כנרמז בתורתו הקדושה'.

"נתמלאו עיניה של האישה דמעות אושר. פסעה כמרחפת לאחוריה ויצאה מלפני הצדיק, מתוך אמונה ברורה ואיתנה כי קרובה ישועתה לבוא".

בתוך כך הובא אל השולחן הספר 'עבודת ישראל'. סיים רבי יצחק-מאיר מזינקוב את סיפורו ואמר: "ועתה, לאחר שקיבלתם שמץ של מושג על גדולתו של המגיד הקדוש מקוז'ניץ, הבה ואקרא באוזניכם קטע קצר מתוך ספרו - דברי אלוקים חיים ממש!".