לפני תשע שנים וחצי, בח' בטבת תשע"ב, נולד בננו הבכור, לוי-יצחק, מספר הרב מענדל בייניש, מברוקלין שבניו-יורק.
כשהיה הילד כבן שנה וחצי כבר היה ברור לכולנו כי מבחינה התפתחותית בננו האהוב מפגר אחרי בני גילו בפער גדול. התקשורת שלו עם הסביבה והמילים שהשמיע היו מתחת לנורמה.
כעבוד עוד שנה אוצר המילים של לוי היה בן עשרים מילים בלבד. מילים חדשות היה שוכח, ובדרך כלל ליהג בשפה משלו, בלתי-ניתנת לפענוח.
התחלנו להתייעץ. נאמר לנו שילד בגילו כבר היה אמור להכיר כמאה מילים ולהשתמש בהן, ואפילו לחבר כמה מילים למשפט אחד.
ללוי גם היה קושי לקלוט שאלות שהופנו אליו, אפילו שאלות פשוטות, ולספק את התשובות עליהן. אם למשל היו שואלים אותו "איך קוראים לך?" או "מה עשית היום?", היה מגיב בהתעלמות. במקרה הטוב חזר על כמה מילים מהשאלה, משהו שנשמע כמו חיקוי לא-רצוני, וזהו. זו הפרעת דיבור מוּכרת.
בטבעי אינני טיפוס דאגן. הרגעתי את עצמי שהדברים יסתדרו בהמשך. אך ככל שחלף הזמן ומצבו של לוי לא השתפר, אשתי כבר החלה לדאוג ממש.
הלכנו עם לוי לרופאים גדולים ומומחים בתחום. התחלנו טיפולים. אך לא ראינו שום שיפור ממשי ביכולות הקליטה והדיבור של בננו.
הגיע ג' בתמוז תשע"ד, יום ההילולא העשרים של הרבי. רבבות יהודים פוקדים ביום הזה את ציונו של הרבי, השוכן בבית החיים 'מונטיפיורי' שברובע קווינס, כותבים מכתב ברכה ומניחים אותו בתוך הציון.
ביום הזה נערמת במקום ערימת פתקים ענקית, שכן מלבד ההמונים הפוקדים בגופם את המקום, יש עוד רבים, שאינם נמצאים בניו-יורק, המשגרים את מכתבם באמצעות מכשירי הפקס או המייל, והממונים על המקום דואגים להניח את רבבות המכתבים בציון.
כמנהגי בכל שנה התכוננתי לנסוע לציונו של הרבי. לקחתי איתי את לוי, והלכנו לתחנת האוטובוס העומד לרשות הקהל, הנוסע משכונת קראון-הייטס אל הציון ובחזרה.
הנסיעה עצמה הייתה מאוד לא נעימה. תחילה המתנו זמן רב עד הגעת האוטובוס. כשהוא כבר בא, היה מלא אדם. בסך הכול הנסיעה לא עברה בנוחות.
כשהגענו אל הציון השעה כבר הייתה מאוחרת. לוי היה מותש מטלטולי הדרך. בדרך כלל אני מכין את עצמי לכניסה אל הציון על-ידי לימוד, התבוננות וכתיבת המכתב ביישוב הדעת. כל אלה אורכים זמן רב. עכשיו, לנוכח השעה המאוחרת והעייפות הגוברת והולכת של לוי, היה ברור לי שעליי להזדרז.
הצטרפנו מייד לתור ההמתנה לכניסה לציון. ביום הזה מתקיים תור מסודר, המאפשר לכל אחד ואחד להיכנס לציון לזמן קצר, להניח את המכתב, לומר כמה פרקי תהילים, ואז הנוכחים מתבקשים לצאת ולאפשר כניסה לקבוצה הבאה.
במצב שנוצר לא התאפשר לי אפילו לכתוב לרבי כראוי, וגם לא להסביר ללוי מה בדיוק אנחנו עומדים לעשות.
התור התקדם לאיטו, וניסיתי להתכונן לכניסה לציון תוך כדי העמידה בתור. לוי שיחק בשקט על הרצפה לידי. מדי פעם בפעם הרים את ראשו וצפה במסכים הממוקמים לאורך התור, שבהם הוצגו קטעי וידאו משיחותיו של הרבי.
לאחר שעתיים של המתנה בתור נכנסנו אל מתחם הציון כשאני נושא את לוי על ידיי.
שהינו בפנים כמה דקות יקרות, בטרם נדחקנו החוצה כדי לפנות מקום להמונים שהמתינו בתור אחרינו. יצאנו ועלינו לאוטובוס שהחזיר אותנו הביתה, ובליבי הייתה תחושת החמצה מסוימת.
בערב ישבנו לארוחת הערב. במהלך הארוחה פנתה אשתי אל לוי בשאלה אקראית, מסוג השאלות שנהגנו להפנות אליו פעמים רבות. לא ציפינו לתשובה, אבל זו הייתה פעולה שהודרכנו לעשותה. היינו שואלים את לוי שאלות, בניסיון לגרות אותו להשיב עליהן, אף-על-פי שבפועל הן לא עוררו שום תגובה מצידו.
אשתי פנתה אליו ושאלה, כרגיל: "לוי, איפה הייתם היום?".
למרבה ההפתעה לוי ענה לה בשלווה: "אצל הרבי". היינו בהלם מוחלט.
אשתי ההמומה התעשתה במהירות והוסיפה לשאול: "ומה עשית שם?".
גם על השאלה הזאת ענה לוי בפשטות: "התפללתי"...
נדהמנו. לא זו בלבד שלוי קלט את הסיטואציה והשתמש במילים שמעולם לא הוציא מפיו קודם לכן, זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שבננו הבין נכון שאלה שהופנתה אליו וענה עליה במדויק!
בשבועות הבאים דיבורו של לוי השתפר והלך במהירות. כעבור זמן סגר את הפער, וכישורי התקשורת ויכולותיו הקוגניטיביות הגיעו לרמה נורמלית לגילו. המטפלים שלו נדהמו. לא היה להם שום הסבר הגיוני לשינוי הפתאומי שהתחולל.
אין לנו ספק שעצם השהייה של לוי בארבע אמותיו של ציון הרבי הביאה לו את הברכה המופלאה.
לוי-יצחק שלנו הוא כיום בן תשע וחצי וברוך ה' מתפקד רגיל לחלוטין, ואנו שואבים ממנו הרבה נחת.
(על-פי 'הרבי ימצא את הדרך כיצד לענות') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
