דבר מלכות

הוספה מיוחדת ב"משפט" וב"צדקה"

כיוון שסיבת החורבן והגלות היא היפך העניין דאהבת-ישראל, הרי מובן, שעל-ידי ההוספה באהבת-ישראל מבטלים את סיבת הגלות, ובדרך ממילא בטלה הגלות * במיוחד יש להוסיף בלימוד תורה, הלכה למעשה - "ציון במשפט תיפדה" ובנתינת צדקה - "ושביה בצדקה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות העניין ד"שבת חזון" - ידוע מה שאמר ר' הלל מפאריטש¹ "בשם הרב מבארדיטשוב נבג"מ" ש"שבת חזון" הוא מלשון "מחזה", "שמראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד מרחוק".

ומוסיף לבאר על-פי משל - "מאב שיש לו בן יקר ועשה לו מלבוש יקר להתלבש בו, ומצד שלא נזהר הבן באותו בגד כו' קרע אותו לכמה קרעים, ועשה לו פעם שני לבוש וקרע אותו גם-כן. מה עשה האב, עשה לו לבוש שלישי ולא נתן לו ללבוש אותו, רק גנזו, ולפרקים רחוקים ידועים מראה לו הלבוש, ואומר לו, ראה, שאם תתנהג בדרך הישר ינתן לך לבוש זה ללבוש אותו (ומצד זה מרגילו לילך בדרך הישר עד שיוודע בו שנעשה אצלו כמו טבע, אז יתן לו הלבוש להלביש אותו כו')".

ודוגמתו בנמשל - שראיית² המקדש דלעתיד מרחוק בשבת חזון מגדילה ומגבירה את הכוסף והתשוקה כו' שהמקדש דלעתיד (שעומד "בנוי ומשוכלל" למעלה³) יירד ויתגלה במקדש של מטה בירושלים של מטה⁴, וכתוצאה מזה, עוד מוסיפים ישראל להטיב את הנהגתם בכל ענייני תורה ומצוותיה, אשר, על-ידי זה מבטלים את סיבת הגלות ("מפני חטאינו גלינו מארצנו"), ובהיבטל הסיבה - בטל בדרך ממילא המסובב, הגלות, ואז נותן הקב"ה לישראל את המקדש דלעתיד בפועל ממש.

ולכל לראש - להוסיף באהבת-ישראל ואחדות ישראל, דמכיוון שסיבת החורבן והגלות היא היפך העניין דאהבת-ישראל⁵, הרי מובן, שעל-ידי ההוספה באהבת-ישראל  מחלישים ומבטלים את סיבת הגלות,  ובדרך ממילא מתבטל הגלות, ובאה הגאולה האמיתית והשלימה.

וחידוש מיוחד⁶ בשנה זו - להיותה שנת העיבור⁷:

ההוספה דחודש העיבור פועלת בכל השנה כולה - כל השנה כולה נקראת בתורת אמת: "שנה תמימה"⁸, ומזה מובן, שגם העניינים דכל השנה הם (צריכים להיות) באופן של תמימות ושלימות.

ומזה מובן גם בענייננו, שראיית המקדש דלעתיד בשבת חזון, ופעולתה בהוספה בכל הקשור לביטול החורבן והגלות ועד לבניין בית-המקדש - (צריכים להיות) נעשים באופן של תמימות ושלימות, על-ידי ההוספה ביתר שאת וביתר עוז.

ב. בין הפעולות העיקריות שעל-ידן מבטלים את החורבן והגלות - ישנו עניין המפורש בתורה-שבכתב, בסיום וחותם ההפטרה (שהיא סיום וחותם "הקריאה") דשבת חזון: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"⁹, היינו, שהפדייה מהגלות והשבייה נעשית על-ידי ב' העניינים ד"משפט" ו"צדקה".

והעניין בזה:

"משפט" - קאי על "עסק התורה", ובעסק התורה גופא - "הלכות התורה", "כתרגומו על פסוק¹⁰ כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא"¹¹.

[ובפשטות - שכללות עניין ה"משפט", "להיות כל דבר על מכונו כמו שצריך להיות"¹², לדעת את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה, הוא על-ידי הלכות התורה, היינו, לימודה לא רק באופן של שקלא-וטריא, אשר,  "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"¹³, כי אם, באופן של הלכה פסוקה, הלכה למעשה בפועל ("המעשה הוא העיקר"¹⁴) בהעולם הזה הגשמי, שאינה יכולה להיות אלא באופן אחד, כדעה אחת ("הוי' עמו - שהלכה כמותו"¹⁵, למעלה מ"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"¹⁶)].

"צדקה" - קאי על "כללות המצוות שנקראו צדקה"¹⁷, ובפרט מצוות הצדקה עצמה, ה"שקולה כנגד כל המצוות"¹⁸.

וזהו "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" - שהפדייה מהגלות והשבייה היא על-ידי ב' העניינים ד"משפט" (הלכות התורה) ו"צדקה": "משפט", הלכות התורה - "כמו שאמרו רז"ל¹⁹ אין הגלויות מתכנשות אלא בזכות המשניות (שעניינן - הלכה פסוקה²⁰), שנאמר²¹ גם כי יתנו ("יתנו" מלשון משנה) בגויים עתה אקבצם"¹¹, ו"צדקה" - גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"²².

ולכן, בימי "בין המצרים" בכלל, ובפרט החל מר"ח מנחם-אב, ובפרטי פרטיות החל מהשבת שלפני תשעה-באב (שמיניה מתברכין כולהו יומין²³, כולל תשעה-באב, עד לברכה העיקרית, שיהפך לששון ולשמחה ולמועדים טובים²⁴) - יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז ב"(ציון) במשפט (תפדה ושביה) בצדקה":

"במשפט" - לימוד הלכות התורה, ובמיוחד אלו שהזמן גרמא - הלכות התורה שבהם נתבארו פרטי העניינים דבניין בית-המקדש²⁵ (ובפרט בשבת חזון, שבו מראים לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד, כנ"ל) - הלכות בית הבחירה.

ו"בצדקה" - הוספה בנתינת הצדקה יותר מכפי הרגילות (וגם בקשר לשבת - על-ידי "כסף משנה" בערב שבת, או על-ידי הכנסת אורחים בשבת וכיוצא-בזה).

ג. ובפרטיות יותר:

ב' העניינים ד"משפט" ו"צדקה", עם היותם שייכים ונדרשים מכל אחד ואחד מישראל, מכל-מקום, חלוקים הם לב' אופני עבודה השייכים בעיקר ובפרט לב' סוגים בישראל - ישכר וזבולון, מארי תורה ומארי עובדין טבין²⁶: ישכר מארי תורה - עיקר עבודתם ב"משפט" לימוד התורה (אף-על-פי שצריכים לעסוק גם בצדקה, שהרי כל האומר אין לי אלא תורה כו'²⁷). וזבולון, מארי עובדין טבין - עיקר עבודתם ב"צדקה" (אף-על-פי שצריכים לעסוק גם  בלימוד התורה)²⁸.

ובהתאם לכך, הרי ההוספה בלימוד (התורה, ובפרט) הלכות התורה, "משפט", צריכה להיות בהדגשה יתירה אצל תלמידי הישיבות:

תלמידי הישיבות - אין להם עסק עם ענייני העולם, דאגות הפרנסה כו', מכיוון שמקבלים את כל מחסורם וצרכיהם מן המוכן, ובמילא, כל עניינם ומציאותם אינו אלא לימוד התורה²⁹, בבחינת תורתם אומנותם.

ובלימוד התורה גופא - לא רק שקלא-וטריא ופלפול בתורה, ועד ל"יגדיל תורה ויאדיר"³⁰,  אלא גם - ובעיקר - לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא³¹, לכוון לאמיתתה של תורה³².

ולכן, כשישנו זמן מיוחד שצריכים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובנידון-דידן, בימי "בין המצרים", שאז צריכים במיוחד לבטל את החורבן והגלות כו', על-ידי ההוספה בהלכות התורה, "ציון במשפט תפדה" - הרי לכל לראש מוטלת חובה זו על תלמידי הישיבות, שעיקר עניינם הוא לימוד התורה, כולל ובפרט - הלכות התורה ("משפט").

ולא עוד, אלא שיש להם אחריות בזה גם עבור תומכי הישיבה, אלו שעיקר עבודתם בקו דזבולון, מארי עובדין טבין, אשר, על-ידי תמיכתם בתלמידי הישיבה שיוכלו ללמוד תורה ומתוך מנוחה כו', יש להם חלק ושותפות בלימוד התורה של תלמידי הישיבות³³, ובמילא, מלבד האחריות עבור עצמם, מוטלת עליהם גם האחריות עבור תומכי הישיבה³⁴.

ד. ואם הדברים אמורים בנוגע לתלמידי כל הישיבות, הרי על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לתלמידי ישיבת תומכי-תמימים:

ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו³⁵, "מנהל פועל דישיבת תומכי-תמימים" בקשר להתייסדות ישיבת תומכי-תמימים במדינה זו, שבה חזר וביאר את השיחה של אביו³⁶, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, מייסד הישיבה, על-דבר תפקידם המיוחד של תלמידי ישיבת תומכי-תמימים, ותוכן הדברים - שתלמידי תומכי-תמימים הם "חיילי בית דוד", שתפקידם ושליחותם לצאת ל"מלחמת בית דוד", לגלות בעולם את הגילוי אור דמשיח בן דוד, על-ידי הפצת המעיינות חוצה, מבלי להתפעל מאלו "אשר חרפו אוייביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך"³⁷,

ודבר ברור הוא שינצחו במלחמה זו, שהרי "מה כתיב בתריה³⁸ ברוך ה' לעולם אמן ואמן"³⁹, לשון של שבועה⁴⁰, שבועתו של הקב"ה, כביכול, על הניצחון ד"מלחמת בית דוד".

ומזה מובן, שההוספה המיוחדת בלימוד התורה בקשר ובשייכות לביטול החורבן והגלות, ועד לגילוי דמשיח בן דוד בפועל ממש בהעולם הזה הגשמי ("ציון במשפט תפדה") - שייכת ביותר וביותר לתלמידי ישיבת תומכי-תמימים, חיילי בית דוד, שתפקידם להלחם עם אלו "אשר חרפו עקבות משיחך", כדי לפעול ולהביא ביאת משיח צדקנו בפועל ממש.

ולכן, בימים אלו מוטלת החובה והאחריות על תלמידי ישיבת תומכי-תמימים - בהוספה מיוחדת על תלמידי כל הישיבות כולן - להרבות ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובפרט הלכות התורה⁴¹, על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה".

ה. ובנוגע לפועל - באתי בהצעה ובקשה נפשית לתלמידי הישיבות בכלל, ולתלמידי ישיבות תומכי-תמימים בפרט:

בימים אלו, יוסיפו תלמידי הישיבות בלימוד התורה, ובפרט הלכות התורה, ביתר שאת וביתר עוז, אשר, על-ידי זה יקרבו ויזרזו ויפעלו ביטול החורבן והגלות, כמו שנאמר "ציון במשפט תפדה".

ובאותם מקומות שסדרי הישיבה הם באופן שחלק מימי הקיץ, כולל ימי "בין המצרים", הם בתקופת החופש, יתאספו תלמידי הישיבות גם מעצמם בכל מקום ומקום (ומה טוב - שיפנו להנהלת הישיבה בבקשה שתתן להם גם "ראש ישיבה" וכו'), על מנת להוסיף בלימוד התורה, ובפרט הלכות התורה, ביתר שאת וביתר עוז.

ופשוט, שההוספה בלימוד התורה בימים אלו - תפעל ותשפיע גם על כל הימים שלאחרי-זה, כולל ובמיוחד בקשר עם התחלת ה"זמן" החדש, להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי.

ו. על-פי האמור, יש להוסיף בהצעה ובקשה נפשית האמורה - גם בנוגע למארי עובדין טבין: גם בעלי עסקים ישתדלו בימים אלו להתאסף ולעסוק בלימוד הלכות התורה - בהוספה על השיעורים הקבועים בכל ימי השנה.

וכאמור, הוספה זו תפעל ותשפיע גם על כל הימים שלאחרי-זה - להוסיף אומץ⁴² בקביעות עתים לתורה, כולל ובמיוחד - "מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו", כנ"ל.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים ה'תשמ"ו - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ו כרך ד עמ' 167-173)

----------

1)  נעתק באוה"ת לנ"ך ח"ב עמ' א'צז - בשוה"ג. ונתבאר בארוכה בלקו"ש ח"ב עמ' 357 ואילך. ח"ט עמ' 24 ואילך. לקו"ש שבת חזון תשמ"ה. ועוד.

2) שהרי אין דומה שמיעה לראייה (מכילתא יתרו יט,ט). שלכן, י"ל אשר התשוקה כו' שנפעלת ע"י ראיית המקדש דלעתיד מרחוק, היא שלא בערך לגבי התשוקה כו' שנפעלת ע"י שמיעה ודיבור בענייני הגאולה, בתפלות כו' שבכל יום ויום (כולל התפילה "ותחזינה עינינו").

3) פרש"י ותוס' - סוכה מא, סע"א (ועוד נסמן בלקו"ש חי"ח עמ' 418 הע' 64).

4) ואדרבה: העיקר הוא ביהמ"ק של מטה בירושלים של מטה - שהרי "אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה" (תענית ה,א).

5) יומא ט,ב.

6) נוסף על החידוש שבכל ענייני התורה - ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (שו"ע אדה"ז או"ח סס"א ס"ב - נת' בלקו"ת ריש פרשתנו), עד ל"חדשים" (פרש"י תבוא כו,טז) ממש, ובפרט לגבי השנה שלפנ"ז - שהרי בכל שנה ושנה, יורד ומאיר... אור חדש ומחודש... עליון יותר שלא היה מאיר מימי עולם אור עליון כזה" (אגה"ק סי"ד), וכמובן (ובפרט - להיותו אור דכל השנה ובשביל כל השנה) שפועל בכל ענייני השנה.

7) להעיר, שמכיוון שאין ב' שנים מעוברות בסמיכות זו לזו (והפכו - בשנים פשוטות) - הרי החידוש דשנת העיבור הוא הן בנוגע לשנה שלפנ"ז והן בנוגע לשנה שלאח"ז.

8) בהר כה,ל. ערכין לא,א - במשנה. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ב ה"ה. וראה יהל אור עמ' סז.

9) ישעיה א,כז.

10) וישב מ,יג.

11) לקו"ת פרשתנו א, סע"ב ואילך.

12) לשון אדה"ז בלקו"ת שם,ד.

13) עירובין יג,ב. גיטין ו,ב.

14) אבות פ"א מי"ז. ולהעיר, שעיקר החילוק בין זמן החורף לזמן הבית - ובפרט בענין ה"עבודה", קרבנות - הוא, בנוגע למעשה בפועל , שהרי בזמן החורבן ישנו הענין ד"ונשלמה (י"ל גם מלשון שלימות) פרים שפתינו" (הושע יד,ג. שו"ע אדה"ז  או"ח (מהדו"ב) סוס"א), אלא, שחסרה עבודת הקרבנות במעשה, שהוא העיקר.

15) סנהדרין צג,ב.

16) ראה בארוכה  אוה"ת יתרו עמ' תתצ ואילך. ד"ה וידבר אלקים תרכ"ז. המשך תרס"ו עמ' תלא ואילך. ועוד.

17) לקו"ת שם.

18) ב"ב ט,א. ירושלמי פאה פ"א ה"א. וראה תניא פל"ז.

19) ויק"ר פ"ז, ג.

20) להעיר ש"בזמן הזה גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים הפוסקים כמו הטור והש"ע והגהותיו בכלל משנה יחשבו" (הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב. וש"נ). והלכות פסוקות של בנין ביהמ"ק וכל עניניו - ה"ה בהל' ביהב"ח וכו' ברמב"ם.

21) הושע ח,י.

22) ב"ב י,א. וראה תניא שם, ולהעיר גם משבת קלט,א. (סנהדרין צח,א*) אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וראה רמב"ם הל' מתנות עניים רפ"י (וכ"ה בטור יו"ד סרמ"ז): "אין ישראל נגאלין** אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ("ישראל" ולא "ירושלים" - כגירסת הע"י, וראה לקו"ש חט"ז ס"ע 594).

*) אבל בכת"י פריז: "אין ירושלים נפדה אלא במשפט" כדמשמע גם מפשטות הפסוק, ש"ירושלים שהיא ציון נפדית במשפט, אבל שביה יהיו נפדין בצדקה" - כקושיית המהרש"א בחדא"ג ד"ה ורשב"י (ועיי"ש שנדחק טובה (כפי שהעירו במסורת הש"ס)) וראה גם ב"י או"ח סקפ"ח (בנוגע לנוסח ברכת "בונה ירושלים") "שלא תבנה ירושלים אלא במשפט, דכתיב ציון במשפט תפדה".

**) ואולי יש לומר, שאצל הרמב"ם היתה הגירסא "אין ירושלים נפדה אלא במשפט". ולכן, בנוגע למעלת הצדקה, כתב, "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה", במשמעות פשטות הכתוב שירושלים שהיא ציון נפדית במשפט, אבל שביה (ישראל) יהיו נפדין בצדקה" (כנ"ל בשוה"ג הקודם); ושינה גם מלשון הגמרא "נפדה" ל"נגאלין" (נוסף על המבואר בלקו"ש שם שהרמב"ם מפרש הענין יותר מאשר בש"ס) - בהתאם ללשון הפסוק "במשפט תפדה", היינו, שהלשון פדי' ("תפדה") נופל על "משפט".

23) זח"ב סג,ב. שם פח,א.

24) ע"פ זכריה ח,יט. רמב"ם הל' תעניות בסופן. וראה ד"ה ציון במשפט תפדה תשל"ה הע' 42. וש"נ.

25) שעי"ז אין "בנין ביתי בטל" - כדברי הקב"ה ליחזקאל: "וכי בשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל (בתמיהה), לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה. אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית" (תנחומא צו,יד. נתבאר בארוכה בלקו"ש חי"ח עמ' 412 ואילך).

26) ראה גם ד"ה ציון במשפט תפדה תשל"ה פ"ז.

27) יבמות קט,ב.

28) ראה אגה"ק ס"ה, ובכ"מ.

29) להעיר מהביאור במארז"ל (מכילתא ר"פ בשלח) "לא ניתנה תורה כו' אלא לאוכלי המן" - שלימוד התורה כדבעי הוא כאשר נמצאים במעמד ומצב ד"אוכלי המן", שלא היו להם בלבולים מעניני העולם כו', כי "אוכלים" כל צרכיהם מן המוכן, מן השמים (ראה לקו"ש ח"כ עמ' 396. ועוד).

30) ישעיה מב,כא. חולין סו,ב. נידה נא,ב. וראה רמב"ם הל' ת"ת ספ"ב.

31) יומא סו,א.

32) ראה בארוכה בקונטרס עץ-החיים (לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע) פכ"ז ואילך - דרך הלימוד לתלמידי הישיבות, עיי"ש.

33) ראה שו"ע יו"ד רסרמ"ו וברמ"א שם. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ד.

ויש להוסיף: מכיוון שגילוי כל עניין הוא ע"י תורה ("תורה אור")* הרי, עסק התורה דישכר אינו בנוגע לתורה דזבולון בלבד ("נחשב לו כאילו למד כן ממש בעצמו"), אלא גם בנוגע לגילוי ההמשכה שע"י העבודה דגמ"ח, שגם בענין זה ניתוסף (לא רק ע"י עסק התורה דזבולון גופא, אלא) גם ע"י התורה דישכר.

*) י"ל שזהו פירוש הפנימי דמחז"ל ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא (ראה תענית ט,א. זח"ג רכא. א).

34) ויש להוסיף - ע"ד הצחות - שמכיוון שבדאורייתא "אין ברירה" (נסמן באנציק' תלמודית ערך ברירה (עמ' רכא)), נמצא, שאחריותו של כל תלמיד פרטי היא עבור כל תומכי הישיבה, כי אף שבשביל צרכיו מספיקה תמיכתו של א', הרי "אין ברירה" לקבוע מיהו התומך שלו כו'.

35) מערב ר"ח תמוז תש"ב - לקו"ד ח"ד תשפ, ב ואילך. סה"ש תש"ב ס"ע 130 ואילך.

36) משמח"ת תרס"א - לקו"ד שם תשפז, ב ואילך. סה"ש שם ס"ע 141 ואילך.

37) תהילים פט,נב.

38) שם,נג.

39) יל"ש עמוס בסופו (רמז תקמט).

40) שבועות כט,ב. שם לו,א. רמב"ם הל' שבועות רפ"ב.

41) להעיר שגם בשיחה הנ"ל מודגש הענין דבירור הלכה - ממקור ההלכה בתושב"כ, עד לפרטי ההלכה ברמב"ם, טור ובית יוסף, ושו"ע אדה"ז.

42) ראה תניא פל"ד. 

ענייני גאולה ומשיח

שואל היהודי: אינני רואה מאומה?

מה התועלת בחזון ראיית המקדש, כאשר אין רואים זאת?

כאשר אומרים ליהודי פשוט, ילד או ילדה קטנים, שבשבת חזון מראים לכל אחד ואחד את המקדש דלעתיד - שואל: הרי אינני רואה מאומה?!...

הנה על זה אומרים לו: הן אמת שהינך רואה דבר אחר - עניין של חורבן וגלות כו', אבל אף-על-פי-כן, עליך לדעת שאין זה אלא דבר חיצוני, בדוגמת המשל ולבוש שמסתיר על הנמשל והמלובש, ואף-על-פי-כן, על-ידי זה "לוקחים" את הנמשל והמלובש. ומה שאינך רואה זאת בגלוי - הרי זה מפני שהינך עדיין קטן (בשנים או בידיעות כו'), וכאשר תגדל ותתחכם ותוסיף בענייני קדושה ("וועסט ווערן עלטער, קליגער און פרימער") - אזי תבין שהעיקר הוא המלובש, ולא הלבוש המסתיר.

דוגמה פשוטה לדבר:

כאשר ילדה קטנה פוגשת את חברתה (או כאשר ילד פוגש את חבירו) - רואה היא את השמלה שמכסה את ידה ושאר חלקי גופה, ולא את חלק הגוף שמכוסה בשמלה. ואף-על-פי-כן, כאשר ישאלו אותה: מהו העיקר - מה שפגשה את השמלה או את הילדה שלובשת את השמלה? - בוודאי תצחק לשמע שאלה מוזרה זו! פשיטא שהעיקר הוא - שפגשה את הילדה, ולא מה שפגשה את השמלה...

ונמצא שגם ילדה קטנה מבינה בפשטות שהעיקר הוא - המלובש ולא הלבוש.

זאת ועוד:

עניינו של הלבוש הוא - כאמור לעיל - שעל-ידו יכולים לדעת מי הוא המלובש בו, ובפשטות: כאשר רואים שמלה - מבחינים מיד אם זוהי שמלה של ילדה קטנה או של אשה זקנה, וכמו כן יודעים את מידת הגוף, אורך ורוחב כו', של הילדה שאליה שייכת שמלה זו, ועד כדי כך, שעל-ידי השמלה יכולים להכיר בתכונתם של ההורים שחינכו ילדה זו, האכילוה והשקוה, עניין שמתבטא באורך ורוחב הגוף, וכיוצא בזה.

ומזה מובן גם בנוגע לענייננו - ראיית המקדש דלעתיד:

גם כאשר רואים את הלבוש בלבד (מאיזה סיבה שתהיה) - יודעים שאין זה אלא לבוש בלבד, והעיקר הוא - המלובש בו. ובענייננו, שהעיקר הוא - המכוון הפנימי שבעניין החורבן והגלות, כדי לבוא לתכלית העילוי - מקדש דלעתיד.

ועד כדי כך, שראיית המקדש דלעתיד - בזמן הגלות - היא באופן של "בגד", שעל-ידו יודעים את פרטי העניינים דהמלובש בו. כנ"ל בארוכה.

ויהי-רצון שכל אחד ואחד מישראל ינצל את הנתינת כוח ד"שבת חזון" שאז מראים לכל אחד ואחד את המקדש דלעתיד.

 (מהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים, שבת חזון ה'תשד"מ, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשד"מ, כרך ד, עמ' 2307-2309 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

קנאת ספרים תרבה חכמה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

כמו הרמב"ם, שמציין את הצורך להעניק פרסי עידוד כאמצעי חינוכי, מעודד הרבי לחלק פרסים אך מגביל זאת בסייגים * רצוי שיהיה ספר-קודש וחובה להדגיש את המטרה האמיתית של הלימוד * שולח מתנות לילדים בפריז, מעודד חלוקת ספרי קודש למשתתפי 'חידון התנ"ך', ולילדי 'הצופים' בארגנטינה מציע לתת מנורה יפה, נרתיק למזוזה, וכדומה * על פרסים ומתנות

בחודש כסלו תשד"מ פנה אחד החסידים אל הרבי בשאלה ('היכל מנחם' כרך ג' עמ' קצב): בתי... תחי' מעצמה אינה רוצה לברך... וכיוצא בזה, והנני שואל מה לעשות? תשובת הרבי הייתה קצרה (שם עמ' קצג):

כהרמב"ם - לתת פרס.

במקום אחר (ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 319 ואילך) כותב הרבי:

ג' דרכים... איך שיזרז המלמד, בכסף - שכר גשמי, בשטר - שכר רוחני... ובביאה - ...שלימות הלימוד, שלא על-מנת לקבל פרס כלל.

"דברים שהם אהובים אצלו"

רעיון הפרסים בכלל מבוסס על דברי הרמב"ם בפירושו למשניות בתחילת פרק 'חלק' בסנהדרין (ד"ה והכת החמישית): "שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה  וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלימות אלא שהוא למיעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב... ולפיכך בהכרח שיצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו, ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש. בזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה - לפי שאינו יודע מעלתה - אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה וטוב הרבה בלי ספק... וכשיגדיל ויחזק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים... ויאמר לו מלמדו: קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים. ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה... וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר... יאמר לו רבו: למוד פרשה זו או פרק זה ואתך לך דינר אחד או ב' דינרין... וכשיהיה דעתו גדול... יאמר לו רבו: למוד כדי שתהיה ראש ודיין ויכבדוך בני-אדם ויקומו מפניך...".

תשורה לנבחנים בפריז

בשנת תש"ז ביקר הרבי בפריז ושהה שם תקופה. ביקור זה היה לצורך סידור הניירות של אימו, הרבנית הצדקנית מרת חנה, שיצאה מרוסיה ונסעה דרך פוקינג לצרפת. הרבי ארגן אפוא את המשך נסיעתה לארצות-הברית. עם שובו לארצות-הברית שיגר הרבי לצרפת חבילות ספרים, שחלק ניכר מהם נשלח כפרסים לבני הנוער שהרבי בחן אותם ("ומטובו לתת לכל אחד מהילדים שבחנתים תשורה, ספר אחד"). על כל אחד ואחד מהספרים שהוענק כפרס לבני הנוער, או המבוגרים (שעסקו בהפצת היהדות או ממשפחת בית הרב), ביקש הרבי שיחתמו בחותמת מיוחדת שביקש להזמין ועליה מוטבעות המילים "מתנה מאת המרכז לענייני חינוך ומחנה ישראל". רוב הספרים היו סידורים בנוסח 'תהילת ה''.

"נכון במאוד מאוד"

נכון במאוד מאוד מה שנערכה התחרות (קאנטעסט) וחילוק ספרים, וכבר ידוע פסק תורתנו תורת חיים, 'קנאת סופרים תרבה חכמה' ויעויין גם-כן פירוש המשניות להרמב"ם (ריש פרק חלק) בהעניין דחנוך לנער שעל-פי דרכו דווקא, ומעין זה הובא לפסק-דין בספרו הלכות-תשובה פרק יו"ד.

- כך כותב הרבי בכ"א באדר א' תשי"ט (אגרות-קודש כרך ח"י עמ' רכה). באותה שנה ביקש הרבי להעלות את רמת האווירה של 'חידון התנ"ך' בכל הנוגע ליראת-שמים. כמו כן הציע לכלול ב'חידון התנ"ך' גם חלקים מתורה שבעל-פה - "חידון תנכ"י ומשנה ביחד" - כדי להגדיל ולהגביר את המעשה שהוא העיקר.  הרבי (אגרות-קודש שם עמ' לח) מציין:

כנהוג בכזה בוודאי חידון האמור קשור יהיה בחילוק פרסים ובזה עניינים של דפוס, ומובן שגם זה אפשר לעשות צינור להחדרת יהדות אמיתית בחוגים אודותם כותב.

אין שלילה, אך גם אין התלהבות

באיגרותיו הקדושות של הרבי אנו מוצאים גישה מורכבת לכל סוגיית הפרסים. כך למשל כותב הרבי בכ"ג בתמוז תשט"ו (אגרות-קודש כרך יא עמ' רעו):

ומה שכותב אודות הפרסים השונים - למתמידים, לאותם הבאים לתפילה וכו', הנה יש להתוודע מהנהוג בזה בשאר הישיבות, ומובן שיש להיזהר שלא יאמרו מקדושה חמורה לקדושה קלה, והוא הדין בנוגע לזמני חופש בישיבה... סוף-סוף צריך להיות ניכר ב... שזוהי ישיבה חסידותית...

והנה מהנ"ל אנו למדים על נימה של הסתיגות מסויימת מהרגלת התלמידים לפרסים.

בצורה בהירה עוד יותר מבהיר הרבי את השקפתו בנושא זה באיגרת שכתב לאשה נדיבת-לב ותומכת מוסדות תורה (האיגרת נכתבה ביידיש, מיום א' בניסן תשט"ז, אגרות-קודש כרך יב עמ' שעו), להלן תוכן הדברים: לימוד התורה בישיבות קדושות צריך להיות בשל מניע רוחני ומצד הקדושה ולא כל-כך בגין אינטרסים חומריים ככסף וכדומה. ולכן, למרות שאין התנגדות ישירה, הרי אין התלהבות יתרה מרעיון זה של מתן פרסים כספיים. בכל-זאת, בשנים האחרונות החלו בישיבות רבות, ובפרט בארץ-ישראל, להנהיג הענקת פרסים לא כספיים, אלא בצורת ספרים תורניים.

פרסים קדושים

במענה הרבי שנכתב בחורף תשט"ו להרה"ח הרב דובער בוימגרטן (נדפס ב'כפר חב"ד' גיליון 1025) עמ' 42 בקשר לחניכי תנועת הנוער ה'צופים':

אולי אפשר לסדר שהפרסים יהיו ענייני קדושה  (סידורים, תנ"ך וכיוצא-בזה - על טהרת הקודש). כמובן בכריכה יפה וכו' מנורת חנוכה, תיק למזוזה.

וכך כתב שנים רבות לאחר מכן להנהלת צעירי-אגודת-חב"ד באה"ק, בקשר לתהלוכות ל"ג בעומר "העירותי כמה פעמים, שבכל כיוצא-בזה צריכה להיות הגרלת ספרי קודש, וקל להבין".

וכשכתבו פעם לרבי שמלבד ספרי קודש יחולקו גם פרסים רגילים הורה הרבי (צוטט ברשימתנו בגיליון מב עמ' 15): "שהספרים יודגשו בהפרסומת".

בהזדמנות מסויימת כתב הרבי (נעתק ע"י הרב י.ש. גינזבורג ב'התקשרות' גליון תס עמ' 20): "לכאורה הוצאת הפרסים גדולה וביותר - ועל פי סברא, גם בהרבה פחות מזה ישיגו המקווה".

פרס מלשון פרוסה

בשנת תשט"ז קיבל הגאון רבי יהודה-זרחיה הלוי סגל את 'פרס הרב קוק' מטעם עיריית תל-אביב-יפו. גאון זה היה קשור ברבי (ראה בהרחבה 'שמן ששון מחבריך' כרך ג' עמ' 159-151; 'כפר חב"ד' גיליון 947 עמ' 96-100) והיה זה אך טבעי כי ידווח על כך לרבי.

האיגרת שזכה לה במענה על אותה הודעה נושאת את התאריך כ' באייר (אגרות-קודש כרך יג, עמ' 82). כותב לו הרבי:

נעם לי לקרות בו שזיכו אותו בפרס על חידושי תורתו, ויהי-רצון שיזכה ללמוד תורה לא על מנת לקבל פרס כדבר משנה, ופירושו שמקבלים פרס, אבל יודעים שאין זה אלא פרס מלשון פרוסה (ראה ליקוטי-תורה שיר-השירים יז,א), ובמילא דרכו של עני, אין עני אלא בדעת, בפרוסה, אבל הזוכה לטעום מדעת תורה, מעריך את העניין שבלימוד התורה, ששכר מצווה מצווה, שיכול לקיים רצונו של הקב"ה, ומזה תוצאות על אתר, שממלא ענייניו שאי-אפשר לעשותם על-ידי אחרים, היינו עניינו בתור רב ומורה הוראה במילואם...

הפרס מחייב

בט"ו בכסלו תשי"ז (אגרות-קודש כרך יד עמ' קפא) כותב הרבי למי שקיבל פרס - העלאה במשכורת:

נתקבל מכתבו... ונעם לי לקרות בו אשר נסתדר עניין המשכורת, שסידור עניין הפרס מגדיל האפשריות דלימוד ומעשה שלא על-מנת לקבל פרס, ובאמת אין נוגע בזה כל כך גודל כמות המשכורת אלא היסח הדעת מהדאגות שנעשה אז בקל יותר ומובן זה גם מדברי הרמב"ם בהנוגע לימות המשיח שהוא בכדי שימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כי יהיו פנויים בתורה בחכמתה, אף שבעניינים גשמיים ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר גו', וכדברי רבותינו ז"ל סנהדרין צד,ב.    

ממעייני החסידות

פרשת דברים

רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם (א,ו-ז)

אין אדם רשאי להסתגר באוהלה של תורה ולהסתפק בעבודתו עם עצמו, אלא עליו לנסוע למקום הרחוק מיהדות ולהביא גם לשם את אור התורה.

(ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 695)

לא תכירו פנים במשפט... כי המשפט לאלוקים הוא (א,יז)

"לא תכירו פנים במשפט" - אל תראו במשפט שלמעלה את הפנים של מידת החסד, למרות ש"משפט איהו רחמי" (תקוני זוהר בהקדמה)

"כי המשפט לאלוקים הוא" - היינו מידת הדין, אלא שהיא מתלבשת במידת הרחמים.

למה הדבר דומה? לאדם שרואה את המלך ופניו צהובות, ולכן עולה על דעתו שהמלך יאהבנו אפילו אם ימרוד בו.

('מגיד דבריו ליעקב' עמ' נא)

והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (א,יז)

הרמב"ן אמר פעם לבנו:

אם תסתפק פעם באיזה דבר אם הוא מותר או אסור, אזי בראש וראשונה עליך לסלק את הנאתך מהדבר, ורק אחר-כך לשקול את צדדי הספק. שכן כאשר יש לאדם צד הנאה מאיזה דבר, תמיד הוא ימצא סברות להתירו.

והוסיף על כך הבעל-שם-טוב שהדבר רמוז בפסוקנו:

"והדבר אשר ייקשה" - אם אתה מתקשה להחליט באיזה דבר אם הוא מצווה אם לאו;

"מכם" - הספק נובע מכך שיש לך בדבר הנאה אישית.

"תקריבון אלי" - כשתסלק את הנאתך מהדבר ותתכוון אך ורק לשם שמים;

"ושמעתיו" - אז אתן לך הבנה איך להתנהג (ושמעתיו מלשון "והם לא ידעו כי שומע יוסף").

(כתר-שם-טוב עמ' ג)

ובמדבר אשר... נשאך ה' אלוקיך (א,לא)

התוכן הפנימי של מסעות בני-ישראל במדבר, שהוא סמל הקליפות, הוא הכנעת כוחות הטומאה והרע, "אתכפיא סטרא אחרא". עבודה זו מנשאת ומרוממת את הנשמה עד רום המעלות.

(אור-התורה)

אוכל בכסף תשבירני (ב,כח)

"אוכל בכסף" - כאשר אתה נכסף ומתאווה לאכול, "תשבירני" - עליך לשבור ולבטל את התאווה.

(אור-תורה עמ' נא)

פרקי אבות

המהלך בדרך ושונה

רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו; וכן בדוד הוא אומר, כי ממך הכל ומידך נתנו לך. רבי יעקב אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו (פרק ג, משנה ז)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא: תן לו משלו - לא תמנע מלהתעסק בחפצי שמים, בין בגופך בין בממונך שאינך נותן משלך, לא מגופך, ולא מממונך, שאתה וממונך שלו. מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה - הוא הדין לכל שיחה בטלה, אלא שדיבר בהווה, שדרך הולכי דרכים לדבר במה שרואים בעיניהם. ויש אומרים, דאשמועינן רבותא דאף-על-גב דעל-ידי כן הוא מברך ברוך שככה לו בעולמו, אף-על-פי-כן מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שהפסיק ממשנתו.

ביאור כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) איסור חמור הוא להפסיק מדברי תורה בדברי שיחה, ואין הדבר בגדר מילי דחסידותא, ב) מהו הדיוק "ושונה... משנתו" דווקא, ולא "ולומד... מלימודו", ג) "מעלה עליו הכתוב" - ולא פירש איזה כתוב.

והביאור:

"המהלך בדרך ושונה" - רז"ל אמרו שההולך בדרך אין לו לעסוק בלימוד לעיוני כי אם למיגרס. לכן נקט התנא "ושונה" דייקא, היינו לימוד משניות שהן הלכות פסוקות, לימוד למיגרס.

"ומפסיק ממשנתו" - הוא מפסיק כדי להתבונן בגדולת ה' הנראית מתוך הבריאה, ככתוב "מה רבו מעשיך ה'", ואף מבטא את התפעלותו בדיבור, בחינת "ברוך שככה לו בעולמו". והתנא משמיענו רבותא, שהעבודה דלימוד התורה, אפילו לימוד למיגרס, עדיף מהתבוננות זו.

"ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה" - התנא נקט שתי דוגמאות דאילן וניר, כי אילן הוא מסוג הצומח וניר מסוג הדומם. אולם לא נקט גם דוגמה מסוג החי, כי אילן וניר רואים בדרך, מה-שאין-כן בחי פוגעים גם בעיר. והקדים התנא אילן לניר, כי אילן נראה קודם (מרחוק).

"מעלה עליו הכתוב" - אין הכוונה לפסוק מסויים בתורה, אלא לכללות עניין התורה; מצד מעלת והפלאת לימוד התורה אין להפסיק ממנה לעבודה אחרת.

"כאילו מתחייב בנפשו" - אף-על-פי שזוהי הנהגה של מידת חסידות בלבד, שהרי מפסיק ממשנתו בכדי לשבח את הבורא, אף-על-פי-כן נחשב לו "כאילו מתחייב בנפשו". והוא בדוגמת מאמר רז"ל "היכי דמי חילול ה', אמר רב: כגון אנא, אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר". היינו שבדרגתו של רב, גם עניין פעוט נחשב לחילול ה', שהוא עוון חמור ביותר. ועל-דרך זה בנידון-דידן: לגבי אדם שמתנהג במידת חסידות הנה גם דבר קל היה זה "כאילו מתחייב בנפשו".

 (מהתוועדויות שבת-קודש פרשת שלח ה'תשל"ו ושבת-קודש פרשת ואתחנן ה'תשמ"א - בלתי מוגה)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ערב שבת-קודש
ג' במנחם-אב

ב'שבת חזון'¹ לובשים בגדי שבת².

שבת-קודש פרשת דברים
ד' במנחם-אב, 'שבת חזון'

בקריאת התורה מסיימים לכוהן "כאשר דיבר לכם" ומתחילים ללוי "איכה אשא לבדי", כנדפס בחומשים^2*.

פרקי-אבות³ -  פרק ג'^*3.

יום ראשון
ה' במנחם-אב

מוצאי שבת:

מבדילים על היין⁴.

יום ההילולא של האריז"ל - מעורר בפשטות - שנוסף לההוספה ב'משפט' ו'צדקה' בכלל, שהם בהדגשה מיוחדת אצל האריז"ל - שיוסיפו בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה "זאת החכמה", ובפרט כמוסבר בתורת חסידות חב"ד⁵.

יום רביעי,
ח' במנחם-אב, ערב תשעה באב

אחר חצות (12:46 באזור המרכז) לומדים דברים המותרים בתשעה באב, כמו איוב, ובדברים הרעים שבירמיהו, ומדרש איכה⁶.

במנחה אין אומרים תחנון.

סעודה המפסקת⁶:

נהוג לשבת על הארץ (בהפסק איזה דבר⁷) ואין חולצים הנעליים. ואסור לאכול שני תבשילים, אבל פירות חיים או חמאה וגבינה חיים, אפילו כמה מינים, מותר. ואסור לשתות משקאות חריפים, וקפה או תה מותר. לא ישבו לאכול שלושה ביחד, ואם אכלו - לא יזמנו. ומותר לאכול עד השקיעה (באזור המרכז: 7:33). נוהגים לאכול ביצה קשה וקרה טבולה באפר, על-שם הכתוב "ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר". ואם אוכלים תבשיל בסעודה המפסקת, יש נוהגים לאכול את הביצה אחרי ברכת המזון⁸ [וכנראה לא נפוץ בין אנ"ש להקל בזה].

יום חמישי
צום תשעה באב9

חולצים הנעליים ומסירים הפרוכת⁶ [וכיסויי הבימה ועמוד-הש"ץ].

בתשעה באב נועלים נעלי גומי ובד או סנדל שאינו של עור. ודלא כהמחמירים בזה¹⁰.

מדליקים אור רק כפי הנחוץ לתפילה ולקריאת הקינות, ולא יותר¹¹.

אחר שמונה-עשרה - קדיש תתקבל. יושבים¹² על הארץ (כנ"ל) וקוראים 'איכה'. בכל פרק המתחיל 'איכה' מגביהים את הקול^*12 יותר⁶. פסוק 'השיבנו' האחרון, אומר הקהל בקול רם יחד עם החזן^*12.

בספר-המנהגים מובא סיפור על הרה"צ מרוז'ין וחסידיו, בקשר לזריקת 'בערעלאך' ומעשי שובבות בתשעה באב. כנראה הובאו הדברים כדי שלא ירבו באבלות יותר מדי¹³.

אחר הקינות - 'ואתה קדוש', קדיש שלם ללא תתקבל. עלינו, קדיש יתום⁶.

אבל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות¹⁴.

תלמוד תורה:

אפילו בתשעה באב, ש"אסור לקרות בתורה... משום שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'"¹⁵ - חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה¹⁶.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לומד בכל שנה ושנה בתשעה באב מדרש 'איכה רבה', וסוגיית 'רבי יוחנן' דפרק הניזקין (גיטין נה סע"ב - נח סע"א)¹⁷.

גם במשך המעת-לעת דתשעה באב יש לערוך 'סיום' (על מסכת מועד-קטן, שהוא מהעניינים המותרים ללמוד ביום זה)¹⁸.

בנוגע ללימודי יארצייט בתשעה באב: עד חצות היום, לימוד משניות דאחרי התפילה הוא בפרקי דתענית¹⁹ ומועד-קטן (פרק ג) הידועים, ולאחר חצות היום, נוהגים בזה כמו בשאר השיעורים, היינו שהעוסק בזה בכל ימות השנה שומר עליהם גם בתשעה באב²⁰.

לעניין לימוד חסידות, משמע שמותר²¹.

אין נוהגים לישון על הארץ או לשים אבן תחת הראש¹⁷.

שחרית:

שיעור נטילת-ידיים שחרית בתשעה באב - רק עד קשרי האצבעות²². אם יש לכלוך על-גבי העיניים והרגילות היא לשטוף לכלוך זה במים - מותר²³.

אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"²⁴ עד למחרתו²⁵.

בשחרית אין מניחים טלית ותפילין²⁶.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לובש הטלית בבוקר ופושטו, ואחר-כך מניח התפילין ומתפלל בהן - כל זה בחדרו, שלא ירגישו בדבר. ובעת שהתפללו - אמר תהילים וכיו"ב²⁷.

הש"ץ אומר 'עננו' בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. שכח לאומרה ונזכר קודם שאמר "ה'" מחתימת רפאנו - חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', ואם כבר אמר "ה'" - אומר 'עננו' בברכת 'שמע קולנו' וחותם: "ברוך אתה ה', העונה בעת צרה ושומע תפילה". שכח גם שם - אומרה כברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום'²⁸.

בשחרית אין נשיאת כפיים, ואין הש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו...". אין אומרים תחנון. הש"ץ אומר חצי קדיש. קוראים לשלושה אנשים בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים", והשלישי הוא המפטיר. חצי קדיש. הפטרה בירמיהו (ח,יג - ט,כג) "אסוף אסיפם"⁶.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה עולה למפטיר. ולפעמים בשחרית וגם במנחה¹⁷.

אמירת כל הקינות^*28. אשרי. ובא לציון גואל, ומדלגים פסוק "ואני זאת בריתי". קדיש שלם בלא תתקבל. עלינו. קדיש יתום. בסיום תפילת שחרית אין אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'⁶. לאחר מכן קורא כל אחד ואחד לעצמו 'איכה'²⁹.

אם יש ברית-מילה, מלים אחר הקינות³⁰. האב והאם, המוהל והסנדק מותרים ללבוש בגדי שבת (אך לא נעליים) עד אחר המילה. מברכים על הכוס ונותנים לתינוקות⁶.

אין 'שאלת שלום' בתשעה באב. וכן אין לומר 'בוקר טוב' וכדומה, או לשלוח שי לחברו. מי שאינו יודע מכך ונותן שלום, משיבים לו בשפה רפה ובכובד ראש, וטוב שיודיענו שתשעה באב היום³¹.

עד חצות היום³² (12:46 באזור המרכז), אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת. ואין מכינים צורכי סעודה³³. ואין יושבין על הספסל³⁴.

כתב הרבי נשיא דורנו: "לא ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר הולך לבית-החיים בתשעה באב"³⁵.

מנחה:

תפילת מנחה - בשעה מאוחרת יחסית³⁶.

'אגרא דתעניתא' (=דמי הסעודות שנחסכו בגלל התענית) - נותנים לצדקה לפני תפילת מנחה³⁷.

מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה. קריאת-שמע (כדי לומר קריאת-שמע בתפילין, אומרים את כל שלוש הפרשיות³⁸). שיר-של-יום. אין כאלוקינו, וכל השיעורים (כולל: חת"ת³⁹. וענייני בית הבחירה⁴⁰) השייכים לשחרית⁴¹. ואחר-כך¹⁷ סדר תפילת מנחה: וידבר. קטורת. אשרי. חצי קדיש. קוראים 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי מפטיר ב"דרשו ה' בהימצאו". יהללו. חצי קדיש. שמונה-עשרה. אומרים 'נחם' בבונה ירושלים, ו'עננו' (בתפילת לחש) ב'שומע תפילה'. שכח 'נחם' - אומרה בברכת 'שמע קולנו' אחר 'עננו', או ב'רצה' קודם 'ותחזינה', או ב'מודים' קודם 'ועל כולם', ואם שכח - אינו חוזר⁶. שכח 'עננו' - יאמרנה (ללא חתימה) אחר 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון'²⁸.

בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' בין גואל לרופא, 'נחם' בבונה ירושלים, "אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו" (או נשיאת כפים - לנוהגים אותה בכל יום. ונוטלים תחילה ידיהם עד הפרק⁴²). קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום⁶.

לאחר מנחה⁴³, (קודם השקיעה⁴⁴) מניחים תפילין דרבנו-תם⁴⁵ ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, ושש זכירות⁴⁶.

סיום הצום באזור המרכז בשעה 8:00 בערב.

יום שישי
י' במנחם-אב

"כמדומה, שבליל מוצאי תשעה באב נוטלין את הידיים ג' פעמים לסירוגין כמו נטילת ידיים שחרית, אבל בלא ברכה"⁴⁷. הנטילה - לפני קידוש לבנה⁴⁸. וכן נועלים הנעליים ורוחצים הפנים תחילה⁶.

בלילה אין אוכלים בשר ואין שותים יין⁴⁹.

מכיוון שעשירי באב הוא ערב-שבת, במקום הצורך יש להתיר להסתפר ולכבס וללבוש בגדים מכובסים מיד בלילה⁵⁰, ומעלות השחר מותר כל זה ברווח לכבוד שבת⁵¹. כמו-כן מותר לטעום בשר בבישול לכבוד שבת גם קודם חצות⁵².

תספורת-מצווה לילד שהגיע היום לגיל שלוש, יש לעשותה במוצאי שבת⁵³.

צריך עיון אם למנהגנו יש להימנע מברכת 'שהחיינו' היום⁵⁰.

אולי יש לומר שבהוספה בלימוד (דט"ו באב) מתחילים כבר מתשעה באב ואילך⁵⁴.

יש לערוך 'סיום' גם במוצאי תשעה באב⁵⁵.

כתב הרבי: "על-פי מנהג ישראל, אשר תורה היא, לקדש הלבנה דווקא במוצאי תשעה באב... הרי הזמן גרמא לחדש ההתעוררות להחלטות טובות בכל ענייני תשובה והתורה ומצוותיה, שהן המבטלות סיבת הגלות... וכיוון שגדול כוח החלטות הנעשות בציבור - לקבלן בהתאסף רבים יחד בהתוועדות שמחה, שמחה באמירת דברי תורה, שהיא המשמחת לב ועינים מאירה, ושמחה פורצת גדר והגבלה בלימוד התורה והידור בקיום מצוותיה, התוועדויות בפרט ביומין זכאין הסמוכין לט' באב, ועל-כל פנים: בחמשה-עשר באב, ובשבת "שלו" שלאחריו, ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה - חזקת תורה ומצוותיה ומתוך שמחה וטוב לבב תמיד כל הימים"⁵⁶.

"אם יתעכב חס-ושלום משיח בימים הבאים, ימשיכו בעריכת 'סיומים' גם בימים שלאחרי-זה, עד חמישה-עשר באב, ועד בכלל. ולקשר ה'סיום' (ב'משפט' - הלכה) גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים - לקשר את ה'סיום' - "יומא טבא לרבנן" - גם עם סעודה והתוועדות.

"ויש לפרסם זאת בכל מקום האפשרי, הן במקומות שכבר קיימו זאת בימים שלפני-כן - שימשיכו בזה, ובתוספת חיות וחיזוק, ועל-אחת-כמה-וכמה במקומות שאליהם הפירסום לא הגיע - שיגיעו לשם ויפעלו לעשיית 'סיומים' גם שם, ולהוסיף ב'משפט' וב'צדקה' בכלל"⁵⁷.

הנוסעים למקומות שונים לאחר תשעה באב בכדי לדבר עם יהודים אודות יהדות בכלל ואודות תשעה באב בפרט - ייקחו עמם קופת צדקה (במקום להאריך בדיבורים לעורר על נתינת הצדקה) שמזכירה ומעוררת אודות נתינת הצדקה בפועל. וכן 'ייקחו' עמהם דברי-תורה מעניינא דיומא שניתן לומר בעל-פה באותיות המתאימות לשומעים (ללא יצירת רושם שבאים לספר להם דבר שאינם יודעים, ועל-אחת-כמה-וכמה שאין באים לעוררם לתקן הנהגתם), בדרכי נועם ובדרכי שלום⁵⁸.

פעם אמר הרבי: "עניינים הטובים (דתורה ומצוות וכו') שנעשו בשלושת השבועות - יש להמשיך בהם גם אחר תשעה באב, כדי לזרז הגאולה כו'. וגדול זכותו של חודש מנחם-אב, כזמן מסוגל (מזל אריה) לתוספת בעבודת ה'"⁵⁹.

----------

1) "מצווה לפרסם (ו"בשם אומרו") אודות תורת הרה"צ מברדיצ'וב בעניין 'שבת חזון' ש'חזון' מלשון ראייה, שבו מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד מרחוק" - 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 132. "וזה צריך לעורר אצל כאו"א הוספה ב'משפט' וב'צדקה' (ובשבת - באופן המותר בשבת)" - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.

2) ספר-המנהגים עמ' 46, שכן נהג אדה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה, וראה גם בהוספות לשו"ע אדה"ז חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון.

הטעם - כדי למנוע אבילות דפרהסיא בשבת. ולהעיר מהנהוג בין אנ"ש (וכלל החסידים - נטעי-גבריאל פכ"ה הערה טו), שאף את פסוקי התוכחה מהפטרת 'חזון' [אבל - גם את הפטרת ת"ב שחרית] אין קוראין בניגון איכה, שלא כמנהג העולם (שו"ת הריב"ש סי' קיב, מג"א סי' רפב ס"ק יד, שערי-אפרים שער ט סכ"ז). וראה 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק ג.

2*) כך נהגו בליובאוויטש. בבית-חיינו שינו והנהיגו לסיים פסוק אחד לפני שני, כדי שלא להתחיל בפסוק 'איכה' (כמ"ש באשל אברהם להרה"צ מבוטשאטש סי' קלח. ובליקוטי מהרי"ח ח"ג נב,א כתב שנוהגין כן אף במקומות שאין מנגנין הפסוק בניגון איכה. אך לכאורה, ע"פ הפשט, וכן ע"פ המדרש - איכ"ר רפ"א, פסוק זה אינו תוכחה), כאמור בספר-המנהגים ס"ע 31. וראה בזכרונות הבעל-קורא בבית-חיינו, הרה"ח ר"מ שוסטרמאן ע"ה ("למען יידעו... בנים יוולדו" עמ' 138), המספר שהוא שהנהיג זאת, וכיצד הפסיק לנהוג כך.

3) לבני חו"ל: פרקי-אבות פרק ב.

3*) הנה בפסוקים שלמים אין הסתייגות לאומרם עם השמות בכל מקום שהם, אך בחלקי-פסוקים [אולי - כיוון שאין הם כשרים להיאמר כך, ד"כל פסוקא דלא פסקיה משה - אנן לא פסקינן", ועל-דרך הטועה ואומר "ברוך אתה ה'" שמסיים "למדני חוקיך" אף שגם "ברוך אתה ה'" הוא עניין שלם - הרה"ג ר' לוי-יצחק שי' הלפרין], הורה הרבי שאין אומרים אותם עם שם ה' כמות-שהוא (ע"פ 'התקשרות' גיליון רעח. וכן מנהג העולם אצל האשכנזים).                                   

ועל-כן, יש לדעת שהפסוקים דלהלן שבפרקי-אבות אינם שלמים:

פ"ג סוף משנה ג: "וידבר אלי"; משנה ו': "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו". משנה י"ד: "כי בצלם"; "בנים אתם"; פ"ה משנה י"ח: "צדקת ה' עשה"; פ"ו מ"י: "עד יעבור"; "מכון לשבתך".

אגב, בפ"ב מ"י לכאורה צ"ל "והווי מתחמם כנגד אורן של חכמים"; ובפ"ג משנה ט"ז "ומצודה פרושה" בשי"ן שמאלית, וכן בידיד נפש צ"ל "ופרוש חביבי עלי" - ראה שער הכולל פי"ז סכ"א (תודה להרה"ת ר' יצחק צבי שי' הכהן יעדוואב מאוסטרליה).

4) בלוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"א ס"י, כתב שנותנים לשתות לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע להתאבל על ירושלים, ואם אין תינוק - שותה המבדיל בעצמו, ע"כ. והנה יש שמשום-כך מבדילים על 'חמר מדינה', כגון 'בירה' (ערוך-השולחן שם סכ"ו, וראה 'ימי בראשית' עמ' 200). אולם י"א שהרבי היה מבדיל תמיד רק על יין ושותה בעצמו. ובין החסידים, רבים נוהגים שאין נותנים לקטן גם כשנמצא מוכן שם (ובפרט שחומרא זו סותרת את הדעה שצריך לשתות בעצמו דווקא, ראה המוסגר בשו"ע אדה"ז סי' רצה ס"ד, ובארוכה במילואים לס' 'קיצור הלכות משו"ע אדה"ז' סי' זה, וש"נ). מאידך ראה שיחות קודש תשל"ח ח"ג עמ' 496 (בהוצאה החדשה: ח"ד עמ' 388), שבמוצש"ק מטו"מ, ב' מנ"א, שכח המבדיל והחל לשתות את היין מהכוס, והרבי הורה בידו תנועת תמיהה ואמר שיתנו לילד לשתות, עיי"ש. אך הרה"ח ר' [אז: הת'] טוביה שי' זילברשטרום זוכר בבירור שנכח באותו אירוע ועמד סמוך לרבי, ומספר שראה את ההיפך - שהרבי ביטל את החיפוש אחרי קטן (וזה מתאים יותר להנ"ל).

5) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 109.

6) לוח כולל-חב"ד.

7) המקור להימנע מלשבת על הקרקע ממש, מובא בשע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג מברכ"י שם ס"ק ח בשם מהר"ש שער-אריה. אמנם הכף-החיים שם ס"ק לט דן להקל לשבת ע"ג קרקע מרוצפת, ומבאר בזה מנהג מהרי"ל (בהוצאת מכון-ירושלים עמ' רנד. רנו. וכ"כ במקור-חיים לבעהמ"ח חוות-יאיר סי' תקנ"ט ס"ג) שישב בת"ב על הקרקע ממש. ובילקוט-יוסף ח"ז עמ' קכט כתב, שלמנהגם יושבים אבלים על הקרקע ממש (ועיי"ש ח"ה עמ' 582 סט"ו), וראה בארוכה בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ו.

8) בנטעי-גבריאל פנ"א סי"ט כ' שאומרים לפני ברהמ"ז 'על נהרות בבל', וכמדומני שאין מנהגנו כן, אלא אומרים 'שיר המעלות' כבכל זמן שא"א תחנון (ואין מוסיפים על האבלות יותר מהמוכרח).

9) בעניין חולה בתשעה באב, בעלמא נהוג לפסוק שיאכל כרגיל (וראה פסקי תשובות סי' תקנ"ד ס"ק ט, שם מביא גם את אלה שהחמירו לאכול בשיעורים וכיו"ב. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק סו הערה ח), וכן שמעתי מכמה מרבני אנ"ש שאינם מכירים כלל פסיקה כזו שיאכל בשיעורין בדומה ליוהכ"פ. ואף שבשו"ת הצמח-צדק או"ח (במהדורת תשנ"ד: סי' קח-קי) מציע לאכול בשיעורים, הרי שם מדובר: א) למי שרוצה להחמיר, וגם זה רק ב)  לבריאים (שבגלל המגפה ר"ל היו חייבים גם הם לאכול). גם מה שהביא הרבי עניין כדי-אכילת-פרס דווקא ב'מנהגי בין המצרים (ותענית ציבור)' (בסוף 'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק, קה"ת תשי"א, עמ' 61, ומשם לספר-המנהגים עמ' 45), כשהכוונה כנראה לחידושו האמור של הצ"צ, אי"ז אומר שזו הוראה לרבים ושגם בחולה יש לנהוג כן.  ולכאורה כוונתו בשני הקטעים הללו (שיעור עינוי בד' צומות [= שבצומות האחרים לכו"ע אין אוכלין בשיעורין] בככותבת, ושיעור אכילת פרס) היא רק לעניין זה, שמי שאכל בשיעורין בכל התעניות נקרא 'מעונה' ויאמר עננו ויעלה לתורה (כמ"ש בפסקי תשובות סי' תקס"ו אות ו בשם שו"ת מהר"ם שיק סי' רצ, מרחשת ח"א סי' יד ס"ק ובשם הגרש"ז אויערבך, הובא גם בש"ש כהלכתה בהערות ס"פ לט). וצ"ב אם יש בידי אלה הפוסקים לאכול בשיעורין איזו הוראה או מסורת ברורה. וראה קובץ 'אהלי שם' גיליון 3, עמ' קח.

חולה וקטן האוכלים סעודה, אומרים 'נחם' בברהמ"ז רק לאחר 'הרחמן', כיוון שיש פלוגתא אם לאומרו בברכה שלישית (ראה שער-הכולל פל"ד ס"ט, נטעי גבריאל פרק סו סעיף יא וש"נ).

10) עיין שערי-תשובה ואחרונים בסימן תרי"ד. דרכי-חיים-ושלום ס"ק תרע"ג - ספר-המנהגים עמ' 46.

11) שו"ע סי' תקנ"ט ס"ג, וראה 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ז.

ה' נרות הנהוגים בעמוד הש"ץ מדליקים היום כרגיל.

מי שיצא לצרכיו, מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו לתפילה (שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. ורצוי לגעת תמיד במקום המכוסה, כדי ליטול ולברך אשר יצר בידיים נקיות, שם). במטה-אפרים שם כ' שהנוטל בכל השנה ג"פ יכול גם עתה ליטול כך, והובא בכמה ספרים ללא חולק. ולפ"ז ניתן בשחרית, לאחר לבישת הבגדים, ליטול ידיו שוב עם מגבת כנהוג כל השנה (אלא שרק עד קשרי אצבעותיו) כדי לברך ברכות-השחר.

בדברים שבין איש לאשתו נוהגות היום כל ההרחקות שבסי' קצ"ה (כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תרט"ו ס"א ביוהכ"פ, ודין ט"ב זהה ליו"כ כדבריו בקו"א יו"ד סי' קפ"ד ריש ס"ק ב). וכנראה שמסיבה זו, כשחל ברי"מ היום, אין לוקחים זוג ל'קוואטר' (ראה גם בנטעי-גבריאל ח"ב פרק פא סי"ז והערה כ).

12) היינו לא רק שלא יישב על הספסל, אלא שיש לקרוא איכה וקינות לא בעמידה אלא דווקא בישיבה על הקרקע. כן הביא בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ה מס' נוהג כצאן יוסף, ומשמעות הרוקח, מהרי"ל, כל בו וסדר היום, עיי"ש.

12*) וכנראה לא נהוג אצלנו בזה ככל הפרטים שבמנהגי מהרי"ל (הוצאת 'מכון ירושלים' עמ' רנא) וברמ"א סי' תקנ"ט ס"א.

13) וראה 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 262: "בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'... ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'...".

14) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע ונו"כ סי' תקנ"ט ס"ו.

15) שו"ע או"ח ר"ס תקנ"ד.

16) ראה שו"ע שם ס"ב. וראה שדי-חמד, אסיפת-דינים, מערכת בין-המצרים ס"ב סי"ב, על-דרך ובדוגמת קדימת הלימוד בעניינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה. ראה טושו"ע ודאדה"ז או"ח ר"ס תכט, ובט"ז שם - ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 (וכ"כ בילקוט-יוסף ח"ה עמ' 580, ובנטעי-גבריאל מהדו"ב ח"ב פרק עה הערה יז. וע"ש בשו"ת שבסוף הספר סי' יז. ועיין ביאור בזה בשיחת ש"פ דברים תשל"ד (שיחות-קודש ח"ב עמ' 340-342, נעתק ב'התקשרות' גיליון תיט עמ' 17)). וראה ליקוטי-שיחות חלק ט' עמ' 250, שבשנת תש"ל המליץ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשהורה באותה שנה על עריכת משמרות ללימוד במשך כל היממה דתשעה באב, שהמתאים ביותר בלימוד עניינא דיומא הוא רשימות כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מגילת איכה.

בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 מובא "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר - ולא נתפרסם כלל וכלל) בתורה (בנביאים) פרשת היום ע"ד 'צום הרביעי' ו'צום החמישי' (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)". פרשת היום: מלכים-ב כה,א-כא. ירמיהו לט,ב-י. נב,יב-כז. דברי הימים-ב לו,יז-כ.

17) ספר-המנהגים.

18) 'התוועדויות' תש"נ ח"א עמ' 55.

19) אולי הכוונה למשניות ממסכת זו העוסקות בענייני התעניות, מפ"א מ"ד עד ספ"ג.

20) אג"ק חלק יא עמ' שו. ומציין שם ללוח היום-יום ביום זה, והכוונה לומר שלימודי יארצייט דינם כמו שיעורי חת"ת. (ומה שבתשעה באב תשמ"ח סיים הרבי במנחה דת"ב את המשניות דמו"ק, היתה הנהגה חד-פעמית וכנראה היה בזה עניין מיוחד).

21) בספר-המנהגים עמ' 77 מובא בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל, שאבל ר"ל בימי השבעה לומד פנימיות התורה. והרי אבל חמור בעניין זה מתשעה באב, כמבואר בטור יו"ד סו"ס שפד. וראה 'רשימות' חוברת ד עמ' 6, שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב למד פעם דא"ח בתשעה באב, "וכנראה למיגרס בעלמא" [וצע"ק מדלהלן הערה 39]. וראה גם ספר-המנהגים עמ' 46 והערה 11. וע"ע 'לשמע אזן' ס"ע רטו. ומ"מ רצוי ללמוד מעניינא דיומא, ראה המובא לעיל הערה 16.

22) ספר-המנהגים עמ' 47. ובמכתב המצויין שם: "כן הורה גם-כן כ"ק מו"ח אדמו"ר. ויש לומר אשר בתשעה באב מפני החלישות שבקדושה אין הטומאה מתאווה כל-כך לשרות, ועל-דרך מה שכתוב בשו"ע רבינו מהדורא בתרא סו"ס ד, ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו" - אג"ק ח"ג עמ' קמז, עיי"ש. וראה לעיל הערה 11.

23) לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ג.

24) סידור אדה"ז, וכן הוא בכתבי האריז"ל. וראה השקלא-וטריא בזה בספרים שהובאו בשדי-חמד, פאת-השדה, אסיפת-דינים, בין-המצרים ס"ב ס"ק ט [בהוצאת קה"ת: כרך ח' עמ' א'תשס"ה] - ספר-המנהגים שם. וראה בארוכה בס' חקרי-מנהגים עמ' קפה ואילך (גם בקשר להערה הבאה).

25) הוראת הצמח-צדק בשם רבנו הזקן. ודלא כיש נוהגים לברך בלילה כשנועל הסנדל - ספר-המנהגים שם.

26) לוח כולל-חב"ד, משולחן-ערוך סימן תקנ"ה ס"א. ובס' 'ציצית הלכה למעשה' (תשנ"ה) פי"ב הערה 57 העיר, שכיוון שע"פ קבלה צ"ל לבישת טלית ותפילין וברכותיהן בתשעה באב כרגיל בכל יום, הנה אף שרק האדמו"רים עצמם נהגו בזה כמבואר בספר-המנהגים, הרי טלית-קטן שהוא בצינעא והכל לובשין אותו, אולי יש מקום לברך עליו לדידן בשחרית. ואפילו ע"פ נגלה - ראה משנ"ב תקנ"ה ס"ק ב מס' פתחי עולם. ובפועל לא נפוץ לברך. וע"ע.

בישיבת תו"ת בצרפת נמנעו - עד חצות היום - מלהוציא הציציות החוצה (ראה בלוח דבר בעתו) אבל בד"כ לא נפוץ בין אנ"ש להיזהר בזה.

27) משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - ספר-המנהגים, ועיי"ש בהערה. וראה 'רשימות' חוברת ד עמ' 6.

28) לוח כולל-חב"ד, צום גדליה.

28*) פיוט 'אלי ציון' - נפוץ לומר בעמידה (ראה נטעי-גבריאל פרק סא סעיף יב, וש"נ).

29) אצל אדמו"ר מהורש"ב בשחרית היו מסיימים את התפילה בשעה 12:30 לערך [ואם התחילו בשעה מוקדמת יחסית, הרי שהאריכו הרבה בקינות. וראה בשערי-תשובה ר"ס תקנ"ט, שבמקום שאין מאריכין בקינות, טוב שלא להשכים, בעניין שישהו באמירת הקינות עד סמוך לחצות היום], ואחר כך היה אומר [לעצמו, לא בציבור] איכה במשך שעה וחצי לערך, ורק אחרי כן ישב על כסא כרגיל - ספר-המנהגים עמ' 48.

30) בספר מהרי"ל - מנהגים (הוצאת מכון-ירושלים ס"ע רנה) איתא, שאז, ב'ובא לציון', אומרים 'ואני זאת בריתי'. וצ"ב מנהגנו בזה.

31) שו"ע סי' תקנ"ד ס"כ ומשנה-ברורה שם.

32) ב'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"א שבהערה 12: "כפי שראיתי על הרבי - הנה בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו מתיחות ועצבות".

33) וכבר כתבו, שיותר טוב לעסוק בצורכי סעודה אפילו קודם חצות, מאשר לדבר דברים בטלים וכדומה (טור ברקת סי' תקנ"ט ס"ק י).

בקביעות כבשנה זו, מותר לבשל היום אחר חצות גם לצורך השבת (נטעי-גבריאל ח"ב פרק עח ס"ט).

34) לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע שם סכ"ב ונו"כ.

35) ספר-המנהגים עמ' 47. וראה הסבר ע"ז באג"ק חלק יא עמ' שז.

36) ספר-המנהגים שם, ע"פ שו"ע אדה"ז סימן קכט. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ב, שיש המתפללים מנחה גדולה בת"ב כזריזין מקדימין להנחת תפילין, ודחה זאת. וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מתפלל בקביעות בכל התעניות, כולל תשעה באב, בשעה הרגילה לתפילת מנחה בכל יום (15:15).

בכף-החיים סי' תקנ"ט ס"ק יט הביא מס' פתחי-עולם (שמחברו היה מחסידי חב"ד), שבמנחה תולין את הפרוכת במקומה כמו שלובשים את הטלית. וכן מנהגנו, וכך נהגו אצל הרבי (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

37) כדאיתא בספרים (מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב) שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שדמי המאכלים שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלו לקדושה ממש - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460.

38) ודלא כמשנה-ברורה סי' תקנ"ה ס"ק ה. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ג, ובספר 'נטעי גבריאל' הל' בין-המצרים, בשו"ת שבסוף הספר (במהדו"ב - סימן יט) בענין זה.

אך כיוון שאין כאן עניין דהשלמת רמ"ח אברים (כבק"ש קטנה לצאת י"ח, וק"ש שעל המטה) אלא רק לומר הפרשה בתפילין (כמו בהנחת תפילין דר"ת בכל יום), אין לחזור תיבות "ה' אלוקיכם אמת" (ראה אג"ק חט"ז עמ' רצד). וצריך ביאור מ"ט חוזר אצלנו הש"ץ 'ה"א אמת' בק"ש שבסדר התפילה בשבתות וימים-טובים בשחרית, אף שהוא לאחר זמנה. ואולי הוא ע"פ הכסף-משנה ספ"א מהל' ק"ש, דמדאורייתא זמנה כל היום.

39) לכאורה, את שיעור התניא ניתן לומר בבוקר, ראה לעיל ובהערה 21, וצע"ק הלשון 'כל השיעורים'.

40) ראה ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 (ושם, שיש לזה השלמה במוצאי היום). אך בשיעור הרמב"ם היומי, ההוראה במורה-שיעור, המוגה, היא ללמדו (רק) במוצאי תשעה באב. (ראה 'התקשרות' גיליון כח עמ' 16, גיליון לו עמ' 15 וגיליון נב עמ' 16).

41) ראה גם אג"ק חלק יז עמ' קמו, שטוב ללמוד שיעורי חת"ת בסמוך לשחרית. ובשו"ע אדה"ז סי' קנה ס"א, שכן עדיף לגבי כל שיעורי תורה הנלמדים ביום.

42) הוראת הרבי ביו"כ, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ריז. ושם, שגם הם צריכים ליטול ידיהם במוצאי היום ג"פ לסירוגין עד הפרק.

43) הרבי נהג תמיד להניח בבוקר (ראה לעיל ע"י ציון 27) רק תפילין דרש"י. למנחה הניח שוב תפילין דרש"י, ולאחריה חלץ אותם בחדרו והניח תפילין דר"ת, ואחריהם תפילין דשימושא-רבא וראב"ד.

44) ראה פסקי הסידור אות נג. קובץ 'אוהלי שם' גיליון ז, עמ' רלח. אך מסתבר, שמי שלא הניח עדיין - יניח גם אחרי השקיעה.

45) לעצם ההנחה בת"ב - "מסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר הנהגות אביו כ"ק אדמו"ר מהרש"ב. והוא דלא כמו שכתב במשמרת-שלום ס"מ משו"ת הרמ"ע מפאנו" - ספר-המנהגים שם [וראה שם להלן עמ' 77 אודות אבל ר"ל בתוך שבעה שיניח תפילין דר"ת, בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש, ושכן מובא בשם מהר"ר שלום שרעבי].

46) ספר-המנהגים, והאמירות - ה"ה מכלל סדר היום.

47) "לא שמעתי זה בפירוש, אבל למדתיה מהנהגת מוצאי יום-הכיפורים" - ספר-המנהגים.

48) כמו במוצאי יום-הכיפורים - אג"ק חלק כ עמ' רפד.

49) על-פי הרמ"א סי' תקנ"ח.

לאחר קידוש לבנה במוצאי ת"ב תש"ל, החלו הת' לזמר בנוכחות הרבי "כי אלוקים יושיע ציון", והרבי נזף בהם מיידית ושאל "היכן המשפיע?", באומרו שזה דבר טוב, אבל ע"פ שו"ע צריך להמתין עד מחר בצהרים.

ולהעיר שהעולם נוהגים לזמר ולרקד "טובים מאורות" בסוף קידוש לבנה, גם במוצאי ת"ב (לוח 'דבר בעתו'. נטעי גבריאל פמ"ט הערה ז וסוף פפ"ז).

50) בלוח כולל חב"ד משמע שאסור עד חצות. וראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק פט ס"ז. וראה ביה"ל תקנ"ח ד"ה עד חצות. ש"ש כהלכתה ח"ב פמ"ב הע' טו-טז.  שו"ת: שאילת יעב"ץ ח"א סי' צו. אז נדברו ח"ח סי' מ. אבן ישראל ח"ז סי' כז. יחוה דעת ח"ה סי' מא.

51) משנה-ברורה סי' תקנ"ח ס"ק ג, נטעי-גבריאל שם.

52) נטעי-גבריאל שם ס"ח בשם הרה"ק מברדיטשוב נ"ע.

53) ראה שם ס"ט בשם האדמו"ר מקלויזנבורג נ"ע.

54) כהוספה על האמור בש"ס סוף תענית בזה, משמעות המג"א או"ח רלח - ליקוטי-שיחות חלק יד עמ' 206, הערה ד"ה 'בנתנם סימן', עיי"ש.

55) "ועי"ז תהיה מעלה נוספת - שני סיומים (בת"ב עצמו ובמוצאי ת"ב... ש'כפול' קשור עם הגאולה" - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 94.

56) ממכתב (כללי-פרטי) מוצאי ת"ב ה'תשד"מ.

57) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

58) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 121, 123.

59) משיחת ש"פ ואתחנן תשמ"א, בלתי מוגה, שיחות-קודש תשמ"א ח"ד עמ' 409-408.