באותם ימים אור ואפלה שימשו בערבוביה. הקהילות היהודיות בפולין, שלפני מאתיים וחמישים שנה, שגשגו וגדלו, אולם בה-בשעה גברה והתעצמה האנטישמיות, וגררה התנכלויות ליהודים, גזרות והגבלות.
יום אחד נתפס יהודי בחטא 'חמור': התברר כי האיש סחר עם אחד הכפריים הגויים. מעשה זה היה מנוגד לחוק באותה עת, לאחר ששונאי-ישראל השחירו את פני היהודים והדביקו להם תווית של נוכלים המרמים את "הכפריים התמימים".
המעשה התרחש בערב שבת. היהודי הנ"ל - סוחר שעשה את דרכו לעיר-מגוריו - עבר דרך אחד הכפרים, ובתוך כך קנה סחורה מידי בן-המקום. את הסחורה העמיס על עגלתו והמשיך בדרכו.
סמוך לשערי העיר נתקל בצמד שוטרים. כשראו השוטרים יהודי מוביל עגלה עמוסת סחורה, נטפלו אליו והחלו לבדוק בציציותיו. השוטרים חקרו את היהודי חקירת שתי-וערב בדבר מקור הסחורה.
ליבו של הסוחר היהודי פג בקרבו, בהרגישו בסכנה המרחפת מעל ראשו. בשלב כלשהו נדחק לפינה עד שגילה את האמת, כי קנה אותה מאחד הכפריים. השוטרים פקדו עליו להתלוות אליהם, עם עגלתו העמוסה סחורה - אל בית-המעצר.
כשראה היהודי האומלל כי כלתה אליו הרעה – ניסה להפעיל את השיטה הישנה, שעל-פי-רוב הוכיחה את עצמה. הוא הכניס את ידו לכיסו, הוציא משם חבילת שטרות והושיטם לעבר השוטרים.
זיק של חמדנות ניצת בעיניו של אחד השוטרים, וכבר הושיט יד כדי ליטול את השוחד. אולם חברו, שהיה ישר ממנו, או שמא שנאת היהודים שבליבו גברה אף על תאוות הממון - סיכל את המהלך. הוא החל לצעוק על היהודי כי העוון הראשון שעבר הרי הוא כאין וכאפס לעומת ניסיונו הנואל לשחד איש-חוק. ואמנם, בעוד על סחר עם גויים היה צפוי ליהודי עונש קל יחסית, על שיחוד שוטר צפוי היה למאסר ממושך.
"אור ואפלה" אמרנו, משום שבאותם ימים, על-אף החוקים שהגבילו את יהודים בחייהם ובמסחרם, שימש יהודי תלמיד-חכם בתפקיד התובע הכללי של פולין. הלה, ששם משפחתו שור, היה נכדו של רבי אלכסנדר-סנדר שור, בעל ה'תבואות שור'. ממשלת פולין, ברצותה להוכיח את 'נאורותה', נהגה (כפי שנהגו מדינות נוספות באירופה) למנות למקצת התפקידים הבכירים במדינה בני מיעוטים. כך הגיע נכדו של הפוסק הנודע לתפקידו החשוב והבכיר.
מועד המשפט הגיע. הנתבע, שבמו-ידיו הפיל את עצמו מן הפח אל הפחת, לא ציפה ליותר מדיי. לבית-המשפט נאספו ובאו יהודים שריחמו על אחיהם הסוחר, לצד גויים שונאי-ישראל, שייחלו למפלתו באשר הוא יהודי, וסתם סקרנים.
אך כאשר משמים חפצים לסייע לאדם, הסיוע בוא יבוא גם כנגד כל הסיכויים. עם תחילת המשפט הקריא התובע הכללי את גיליון ההאשמות נגד הסוחר היהודי. לאחר מכן פנה השופט לסוחר והציג לו סדרת שאלות, שבסופן השאלה אם יש לו לומר דבר-מה להגנתו.
האומלל מילא את פיו מים, בידעו כי כל ניסיון שלו להכחיש את מעשיו מול עדותם של שני השוטרים, יעורר גיחוך ואולי אף יחמיר את מצבו.
לפתע החל התובע לזמזם – כאילו לעצמו – את דברי המשנה במסכת שבת: "מי שהחשיך עליו בדרך, נותן כיסו לנכרי". בכך התכוון לרמוז לחשוד, כי בעניין אשמת השוחד יכול הוא לטעון שלא הייתה לו שום כוונה לשחד את השוטרים, אלא מכיוון שהדבר אירע בערב שבת, אילצה אותו ההלכה למסור את כספו לשוטרים.
הסוחר היהודי, שהיה יודע-ספר, מיהר להיאחז בחבל-ההצלה שהושלך לעברו. לפתע חזר הצבע ללחייו והוא ביקש את רשות-הדיבור. בקול רועד במקצת השמיע את טיעונו ולימד את השופט ואת כל קהל הנוכחים באולם פרק בהלכות שבת. סימנים של מבוכה ניכרו על פני השופט, שהאזין לדברים בהשתאות ובכובד-ראש גם-יחד.
לאחר שקילת הדברים זמן-מה, קבע השופט מועד לדיון נוסף, שאליו זימן את רבה של וארשה. השופט שאל את הרב אם אמנם יש הלכה בתורת ישראל הקובעת כי יהודי הנמצא בדרך והשבת עומדת להיכנס – אסור לו לטלטל את ארנקו והוא רשאי למסרו לגוי שיטלטלנו בעבורו. הרב אישר את הדברים תוך השמעת המשנה כולה והסברתה במתק שפתיים.
דברי הרב שכנעו את השופט והוא החליט לפטור את היהודי מאשמת הצעת שוחד לשוטרים. מכיוון ששוכנע בניקיון-כפיו של היהודי בעוון החמור, החליט להקל עמו גם בעברה על חוקי המסחר. "השתכנעתי שהחשוד הוא אדם ישר ושומר חוק", סיכם השופט ושילח את היהודי לדרכו.
לסיפור זה – שאירע לפני יותר ממאתיים וחמישים שנים ועבר מדור לדור – נהגו המספרים להוסיף הערה: "צא ולמד כמה חשובה ומועילה היא ידיעת התורה, שכן אילולא ידע החשוד את דברי המשנה, לא היה קולט את הרמז ששיגר לעברו התובע ולא היה ניצל".
(על-פי 'טובך יביעו') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
