מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג
עניני תחנון
שאלה: כאשר מתפללים בשבת ביום, ורואים שלקראת סיום קריאת התורה כבר הגיע זמן חצות, ואחר-הצהריים כבר חל תאריך שבו אין אומרים תחנון, האם במצב זה אומרים 'אב הרחמים' (כלומר, האם זמן זה שייך לשחרית או למנחה)? וכן כשמתפללים ביום שישי סמוך לחצות ואחר חזרת הש"ץ כבר הגיע חצות, האם צריך לומר תחנון או לאו?
מענה: על המקרה הראשון1, למרות שהשאלה היתה מעשית במניין של הרבי פעמים רבות, לא ידוע שנמנעו אי-פעם מלומר 'אב הרחמים' בגלל שהזמן היה לאחר חצות וכבר נכנס זמן שבו אין אומרים תחנון. טעם הדבר, כנראה, מפני ש'אב הרחמים' כשהוא לעצמו איננו בגדר 'תחנון', אלא כהזכרת נשמות, אלא שביום שאין אומרים תחנון לא תיקנו לאומרו, וביום כזה לא נמנעו מכך.
על המקרה השני הביא בס' פסקי תשובות2, שיש מי שפסק שלא לומר תחנון אז. וכן מובא שנהג הרה"ח ר' יצחק מתמיד (הורוביץ) הי"ד3. בשם הרה"ח ר' דובער בוימגארטן ע"ה נמסר לי, ששמע מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שאמר (על המתפללים שחרית אחרי חצות עש"ק) ש"היו צריכים לומר תחנון, אבל למעשה אין אומרים זאת".
שאלה: מתי מתחיל הזמן שבו אין אומרים תחנון במקום שתתקיים בו ברית מילה - האם רק מהבוקר (עלות השחר או הנץ החמה), או אפילו מחצות הלילה, או מתחילת הלילה שלפניו, או כבר ממנחה שלפניו - כנהוג בדרך-כלל לגבי ימים שאין אומרים בהם תחנון? הדבר נוגע לגבי ה'קריאת-שמע שעל המיטה' שאומרים בבית-הכנסת, אם ידוע שתיערך בו ברית למחרת.
מענה: "נפילת אפיים אינה חובה אלא רשות, ולכן כל הלכותיה תלויות במנהג"4. נהגו שלא ליפול על פניהם בבית-הכנסת5 ביום מילה רק בתפילת שחרית6, בבית-הכנסת שהמילה בו7, אבל לא בתפילת מנחה (=שהיא כבר אחרי הברית8). ויש נמנעים גם במנחה, כשמתפללים אצל התינוק9, אבל בבית-הכנסת נופלים אף-על-פי שבעל-הברית מתפלל שם10.
על-כן: לעניין תחנון במנחה ביום הקודם ובקריאת-שמע שעל המיטה, אין ספק שצריך לאומרם כרגיל. נמנעים מאמירתו רק בתפילת שחרית (או במנחה שלפני הברית) באותו בית-כנסת (או בעזרת-נשים שלו, ולא בחדר נפרד, ובוודאי לא בבניין נפרד) גם אם מתפללים אז ביחיד11.
ולהעיר, שלמנהג חב"ד חשוב לדייק בזה אם צריך לומר תחנון או לא. כי יש מחסידי פולין וכו' שמהדרים בעניין אי-אמירת תחנון, כמו ביום הילולא של צדיקים. אבל לשון כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הוא: "איזה זמן טוב יותר כדי לבקש?", מכיוון שאצלנו צריכה להיות המשכה פנימית ולא די ב'מקיפים'12. וכשאין אומרים תחנון – העניינים נפעלים באופן ד"מלכתחילה אריבער" על-ידי העבודה דשלילת אמירת תחנון13.
----------
1) הדיון בפרמ"ג באשל-אברהם סו"ס רפד (ובאשי ישראל פל"ו הע' קסב) אינו מתייחס למצב זה שבו אומרים 'אב הרחמים' אחר חצות, אלא ככלל לשבתות שבהן אומרים 'אב הרחמים', אף שבמנחה שלהן לא יאמרו 'צדקתך'.
2) סי' רסז, משו"ת אז נדברו חי"א סי' א. וכן הורה הרה"ח ר' נחום לבקובסקי ע"ה לתלמידיו בישיבה בצרפת.
3) אף אם נמשכה תפילתו כמה שעות אחרי חצות, אמר תחנון "כיוון שזה שייך לסדר התפילה" - קובץ 'אהלי ליובאוויטש', ניסן-אייר תשנ"ה, עמ' 68.
4) שו"ע אדמוה"ז ר"ס קלא, משו"ת הריב"ש סי' תיב.
5) למנהג העולם (וצ"ב מה מנהגנו בזה), אפילו אם יש שם הרבה מניינים, והברית מתקיימת זמן מופלג מהתפילה – פסקי תשובות סי' קלא סי"ז משו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' ט ויביע אומר ח"ג או"ח סי' יא, עיי"ש.
6) וי"א שהכוונה לכל התפילות שלפני המילה מהבוקר (בעבר היו מלים מייד לאחר שחרית, ולכן לא היתה השאלה נפוצה. וגם אז היתה השאלה אפשרית, כשצריכים להמתין ז' מעת-לעת לתינוק חולה שנתרפא, והם מסתיימים רק אחרי מנחה, שאז מלים אותו) – אישי- ישראל פכ"ה הע' צח וש"נ. – אגב, היו שרצו לדייק מלשון אדמוה"ז בסידורו "ובכל יום שיש בבהכ"נ מילה" שהכוונה לכל היום, אבל זו גם לשון מרן הב"י בשו"ע ס"ד (וגם בשו"ע אדמוה"ז כתב "ביום המילה"), והרמ"א (ואדמוה"ז באותה לשון) מבאר שהכוונה רק לשחרית.
7) וכן הלשון בסידור אדמוה"ז לפני 'למנצח יענך': "...ובכל יום שיש בבית-הכנסת מילה...".
בחדר סמוך שהוא מקום תפילה בפ"ע אומרים תחנון, אלא אם יש מנהג ברור להימנע מכך (ברכי-יוסף סי' קלא). עזרת-נשים נגררת אחרי ביהכ"נ, וכן פרוזדור סמוך שאין בו מקום תפילה עם ארון-קודש וכדומה (פסקי תשובות שם). ואם הברית בחדר הסמוך, אין ביהכ"נ נגרר אחריו (שם הע' 104). וא"כ ה"ה לעזרת נשים. – אלא אם יש מנהג, או הוראת חכם ברורה, אחרת.
8) אפילו אם היא מייד לאחרי הברית – כן הורה הרבי ביום ד' תשרי תשכ"ו (מפי אבי-הבן והסנדק דאז, הרה"ח ר' יהודה-לייב שי' ביסטריצקי. פרטי המעשה נרשמו מפיו, ויפורסמו בעז"ה בנפרד).
9) שו"ע אדמוה"ז שם ס"ו. – וכשאין מלים בבית-הכנסת, נמנעים מלומר תחנון בבית-הכנסת שבעל-הברית מתפלל שם (שם). ובמשנ"ב ס"ק כב הביא מס' מגן גיבורים שנהגו לפטור מתחנון בנוכחות בעלי-הברית (אבי-הבן, הסנדק והמוהל), וכן נפוץ גם בין אנ"ש. ולגבי מוהלים ידועים וקבועים, יש שנהגו לבקשם לצאת לפני תחנון, אבל בין אנ"ש לא ידוע מנהג כזה.
10) שם. כל זה כשהתינוק באותו חדר. והמשנ"ב ס"ק כה מסיק שזה רק אם עדיין נמצאים בתוך הסעודה, אבל אחריה אומרים תחנון (רק בעלי הברית עצמם לא יאמרו, השלמות לשו"ע אדמוה"ז שם סו"ס א).
11) ראה פסקי-תשובות שם הערה 114. רק כשנוכחות בעלי הברית פוטרת, אז אין היחיד נפטר מתחנון, שם.
12) 'תורת מנחם' תש"י עמ' 172, ובכ"מ.
13) ליקוטי-שיחות כרך יד עמ' 401. ומאידך, גם אין מתאמצים (ע"י הוצאת החתן – כדעת הנוהגים כך, כמובא בפוסקים) כדי לומר תחנון.
ברכת טלית-קטן לאחר שינה
בספר המנהגים1 נאמר: "בלבישת טלית-קטן בבוקר בידים נקיות ובמקום שמותר לברך, מברכים 'על מצוות ציצית' – כיוון שאין בטלית-קטן שלנו שיעור עיטוף. אם אסור לברך, אזי קודם התפילה – אם אינו לובש טלית-גדול – ימשמש בד' ציציותיו ויברך אז".
והואיל ובאותו עמוד נאמר גם "המדקדקים נוהגין לישן בטלית-קטן"2, יש לברר אם ניתן לברך על הטלית-קטן לאחר שינה, כי בשו"ע אדמוה"ז3 מסיק בזה "טוב שיברך על טלית אחר ויפטור גם את זה שלן בו".
ובספר 'ציצית – הלכה למעשה'4 כתב: "ואין לצרף לזה ספק אחר, כגון פשיטת הטלית-קטן במקווה5, כדי לעשות "ספק ספיקא" ולברך, כי לדעת רבינו [הזקן] בסידורו (עיין פסקי הסידור אות מב ולהלן פרק יא הערה 18) 'ספק ברכות להקל' גם בספק-ספיקא"6.
מאידך, הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' וילשאנסקי מסר ששמע מהרה"ח ר' נחום לבקובסקי ע"ה ששמע בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שפשיטת הטלית לטבילה מועילה לעניין ברכה, מכיוון שיש דעות שאחר השינה אפשר לברך, ויש דעות שאחר המקווה אפשר לברך, וכשטובלים אחר השינה אזי מצטרפות שתי הדעות וניתן לברך אחר הטבילה, ע"כ. וכיוון שהוא רק "מפי השמועה" ולעת-עתה לא הצלחנו לאמת אותה, צריך עיון אם ניתן לסמוך על זה למעשה.
----------
1) ספר-המנהגים עמ' 3, מלוח 'היום יום' יד סיוון (וראה בעניין זה בס' 'ציצית הלכה למעשה', מהדורת תשנ"ה, פ"ח הע' 48, וב'סידור רבינו הזקן עם ציונים והערות' עמ' נט). בס' ציצית שם בהע' 62 כתב: "ומשמע שגם הנשואים יברכו בלבישת טלית-קטן אם המקום והידיים נקיים". ולמעשה לא ראינו נוהגים כן, וצ"ע.
2) מסידור אדמו"ר הזקן (נדפס בשו"ע שלו ח"א, במהדורה הישנה עמ' 310 ובחדשה ס"ע תרט"ו).
3) סי' ח סעיף כז. אגב, צע"ק שבסי' יח, שכותרתו "זמן ציצית", ס"ב, הביא את שתי הדעות אם כסות-יום חייבת בלילה בהשוואה ומסיק שלא הוכרעה ההלכה בזה, ואילו כאן בתחילת הסעיף פסק בסתם "אין צריך לברך עליו בבוקר, כיוון די"א שכסות יום חייב להטיל בו ציצית... א"כ לא היה כאן זמן פטור לבגד זה...", ובהמשך: "ומכל מקום, כיוון דיש אומרים שכסות יום פטורה מציצית אם רוצה להתלבש בה בלילה... וצריך לחזור ולברך עליהן כשיגיע זמן חיובם בבוקר, לכן כדי לצאת לדברי הכל - טוב שיברך על טלית אחר..." - משמע לכאורה שהעיקר כדעה שלא לברך (ולא רק משום ספק ברכות), ורק טוב להוציאה ע"י טלית אחר.
4) פ"ח הערה 65. ועיי"ש, שגם עצת הביאור הלכה (סי' ח סי"ד ד"ה וי"א) לכוון בכל בוקר שלא לפטור את הטלית אלא רק עד הטבילה שלמחרת, לכאורה אינה מקובלת לפי שו"ע אדמו"ר הזקן. והביא הדעות בקצרה גם להלן פ"י סכ"ג.
5) ואף שהאריז"ל נהג לישון בטלית-קטן והיה מברך עליה (בעיטוף) רק לאחר שהסירה מעליו בבית הטבילה (שער הכוונות דרוש ו, הובא בכף החיים סי' ח ס"ק סא), הרי כבר כתב הבן-איש-חי (שנה א, פ' בראשית אות י, לאחר שהביא הנהגה זו וכתב "ואין אומרים 'ספק ברכות' כנגד רבינו האר"י ז"ל"): "מכל-מקום יש לומר, שאני רבינו האר"י ז"ל שהיה מתעכב בטבילה ועושה בה כוונות הרבה ונעשה היסח הדעת טפי". ובס' 'ציצית – הל' למעשה' פ"י הערה 42 כתב: "ומסתבר, ששטיפת הגוף במקלחת כנהוג בזמננו עדיין אינה היסח הדעת גמור. וע"ע". ועדיין יש לעיין אם הרחיצה (ובפרט כשמאריכים בה. ועד כמה) יחד עם הטבילה מצטרפות ליצור היסח הדעת.
6) בתרומת הדשן (ח"א סי' לז) פסק באם הסתפק אם שכח יום אחד לספור ספירת העומר (שיש בזה ספק ספיקא, בצירוף הספק אם הלכה כבה"ג ששכח יום אחד אינו מברך עוד), שיש להמשיך לספור בברכה, בצירוף דעת ראבי"ה שספירת העומר דאורייתא גם בזמן הזה, והדעות דברכה לבטלה דרבנן. הובא להלכה בבית-יוסף סי' תפט ובשו"ע שם ס"ח, ובשו"ע אדמו"ר הזקן שם סכ"ה. וכ"ה גם לספרדים האומרים ספק ברכות להקל אף נגד מרן הב"י כמובא בכף-החיים שם סוס"ק פח (שם נימק זאת "דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל", אבל בשדי-חמד (אסיפת דינים מערכת ברכות סי' א ס"ק יט אות י. בהוצאת קה"ת – כרך ד עמ' 1539) ובשו"ת יביע-אומר (ח"ב חיו"ד סי' ב אות ג. ועיי"ש ח"ד חאו"ח סי' מג אות ו) די להם בצירוף הדעה שהספירה דאורייתא. גם הרבי (במכתבו שנדפס בלקוטי שיחות כרך יז עמ' 466) הביא את קושיית האחרונים על פס"ד זה "מהסוברים (ורבים הם) דספק-ספיקא בברכות – גם-כן להקל. [וסיים:] ואף שיש לפלפל בדבריהם – לא מפני הפלפול נסור מפס"ד ברור בשו"ע". ז"א שכך עלינו לנהוג גם לפי דעת רבינו הזקן בסידורו (כנ"ל) שגם ספק-ספיקא בברכות - להקל.
'רוב כוס' ממש?
בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן הל' קידוש היום בשבת (סי' רעא סעיף כד) פסק שיש לשתות מכוס הקידוש "מלוא לוגמיו שהוא רוב רביעית באדם בינוני". וכן בהלכות סדר פסח (סי' תעב סעיף יט) כתב: "יש אומרים שלכתחילה מצווה לשתות כל הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות, אף-על-פי שבקידוש של שאר ימים טובים ושבתות אפילו לכתחילה די בשתיית מלוא לוגמיו דהיינו רוב רביעית, מכל מקום בארבע כוסות של פסח החמירו חכמים לשתות כל הכוס לכתחילה, ובדיעבד ששתה רוב הכוס יצא...". (וממשיך: "ויש חולקים על זה... וכן עיקר, וכן המנהג פשוט. ומכל מקום טוב לחוש לסברא הראשונה...", עיי"ש).
והנה בשיחת יום שמע"צ תרצ"ז בסוכה (סה"ש תרצ"ז עמ' 193) מסופר שאדמו"ר הזקן בהיותו אצל חותנו בוויטבסק היה דר שם בעלייה, וחותנו גירש את אשתו (בתו) מביתו כיוון שלא רצתה להתגרש מאדמו"ר הזקן, וסיים אדמוה"ז תפילתו ולא היה להם על מה לקדש, ואחותה "הלכה והביאה קאוויט [כמדומני הכוונה לכוהל 96%] בכלי גדול ושתה אדמו"ר רוב כוס, ולפי ערך מבנה גופו היה זה לא לפי כוחו..." עיי"ש. ובנוסח הסיפור הנדפס בקובץ 'כרם חב"ד' כרך ד ('אהלי שם', תשנ"ב) ח"א עמ' 10 נוסף הביטוי: "(וישתה רוב הכלי) כדין". ולפי המובא לעיל צריך עיון, למה היה חייב לשתות את רוב הכוס.
יש שרוצים להביא מזה הוכחה שמנהג חסידים לשתות "רוב כוס" ממש (ולא סגי ברוב רביעית) גם בכל ימות השנה, וכן מוכיחים זאת ממה שיש אומרים שככל שראו, נהג הרבי תמיד לשתות 'רוב כוס' ממש (אבל מזה אין ראיה, מכיוון שייתכן שהרבי החמיר בשיעור רביעית – הרה"ח הרב אליהו שיחי' לנדא). אבל למעשה לא ידוע אצלנו מנהג כזה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
