יש הסבורים כי ספקות בענייני אמונה הם תופעה טבעית אצל מי שניחנו בחשיבה עצמאית. לדעתם, הדבר מעיד על התמודדות אמיתית עם ענייני האמונה. לעומתם, החסידות גורסת שספקות באמונה הם דבר שלילי ביותר. איך אפשר להעלות על הדעת שיהודי יטיל ספק, ולו לרגע קט, בקיומו של הבורא ובאמיתות התורה?! וכי אפשר להשלים עם העובדה שבליבו של יהודי מקננות, ולו בסתר, מחשבות כפירה ואפיקורסות?!
איך מסלקים את הספקות? לכאורה, הפתרון הוא לספק הסברים ותשובות, שישללו את הספקות ויוכיחו את האמונה. האמת היא, שבדרך זו אין כל ביטחון שהספקות אכן ייעלמו. השכל, מעצם טבעו, איננו מוחלט ואינו חד-משמעי. הטיעון המוחץ ביותר משאיר תמיד מקום לדעה המנוגדת. השכל יכול לטעון שיש הסתברות גדולה יותר שהאמת היא בצד מסויים. אין השכל יכול לשלול לחלוטין את האפשרות השנייה, וממילא גם אין בכוחו לסלק ספקות.
כשהנשמה מאירה
תורת החסידות מלמדת, כי ספקות באמונה, כשמם כן הם - חולשה ורפיון-מה באמונה. כאשר האמונה חזקה ואיתנה, והיא מאירה בנפש בכוח ובעוצמה - אין ספקות. הספקות נוצרים כאשר האמונה היא חלשה, מעורפלת, מופשטת מדי. על קרקע כזאת צומחים הספקות. הבעיה אינה אפוא של השכל, אלא של עוצמת האמונה. הספקות מעידים על חולשת האמונה, והתחזקות האמונה תגרום ממילא לסילוק הספקות.
מסופר כי חסיד אחד התאונן לפני אדמו"ר ה'צמח-צדק', שנופלים לו ספקות באמונה. שאלו הרבי: "ומה אכפת לך?". נזדעק החסיד: "רבי! הרי יהודי אני!". השיב הרבי: "אם-כן, הרי זה בסדר"...
עוד מסופר, כי יהודי אחד בא אל ה'צמח-צדק' והתאונן שיש לו ספקות באמונה. שאלו הרבי: "אתה מפחד מהצאר?". השיב האיש: "כן". שאלו שוב: "האם ראית אי-פעם את הצאר?". ענה האיש: "לא, מעולם לא ראיתיו". הקשה הרבי: "אם-כן, מדוע אתה מפחד ממנו, מהי ההוכחה שהוא אכן קיים?". ענה האיש: "אחי סיפר לי שראה אותו פעם". הוסיף הרבי ושאל: "האם גם לי אתה מאמין?". השיב היהודי: "בוודאי". אמר לו הרבי: "ובכן"...
סיפורים אלה משקפים את דרך טיפולה של החסידות בתופעת הספקות. פחות לעסוק בדיונים פילוסופיים, יותר לחזק את האמונה הפשוטה. ואיך מחזקים את האמונה? על-ידי התורה; וליתר דיוק - על-ידי פנימיות התורה. התורה היא חכמתו של הקב"ה. היא המזון של הנשמה. כאשר יהודי לומד תורה כראוי ומתדבק בקדושתה - מתחזקים כוחותיה של הנשמה, וממילא מתחזקת גם האמונה.
כוחה של הפנימיות
אמנם תורת החסידות עוסקת בסוגיות רבות של אמונה בה', והיא מסבירה את הדברים בהיגיון רב ובטיעונים שכליים, אבל במהותה האמיתית והפנימית היא איננה שכל. היא פנימיות התורה, חשיפת הנשמה שבכל דבר. החסידות אמנם נתלבשה בשכל, ואנו לומדים אותה בדרך המובנת בשכלנו, אבל השכל אינו אלא צורת ביטוי של החסידות, ואין הוא ממצה את מהותה. החסידות, במהותה, היא נשמה - נשמת התורה. אלפי יהודים שסבלו מספקות באמונה חשו מיד בכוחה המרפא של החסידות. לאחר זמן-מה של לימוד תורת החסידות גילו, כי הספקות נמוגו; הם פשוט נעלמו. לא רק משום שהחסידות סיפקה תשובות שכליות לספקות (וגם זאת עושה החסידות בהצלחה גדולה), אלא בעיקר משום שהיא חיזקה את הנשמה ואת האמונה, וממילא לא היה עוד מקום לספקות. זה כוחה המופלא של תורת הבעל-שם-טוב, שהיא מסלקת ספקות ומאירה את הנשמה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
