מדורים נוספים
	התקשרות 574 - כל המדורים ברצף
	כל אחד ואחד צריך לרשת את ה"חלק" שלו בארץ-ישראל
	על-ידי אהבת הזולת זוכים לגאולה
	ארגון האומות המאוחדות
	פרשת פינחס
	"אלא במקום תורה"
	הלכות ומנהגי חב"ד

"גורל" בגשמיות - שעל-פיו נחלקה ארץ-ישראל - משתלשל מ"גורל" ברוחניות * לכל אחד יש דבר מיוחד שעליו לקיימו בזריזות ובהידור מיוחדים, "זהיר טפי", משום שזה עיקר עבודתו * הדרך לדעת מהו עניינו המיוחד - כאשר חש מניעות ועיכובים מיוחדים לאותו עניין * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת השבוע (פרשת פינחס) כתיב¹ "אך בגורל יחלק את הארץ". היינו, שחלוקת ארץ-ישראל היתה על-פי הגורל, כדאיתא בגמרא² ומדרשים³ "טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו", ועל-דרך זה בנוגע לכל שבט, החלק השייך אליו.

והנה, ידוע שכל העניינים הגשמיים נלקחים מהעניינים הרוחניים - שזהו כללות העניין דסדר ההשתלשלות, שתחילה ישנם העולמות הרוחניים, ומהם נשתלשל העולם הגשמי, כך, שהמציאות של כל העניינים שבעולם-הזה הגשמי היא בגלל שיש כדוגמתם בעולם הרוחני, ואדרבה, דווקא בעולם הרוחני היא אמיתית המציאות של העניין שנמצא למטה (מלבד יש הנברא בפועל, שבו ישנו יש האמיתי, כמדובר לעיל⁴).

וכמו כן בנוגע לעניין הגורל - שהסיבה לכך שישנו עניין הגורל בגשמיות בנוגע לירושת ארץ-ישראל, היא, מפני שישנו בעבודת האדם, בירושת ארץ-ישראל ברוחניות⁵.

ב. והעניין בזה:

אדמו"ר הזקן מבאר באיגרת-הקודש⁶ מאמר רז"ל⁷ "אבוך במאי הווי זהיר טפי", שכל נשמה ונשמה יש לה עניין מיוחד שצריכה לקיימו בזהירות וזריזות והידור יותר, ביתר שאת ויתר עוז, לפי שעניין זה הוא עיקר עבודתו, וכל שאר העניינים אינם אלא מצד זה שהתורה היא תורה תמימה ושלימה, שלכן, ביחד עם המצווה העיקרית, ניתנו לו גם כל שאר המצוות, והוא מחוייב בהם כמו כל בני-ישראל, שהרי תורה אחת לכולנה.

ומסיים אדמו"ר הזקן, שעניין זה "אינו בבחינת טעם ודעת מושג, אלא למעלה מבחינת הדעת... ודוגמתו למטה הוא בחינת הגורל ממש", ועל זה נאמר⁸ "מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו".

והיינו, שהשייכות של עניין פלוני לנשמתו, שבעניין זה צריך להיות זהיר טפי, נוגע לא רק לכוחותיו הגלויים והעבודה שעל-פי טעם ודעת, אלא זה נוגע גם לפנימיות נשמתו, בחינת הגורל, שלמעלה מטעם ודעת.

ומבואר במקום אחר⁹ הבחינה על זה - שכאשר האדם מרגיש שיש לו כמה מניעות ונסיונות באיזו מצווה, שקיומה קשה לו יותר מקיום שאר המצוות, הרי זו הוראה שעניין זה הוא הוא העניין השייך לנשמתו על פי הגורל, ולכן מנגד על זה היצר-הרע בכל תוקף, כי הוא עניין הנוגע ביותר.

וכשם שהדברים אמורים בנוגע לכל אחד בפרט, כן הוא גם בנוגע למקום ובנוגע לזמן - שבכל מקום ובכל זמן יש עניין שצריך לתקן בייחוד, וזאת, למרות שבהבנה והשגה לא מוצאים ביאור על זה, כיוון שזהו עניין שלמעלה מבחינת הדעת, עניין הגורל. וכאמור, הבחינה על זה היא - כאשר היצה"ר מנגד על זה בתוקף, שזהו הסימן שדווקא בעניין זה צריך להיות "זהיר טפי".

וזהו המענה לאלו ששואלים קושיות: מדוע תובעים הידורים בעניין פלוני, בה בשעה שבמדינה אחרת לא תבעו זאת? ומדוע דורשים מלחמה בעניין פרטי, שבמדינה אחרת לא לחמו נגדו? ודווקא על הכשלון בעניין זה מוצאים כמה מיני אמתלאות - הנה כיוון שדווקא בעניין זה רוצים לסור מדרך הישר, הרי זו ראיה שזוהי המצווה שצריך לתקנה, ולא עוד אלא ביתר הידור וביתר שאת. ומה שיש קושי בדבר - אין זו סיבה לוותר, אלא אדרבה, כיוון שזוהי הראיה שזהו עניין עיקרי, שנוגע יותר מכל שאר העניינים בעבודתו בתורה ומצוות.

ג. והנה, בעניין הגורל יש ב' דעות:

א) עניינו של הגורל הוא - בירור, וכמו בחלוקת הארץ לשבטים, שעניינו של הגורל היה כדי לברר איזה חלק שייך לראובן ואיזה חלק שייך לשמעון, ועל-דרך זה בשאר השבטים.

ב) עניינו של הגורל הוא - לא רק בירור, אלא גם קניין, היינו, שהגורל גם מקנה להם את חלקם (כמו שאר הקניינים שעל-ידם קונים קרקעות או אפילו מטלטלין), ואין צריכים לעשות קניין אחר.

וכפשטות דברי הגמרא במסכת בבא-בתרא¹⁰: "האחין שחלקו, כיוון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם" ("בההוא הנאה דקא צייתי להדדי גמרו ומקנו אהדדי"), ופשטות הלשון - שאין צורך בקניין נוסף, כיוון שהקניין נעשה כבר על-ידי הגורל. וכמבואר דעות הרמב"ם והראב"ד¹¹ ועוד¹² בזה.

וביאור העניין בעבודה:

כאשר נקבע על-פי הגורל שעניין זה, מצווה או עבודה מיוחדת, ניתן לחלקו של פלוני - אין זה באופן שהגורל רק מברר שעניין זה שייך לחלקו, ואחר-כך מניחים אותו לשחות לבדו ("אליין שווימען") ולהילחם עם היצר-הרע, אף-על-פי שזוהי מלחמה חזקה ביותר, אלא הגורל גם מקנה, והיינו, שעל-ידי הגורל למעלה שעניין זה נפל לחלקו, קונה הוא את כל העניינים הקשורים עם מצווה ועבודה זו.

וביודעו שכבר ישנם אצלו בהעלם כל העניינים, וצריך רק להביא זאת מן ההעלם אל הגילוי - אזי נעשית עבודתו בשמחה יותר ובחיות, שהרי אין כאן ספק אם יקנה את העניין אם לאו, שהרי כבר הקנו לו את העניין מלמעלה על-ידי הגורל, והוא צריך רק להראות את המרות והבעלות שלו, שהוא ממלא בגלוי מה שכבר נפעל בהעלם על-ידי הטלת הגורל.

ד. וההוראה מזה:

כשם שכדי להיכנס לארץ-ישראל, הוצרכה להיות תחילה ההכנה לא רק על-ידי נתינת התורה מלמעלה, אלא גם קבלת התורה על-ידי המקבלים, ורק לאחרי זה היו יכולים לילך ולכבוש את ארץ-ישראל, "ארץ טובה ורחבה"¹³,

כמו כן כשנמצאים בגלות האחרון, וצריכים לילך אל הגאולה האמיתית, לכבוש את ארץ-ישראל, ארץ שבעה אומות במילואה, וכן ארץ ג' האומות "קני קניזי וקדמוני"¹⁴, עד לאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"¹⁵, "נחלה בלי מצרים"¹⁶, שגם היא תתחלק על-פי הגורל - הרי גם בשביל זה צריכה להיות הכנה והקדמה וכלי, על-ידי ירושת ארץ-ישראל ברוחניות¹⁷.

והרי בעניין זה יש לכל אחד החלק שלו, והיינו, שאף שיש לו שייכות לכל ארץ-ישראל כולה, שכן, בבואו לכל מקום בארץ-ישראל הרי הוא בא לארץ שלו, ומחוייב שם בכל המצוות התלויות בארץ, אף שאין זה חלקו בארץ, מכל-מקום, בחלקו בארץ יש לו עבודה מיוחדת שבה צריך להיות "זהיר טפי", בהידור יותר, וכאמור, שכבר הקנו לו כל הדרוש לעבודה מיוחדת זו, ועליו רק להביא זאת מן ההעלם אל הגילוי.

וכאשר יעשה זאת יהודי אחד, שני ושלישי, הנה בצירוף כולם יחד ימשיכו - מלמעלה מעשרה טפחים למטה מעשרה טפחים - את הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

* * *

ה. בנוגע לעניין חלוקת הארץ, ישנו לימוד נוסף, אשר, ככל ענייני התורה, נוגע הוא לכל הזמנים ולכל המקומות.

ובהקדם המוזכר לעיל (ס"א) שהעניין של ארץ-ישראל ברוחניות ישנו בכל זמן ובכל מקום:

ארץ-ישראל היא "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"¹⁸. ועניינה ברוחניות - שעבודת האדם היא באופן שמעמיד את עצמו במעמד ומצב שבד' אמותיו תהיה השראת הקדושה באופן תמידי, על-דרך ש"תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", והרי עניין זה ניתן ברשותו ובכוחו של כל אחד, מבלי שאף אחד יוכל להיות בעל-הבית עליו, ותלוי לגמרי בבחירתו החפשית של כל אחד ואחד.

ויש בזה העניין ד"אך בגורל יחלק את הארץ", היינו, שנוסף על כללות העבודה באופן האמור, הנה בזה גופא יש לכל אחד עבודה מיוחדת, כנ"ל.

ובעניין זה ניתוסף עוד סיפור¹⁹ - הסיפור דבנות צלפחד²⁰, כמבואר במדרשי חז"ל²¹ שחיבת הארץ היתה אצל הנשים יותר מאשר אצל האנשים.

ו. וכמו כן מצינו קדימת הנשים לאנשים במתן-תורה - כמו שכתוב²² "כה תאמר לבית יעקב (אלו הנשים, ואחר-כך) ותגיד לבני ישראל",

וכן בעשיית המשכן - עליו נאמר²³ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", על-ידי הלוחות שבארון²⁴, שמזה מובן שהתכלית דנתינת התורה היא עשיית המשכן - כמו שכתוב²⁵ "ויבואו האנשים על הנשים",

והרי התכלית דעשיית המשכן ("ושכנתי בתוכם") היא - לא רק עבודה רוחנית כפי שהיה במדבר, אלא גם אופן העבודה בבואם אל ארץ נושבת, בהכניסה לארץ-ישראל; וגם בעניין זה מצינו מעלת הנשים, שאצלן היתה חיבת הארץ יותר מאשר אצל האנשים.

ג' עניינים אלו - מתן-תורה, עשיית המשכן, וכניסה לארץ-ישראל - קשורים ("קייטלען זיך") זה בזה, והם המשך אחד:

התחלת כל הדברים הוא - מתן-תורה, כמאמר²⁶ "אסתכל באורייתא וברא עלמא", הרי שהתחלת כל הדברים הוא קבלת התורה שקדמה לעולם ולטבע.

תכלית כל הדברים הוא - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, והוא עניין הכניסה ל"ארץ אשר גו' עיני ה' אלוקיך בה", דעם היות שבארץ-ישראל התחיל סדר הטבע, ל"ט המלאכות (החורש וכו'), עובדין דחול, מכל-מקום, הרי בכל העניינים צריך להיות נרגש אלוקות, "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", שהוא עניין המשכת הקדושה בארץ הגשמית הלזו התחתונה, אשר, קודם גאולה העתידה הרי זה עניינה של ארץ-ישראל, ולעתיד-לבוא יהיה כן בכל הארצות, כמאמר רז"ל²⁷ "עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות".

והממוצע בין התורה וארץ-ישראל (שעל-ידו נמשכת התורה בענייני העולם) הוא בניין המשכן מזהב, כסף ונחושת כו', כיוון שבמשכן מקום הארון אינו מן המידה²⁸, מקום ובלי מקום כאחד.

ובכל ג' דברים אלו מצינו שהיתה להנשים זכות מיוחדת וכוחות מיוחדים, עד כדי כך, שעל-ידן דווקא הוא קיום כל העניינים גם לאנשים, כמו שכתוב גבי מתן-תורה (התחלת כל הדברים וקיומם) שעל-ידי שהקדים תחלה את "בית יעקב", נעשה הקיום גם ב"בני ישראל"²⁹.

ז. ובעניין זה יש הדגשה יתירה בנוגע להכניסה לארץ-ישראל:

בהכניסה לארץ-ישראל התחילה טירחא יתירה אצל הנשים במיוחד, שלא בערך לגבי היותן במדבר - כי, בנוגע למלאכות שהאשה מחוייבת לעשות לבעלה, הנה מלבד המלאכות התלויות בחביבות, כמו מזיגת הכוס והצעת המיטה, שאפילו יש לה כמה שפחות צריכה לעשותן בעצמה³⁰, הרי כל שאר המלאכות, רובן ככולן לא היו במדבר;

הכנת המזון - הרי במדבר ירד ה"מן", ומים מבארה של מרים, כך, שהמזון היה מן המוכן. ובנוגע ללבושים - הרי במדבר היו הלבושים גדלים עמהם, וענני הכבוד היו מגהצים אותם³¹. ונמצא, שבהיותן במדבר, לא היתה לנשים טירחא במלאכות אלו, וכל עיסוקן היה בחינוך הבנים והבנות.

וכיוון שכן, הרי, על-פי שכל, לא היו הנשים צריכות לרצות להיכנס לארץ-ישראל.

ואף-על-פי-כן, היתה אצלן חיבת הארץ - היפך הנהגת המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ-ישראל, באמרם שהיא "ארץ אוכלת יושביה"³² - שהסכימו לקבל על עצמן את כל המלאכות הנוספות,

מתוך תקווה, אשר, בכניסתן לשם, יעשו מ"ארץ כנען" "ארץ-ישראל", ארץ קדושה, דהיינו, מן הקצה אל הקצה: מהתועבות דמעשה ארץ כנען³³, עד לתכלית הקדושה שיכולה להיות בארץ הגשמית, שזוהי ארץ-ישראל, ובארץ-ישראל עצמה המקום היותר מקודש - עיירות המוקפות חומה וכו', ככל ה"עשר קדושות" שנישנו במשנה³⁴.

ח. ועניין זה, שבנות צלפחד חיבבו את הארץ, נכתב בתורה שבכתב, בתור הוראת-דרך לנשי ובנות ישראל בכל הדורות הבאים, כיצד צריכים לילך לארץ הקדושה:

על נשי ובנות ישראל מוטלת אחריות, וניתנה להן הזכות והכוחות, לא רק בעניינים הקשורים עם חביבות כו', ולא רק בעניינים הקשורים עם חינוך הבנים והבנות, אלא גם בנוגע לכללות הנהגת הבית,

ואפילו בנוגע להנהגת הבעל גם כאשר יוצא מחוץ לביתו (ואילו היא - "כל כבודה בת מלך פנימה"³⁵), שכן, ביודעו שבשובו לביתו ישאלוהו כיצד התנהג בענייניו בחוץ, וכאשר יתברר שהנהגתו היתה על-פי חכמת התורה [כמדובר לעיל (בהמאמר³⁶) שהעניין ד"משפטים" הוא לשפוט כל דבר, גם ענייני הרשות, אם זה מתאים על-פי שכל וחכמת התורה], אזי יסתכלו עליו "בעין יפה",שהתנהג כראוי ליהודי-תורני ("א תורה איד"), ואם יתברר שנכשל בעניין מסויים שהיה צריך להתנהג באופן אחר, הרי זה יגרום אי-שביעות-רצון - הרי זה משפיע עליו להתנהג כדבעי גם בהיותו במשרדו או בעבודתו ובמלאכתו.

ונקודת ההוראה שכל אשה צריכה להביא אל הפועל במקומה ובזמנה:

בכל ענייניה צריכה להיות נרגשת החיבה להנהגה ד"עיני ה' אלוקיך בה", ובאופן ד"תמיד", היינו, לא רק בשבת ויום-טוב, אלא גם בימות החול ובענייני חול יורגש שכאן ניצב הקב"ה ("אט-דא שטייט דער אויבערשטער"), כמו שכתוב בתניא פרק מ"א: "והנה ה' ניצב עליו... ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי".

וכאשר תהיה אצל האשה חיבה גלויה להנהגה באופן ש"תמיד עיני ה' אלוקיך בה", בכל עניין פרטי ופעולה פרטית, אפילו בימות החול ובענייני הרשות - הרי זה מעמיד את הבית כולו, יחד עם הבעל, גם בהיותו מחוץ לביתו, באופן שתהיה שם דירה לו יתברך, המשכת אלוקות.

וכאשר נמצאים יחד עם הקב"ה - אזי "ה' לי לא אירא"³⁷, "לא אירא רע כי אתה עמדי"³⁸, היינו, שמתבטלים כל המניעות והעיכובים, ויתירה מזה, שהקב"ה נותן את כל המצטרך באופן ש"בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני גו' כוסי רויה"³⁹, לא רק באופן של כשרות, אלא גם באופן של מנוחה וכבוד,

ובפשטות - "ארץ טובה ורחבה" בעבודה הרוחנית, שעל-ידי זה נמשך טוב והרחבה בכל העניינים הגשמיים, בבני, חיי ומזוני רוויחא.

(קטעים מהתוועדות יום ה' פ' פינחס, י"ב בתמוז ה'תשי"ז;
'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ז, חלק שלישי (כ), עמ' 128-131, 133-137 - בלתי מוגה)

----------

1) כו,נה.

2) ב"ב קכב,א. הובא בפרש"י שם,נד.

3) ראה תנחומא פינחס ו. במדב"ר פכ"א, ט. פרש"י שם.

4) בהמאמר הנחה בלתי מוגה. - לא נכלל בחלק שהוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר הנדפס בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' נה ואילך.

5) ראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ו ס"ע 79 ואילך. וש"נ.

6) סוס"ז.

7) שבת קיח, סע"ב. וראה שער הגלגולים הקדמה טז. ספר הגלגולים פ"ד.

8) נוסח התפלה - לפני תפילת השחר.

9) עייג"כ קונטרס העבודה ספ"ו (ס"ע 43 ואילך).

10) קו,ב.

11) הל' שכנים פ"ב הי"א.

12) ראה אנציק' תלמודית ערך גורל (כרך ה' עמ' תיז ואילך). וש"נ.

13) שמות ג,ח. ועוד.

14) ראה לך-לך טו,יט ובפרש"י.

15) ויצא כח,יד.

16) שבת קיח, סע"א.

17) ראה בהשיחה בשלימותה סל"ב.

18) עקב יא,יב.

19) ראה גם שיחת י"ג תמוז תשט"ו סל"א ואילך ('תורת-מנחם - התוועדויות' חי"ד עמ' 208 ואילך).

20) פרשתנו (פינחס) כז,א ואילך.

21) ראה תנחומא שם ז. במדב"ר פכ"א, יו"ד. פרש"י שם כו,סד. כז,א.

22) יתרו יט,ג (ובמכילתא ופרש"י).

23) תרומה כה,ח.

24) ראה רמב"ן ר"פ תרומה.

25) ויקהל לה,כב ובפרש"י ורמב"ן.

26) זח"ב קסא, רע"ב.

27) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעיה רמז תקג.

28) יומא כא, סע"א. וש"נ.

29) שמו"ר במקומו, פכ"ח, ב.

30) ראה רמב"ם הל' אישות פכ"א ה"ג-ד.

31) פרש"י עקב ח,ד.

32) שלח יג,לב.

33) ראה אחרי יח,ג ובתו"כ ופרש"י.

34) כלים פ"א מ"ו ואילך.

35) תהילים מה,יד.

36) פ"ה (ספר המאמרים מלוקט ח"ב עמ' נז). וש"נ.

37) תהילים קיח,ו.

38) שם כג,ד.

39) שם,ב-ה.