ססמה מפורסמת קובעת שלא דיי להתנחל בגבעות, צריך גם להתנחל בלבבות. אכן צריך להנחיל בלבב העם את עולם הערכים שמכוחו באה ישיבתנו בארץ-ישראל
הזעזוע שפוקד את הציבור לנוכח ההרס והחורבן של עשרים ושישה יישובים בארץ-ישראל, מעורר גם טלטלה רעיונית. הנחות מושרשות נבחנות מחדש. תהיות ושאלות מטרידות רבים. מטבע הדברים, מאחר ש"אין דעותיהם שוות", אנו שומעים קשת רחבה של דעות. יש מי שמתבצרים בעמדותיהם הישנות ומכפיפים להן את המציאות, ויש מי שנזרקים לקצה השני ונתפסים למסקנות קיצוניות בלתי-מוצדקות.
לאחרונים שייכים מי שהופכים את האכזבה מהמדינה להתנתקות כללית מהצורך לתרום לעם-ישראל. הם מרגישים נבגדים. עד היום תרמו והקריבו למען המדינה. הלכו להתיישב במקומות קשים ומסוכנים. התגייסו ליחידות המובחרות. עכשיו באה המדינה ויורקת בפרצופם, רומסת את עקרונות הדמוקרטיה, והופכת בתוך ימים מפעל-חיים של עשרות שנים לתילי-חורבות. למה לנו אפוא להוסיף לתרום, הם שואלים. נחיה את חיינו, נדאג לעצמנו ולמשפחתנו, ושהמדינה תסתדר בכוחות עצמה.
בלבול מושגים
תגובה זו נובעת מתסכול מוצדק כשהוא לעצמו, אבל גם מבלבול מושגים. אפשר בהחלט להיות מאוכזבים מהמדינה, שאיבדה לגמרי את דרכה, ואינה יכולה כלל להיחשב מדינה יהודית, המגלמת את עולם הערכים היהודי. ראוי בהחלט לשאוף שתהיה כאן מדינה אחרת, שתהיה מבוססת על עקרונות יהודיים, תתנהל ברוח היהדות, ותבין את תפקידה להראות לעולם כולו איך חי קולקטיב יהודי על-פי התורה.
אבל דווקא משום כך אסור לנו לנטוש את המסירות וההקרבה למען עם-ישראל. איננו עושים זאת בשביל המדינה, אלא כחלק מחובתנו לעצמנו ולעם-ישראל. התורה אינה מציבה לנגד עינינו את המודל "אני את נפשי הצלתי", אלא דווקא את דפוס מסירות-הנפש למען עם-ישראל. היא מחנכת אותנו לפעול להטבת מצבו של הזולת ושל החברה בכלל.
המסקנה הנכונה מהמשבר הנוכחי היא, שיש לשנות את כיווני-הפעולה. אם בעבר היו שחשבו כי הדרך לקשור את עם-ישראל לערכי היהדות עוברת דרך האחיזה בארץ-ישראל, עתה מתברר שהסדר הנכון הוא הפוך. הכול מתחיל מהחיבור לתורה ולערכי היהדות. בלעדיהם לא יחזיקו מעמד גם הערכים הקשורים בארץ-ישראל ובעם-ישראל.
כבר לפני שנים היה מי שטבע את הססמה, שלא דיי להתנחל בגבעות, צריך גם להתנחל בלבבות. כוונת הססמה הייתה שצריך לעורר בציבור תמיכה במפעל ההתנחלות ואהדה למתנחלים. עכשיו מתברר שאכן צריך להתנחל בלבבות, אך לא רק במובנים של אהדה וסימפטיה, אלא להנחיל בלבבות העם את עולם הערכים שמכוחו באה ישיבתנו בארץ-ישראל.
פעמים רבות ניסו מארגני ההפגנות לשנות את אופי הקהל שמגיע אליהן, ולמשוך אליהן גם ציבור המוגדר לא-דתי. המאמץ הזה לא צלח. יש הרואים בכך כישלון. האמת היא שזאת המציאות. כל הסקרים מורים על הזיקה ההדוקה בין מידת הקרבה לדת-ישראל ובין ההתנגדות לוויתורים ולנסיגות. גם ראינו מה קרה לכל ה'ימין' שאין לו חיבור אמיתי לתורה ולערכים יהודיים מושרשים.
יהודים מייחלים
הפתרון האמיתי הוא לחבר את המוני בית-ישראל לערכים של תורה ומצוות. איך יכולנו לצפות שתהיה כאן מדינה יהודית, כאשר חלקים גדולים כל-כך מאזרחיה אינם מחוברים לערכים יהודיים ואין להם ידע מינימלי במורשת היהודית? אם רוצים למנוע 'הינתקות' נוספת, יש להסתער על שורשיה – ההתנתקות מתורת ישראל.
אין מקום לאכזבה ולתסכול שמובילים לחידלון. לב ישראל ער. המוני בית-ישראל מייחלים שמישהו יפנה אליהם באהבה ובנועם, ויפתח לפניהם צוהר לעולמה של תורה ויהדות. לא צריך להתפלסף ולהתווכח, אלא ללמד, להקנות ידע, ולעודד לקיים מצווה. וכבר אמרו חז"ל ש"מצווה גוררת מצווה". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
