מדורים נוספים
	התקשרות 586 - כל המדורים ברצף
	להחשיב את העולם לדבר עראי ומזה לעשות דירת קבע להקב"ה
	ההוספה בשמחה, תזרז את הגאולה
	אתרוגי קלברייה לארץ-הקודש
	חג הסוכות
	הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת האזינו¹
י"ב בתשרי

שחרית: קוראים לשישה עולים בשירת האזינו (כסימן "הזי"ו לך"), ואחד אחר השירה2.

הפטרה: וידבר דוד.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

מנחה: אין אומרים 'צדקתך'.

מוצאי-שבת-קודש: אין אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'. אומרים 'ויתן לך'.

יום ראשון
י"ג בתשרי

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, דור רביעי לנשיאי חב"ד (שנות הנשיאות: תרכ"ו-תרמ"ג), ומנוחתו כבוד בליובאוויטש, באוהל אביו כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק'³.

יום שני
י"ד בתשרי, ערב חג הסוכות*

מרבים בצדקה בערב סוכות, ונותנים גם עבור יום-טוב (ובחו"ל עבור שני הימים ושבת-קודש).

עורכים מגבית ומחלקים את 'צורכי החג' לחג-הסוכות לאלו הנצרכים (בדומה ל'מעות חיטים' לחג-הפסח). וכן מחלקים ד' מינים (שצריכים להיות 'לכם'), ומה טוב להשתדל שלכל אחד ואחד תהיה סוכה משלו.

בניית הסוכה:

סיפר הרבי: "כ"ק מו"ח אדמו"ר [מהוריי"צ] וכן אאמו"ר [הרה"ג והרה"ח המקובל ר' לוי-יצחק] לא עסקו בעצמם בעשיית הסוכה". אם כי מסופר שהרבי השתתף בעצמו בבניית הסוכה בביתו, על-ידי זריקת כמה ענפים של סכך.

מכיוון ש"תשבו כעין תדורו" - צריכה להיות לכל משפחה סוכה לעצמה, בדוגמת מה שבכל השנה היא גרה בדירה משלה. ובפרט שגם עשיית הסוכה היא מצווה, ובכיוצא בזה "מצווה בו יותר מבשלוחו".

אין שום הידור שתהיה הסוכה מחוץ לבית דווקא, אלא אפשר להסיר את הגג ולהניח סכך.

עושים את הדפנות אפילו לכתחילה גם מדברים הפסולים לסכך. מנהגנו לעשות ארבע דפנות.

מרבים בסכך. אדמו"ר הזקן היה מצווה על כך: "סמיך יותר! עוד יותר סמיך!". וכדי "שיהיו כוכבים נראים מתוכה" תוחבים מקל בעובי הסכך, ליצור נקב שיוכלו לראותן בעדו [המכסים את הסוכה מפני הגשם בכיסוי פלסטי  הצמוד לסכך מעליו, אין צריך להשאיר מאומה מלפני החג. אך אם יש חלל טפח ביניהם, או שהכיסוי הוא מתחת הסכך אפילו אין ביניהם חלל טפח [כיסוי מעל הסכך ללא חלל טפח אינו נחשב לאוהל (עיין שו"ע אדה"ז סי' תר"מ ס"י), אך מתחתיו אסור אפילו כשאין חלל כלשהו ביניהם, כדעת ה'לבושי שרד' שם (שוע"ר שם, ודלא כמ"ש המשנה -ברורה שם ס"ק כה בשם הפרי-מגדים)], ידאגו שיישאר (מחוץ לחלק המגולל) טפח פרוס לפני החג, כדי שיהיו מותרים לפתוח את המכסה כשנכנסים לסוכה בחג].

אין מנהגנו לעשות רצפה מיוחדת לסוכה [הבונים סוכתם בגינה, ברור שחובתם להכין לה ריצפה מיוחדת כדי שיוכלו לאכול בה בשבת וביום-טוב, שכן מן הנמנע שלא יישפכו מים על הקרקע וישקו את הגינה].

אין מנהגנו בנוי סוכה, לא תחת הסכך ולא על הדפנות.

בסוכת 770 (ובשאר הסוכות שבשכונה) רגילים לנהוג כבסוכת הרבי עצמו, שהיה בה רק היופי של הדפנות והסכך עצמם (והשתדלו להרבות בזה) ותו לא. אך בין אנ"ש בארה"ק נפוץ לתלות סדינים לבנים מסביב, ותמונת הרבי [ובהאי עניינא: גם להבדיל בבית האבל שבו נהוג לכסות כל  התמונות והמראות, כמ"ש בדרכי חסד עמ' לג מס' גשר-החיים ח"א עמ' נ, ע"פ מו"ק טו רע"ב ובירושלמי שם פ"ג ה"ה (בדפוס הרגיל: טז רע"ב) שכפיית המיטה היא מפני  שהאדם הוא בצלם אלוקים וא"כ ק"ו לדמות עצמה שיש לכסותה - ובכל זאת אין נהוג לכסות תמונות הרבי. וע"ע טעמים למנהג זה בס' נטעי-גבריאל ח"א פצ"ב הע' יג]. וצ"ע.

ארבעת המינים:

אין מדקדקים לשלם עבור ארבעת המינים קודם החג דווקא.

קבלה בידינו מאדמו"ר הזקן להדר לברך על אתרוג מקלבריה. גם בימינו, שיש אתרוגים משתילי קלבריה באה"ק ת"ו, עדיין יש להשתדל לברך על האתרוגים הבאים מקלבריה עצמה.

מראה האתרוג צריך להיות צהוב (כמראה שעווה), ולא כהמדקדקים שיהיה מקצתו ירוק.

[ולכאורה אם יש אפשרות למשל לקנות רק צהוב שיש בו כתמי-עלים ( 'בלעטלאך') שהזהירות מהם היא רק הידור-של-יופי, יש להעדיף את הצהוב. ולפלא שרבים מאנ"ש אין מקפידין על זה, ובפרט שאף הקונים אתרוג בימים האחרונים יכולים למצוא צהובים לרוב].

לוקחים לולב שאין עליו כפופים (הכפיפה נקראת 'כפתורים'='קנעפלאך').

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הקפיד שהשדרה תהיה באמצע הלולב ממש, ולא מן-הצד קצת; לולב ישר; שאינו דק; ושעליו מחוברים בקליפה מאחורי השדרה. הקפדה זו האחרונה ידועה לנו גם מהנהגת הרבי.

בחג הסוכות (וגם בשבת שבו) אסור להריח בהדס שבלולב. וטוב להימנע גם מלהריח באתרוג של מצווה. אם טעה והריח, לא יברך על הריח.

סדר אגידת הלולב:

מהדרים לאגוד את הלולב בסוכה ובערב יום-טוב. הרבי נהג לעשות זאת אחר חצות היום.

המהדרים - אוגדים בעצמם את הלולב.

אין מוסיפים על אתרוג אחד, לולב אחד, שתי ערבות. אבל מנהג חסידים מקדמת-דנא להוסיף על שלושה הדסים. ו"כל המרבה - הרי זה משובח".

בשנים האחרונות עורר הרבי להשתדל להוסיף על שלושה הדסים - על-כל-פנים עוד שלושה, כנגד השלושה שמן-הדין. גם ההוספות בהדסים מתחלקות בשווה לצדדים.

אין משתמשים בסלים הקלועים לערבות ולהדסים, אלא בטבעות העשויות מעלי הלולב.

את כל הטבעות מכינים קודם שמתחילים לאגוד את הלולב.

ההדסים - אחד מימין הלולב (כאשר שידרת הלולב היא מול פני האוגד), אחד משמאלו ואחד באמצע, נוטה קצת לצד ימין. והערבות אחת מימין הלולב ואחת משמאלו.

משתדלים שהערבות לא ייראו כל-כך.

קצותיהם התחתונים של הלולב, ההדסים והערבות מונחים בשווה זה ליד זה, ולא שיבלוט הלולב מלמטה.

על הלולב עצמו עושים שתי כריכות. ומשתדלים ששתי הכריכות יהיו מכוסות בהדסים ובערבות, וגם, על-כל-פנים מקצת, הכריכה העליונה.

בנוסף לשתי כריכות הנ"ל (ואחרי עשייתן), אוגד את הלולב, ההדסים והערבות ביחד על-ידי שלוש כריכות. שלוש כריכות אלו צריכות להיות בתחום טפח אחד. נמצאו סך-הכול חמש כריכות.

רצוי לקנות לכל אחד מהבנים מגיל שש ומעלה ארבעת המינים כשרים כהלכתם (וכמובן שלאלה שלאחר הבר-מצווה יהיו ארבעת המינים מהודרים).

אם יש גג מעל הסוכה, יש לזכור לפותחו עתה (כדי שבשעת הסעודה תהיה הסוכה מסוככת כדין).

הדלקת הנרות: לכתחילה מדליקין אותן כבזמן הרגיל בערב-שבת.

כדאי ונכון שיתחילו [הבנות] להדליק פעם הראשונה ביום-טוב, שאז יברכו "שהחיינו" גם על התחלת קיום מצוות הדלקת נר יום-טוב.

אם אפשר, מדליקים נרות יום-טוב בסוכה. ואין להכניסם הביתה אחרי ההדלקה [אמנם אם הסוכה קטנה ואין מקום לנרות, ובפרט אם יש חשש בטיחותי, יכולים להשתמש במשהו לאור הנרות ואחר-כך להעבירן (אם אפשר - רק חלק מהן) לחדר אחר, ואם אפשר, יש להשתדל שיהיה הנר שבירכו עליו במקום שיראו אותו בעת ברכת הקידוש].

אחרי ההדלקה, מברכות "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו". איש המדליק, לא יברך 'שהחיינו'.

יום שלישי
ט"ו בתשרי, א' דחג-הסוכות

תפילת ערבית של יום-טוב.

שמחת החג, וגם שמחת-בית-השואבה, מתחילות מליל ראשון של חג-הסוכות. נוהגים לשיר, למחוא כף ולרקוד [לא רק בחול-המועד, אלא] גם ביום-טוב.

פעמים רבות דיבר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו על המבצע לבקר בבתי-כנסת כדי לשמח יהודים בשמחת בית השואבה ושמחת החג בכלל, וברוב עם הדרת מלך.

סדר הקידוש:

מקדשים בסוכה: "אתקינו" (דיום-טוב), "בורא פרי הגפן", "אשר בחר בנו", "לישב בסוכה", ו"שהחיינו".

קודם שהיה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מברך 'לישב בסוכה', היה מביט בסכך.

מי שבירך 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות - לא יברכנה עתה. ברכת 'שהחיינו' בקידוש שבסוכה, עולה גם על עשייתה [לבעליה] ועל מצות הישיבה בה [ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תרמ"א ס"א-ב, ובנסמן במהדורה החדשה שם. ולכאורה יש לכוון על כך בשעת הברכה, בפרט על הישיבה, הן המקדש והן השומעים]. איש שבירך (בטעות) 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, אם הדליקם חוץ לסוכה, יכוון לצאת כעת, או יברך בעצמו שוב ברכה זו בקידוש.

ביום-טוב דחג-הסוכות טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח.

המסובים מברכים "לישב בסוכה" אחרי ברכת "המוציא" (וכן ביום).

אף-על-פי שנשים פטורות מן הסוכה, בכל-זאת אינן נמנעות מלאכול בה ולברך 'לישב בסוכה'.

בלילה הראשון של חג-הסוכות חייבים [האנשים] מן-הדין לאכול כזית פת בסוכה. ואפילו ירד גשם, מקדשים בסוכה ומברכים 'לישב בסוכה' ו'שהחיינו', אוכלים כזית וגומרים את הסעודה בבית (ובשעת ברכת 'המוציא' יש לכוון לגמור הסעודה בבית). ואם פסק הגשם אחר-כך, יש לשוב לאכול בסוכה כזית פת (מבלי לברך שנית 'לישב בסוכה') ולברך ברכת-המזון בסוכה. אם כשיורד גשם נראה שהוא ייפסק אחרי שעה או שעתיים, צריך להמתין.

מנהגנו שלא לצאת מהסוכה באמצע הסעודה גם כשיורד גשם, וגם במשך שאר ימי החג, במצב כזה נכנסים לסוכה, מקדשים ואוכלים בה ומברכים 'לישב בסוכה', ללא פקפוק, וגם מתוועדים. וכן נהג הרבי.

מברכים 'לישב בסוכה' רק על לחם או מיני מזונות יותר מ'כביצה' (כביצה: 54 סמ"ק) (מלבד בסעודת הלילה הראשון שמספיק 'כזית', ראה בשו"ע אדה"ז סי' תרל"ט סי"ז). ומברכים תחילה 'המוציא' או 'מזונות' ואחר-כך, לפני שטועמים, מברכים 'לישב בסוכה'.

המהדרים - גם מים אינם שותים מחוץ לסוכה.

אין מנהגנו לישון בסוכה .

בשו"ע אדמוה"ז נפסק, שהנכנס לסוכת חברו ל"שינה וטיול", מברך 'לישב בסוכה'. [והנכנסים לביקור קצר ומסתפקים אם זו קביעות, משתדלים לכבדם במיני מזונות יותר מכביצה].

אין מנשקים את הסוכה בכניסה או ביציאה.

שחרית:

נטילת לולב.

אסור לאכול לפני נטילת לולב. והבריאים אינם טועמים, וגם אינם שותים מאומה לפני-כן [מפי השמועה, הוראת הרבי שמן הראוי לאכול 'מזונות' אחר נטילת הלולב, כדי שברכת 'לישב בסוכה' תעלה גם על הנטילה שלפניה (אף שגם היא 'קביעות' בקל-וחומר משינה וטיול, ראה ליקוטי-שיחות, כרך כב, עמ' 125)].

משכימים ומקדימים לקיים מצוות לולב, ובפרט בפעם הראשונה.

נטילת לולב בסוכה היא מצווה מן המובחר, ואפילו קודם התפילה מברכים בסוכה. וגם אם יורדים גשמים, מצווה מן המובחר להמתין עד שייפסק הגשם כדי ליטלו בסוכה.

כשנותנים את ארבעת המינים לאחר לברך, נכון לומר בפירוש שהוא "במתנה על-מנת להחזיר" [בס' המנהגים משמע, וכן נהג הרבי למעשה, לומר זאת גם בחול-המועד. וצריך חיפוש המקור לזה], "והוא תועלת לנותן ולמקבל".

איטר יד נוטל את הלולב בימינו שהוא שמאל-כל-אדם, ואת האתרוג בשמאלו שהוא ימין כל-אדם.

שדרת הלולב צריכה להיות מול פני הנוטל.

עומד כשפניו למזרח, נוטל את הלולב ביד ימין ומברך על הלולב, ומתחיל ברכת "שהחיינו" - כשהלולב בימינו והאתרוג בשמאלו. בסיום הברכה - מחברים אותם.

את הלולב ומיניו מחבר לשליש העליון של האתרוג, אשר אוחזו באלכסון קצת.

הנענועים: לדרום וצפון - לקרן דרומית מזרחית, קרן צפונית מזרחית. למזרח - לאמצע המזרח. למעלה - בהבאה מורידים תחילה מעט "המשכה בעולם", ואחר-כך מביאים אל החזה. למטה - בהבאה מעלים תחילה מעט "העלאת העולם", ואחר-כך מביאים אל החזה. למערב [דרך ימין] - שתי פעמים הראשונות לקרן מערבית דרומית, בפעם השלישית - לאמצע מערב. [הכיוון צ"ל למזרח ומערב העולם, ולא שה"מזרח" הוא תמיד לכיוון ירושלים כבתפילה. ראה בס' ארבעת המינים השלם עמ' תעד, שכן מנהג הנוהגים ע"פ האר"י בצפת ובטבריה].

לכל צד - הולכה והובאה שלוש פעמים. בהבאה צריך להגיע עד החזה, "מקום שמכים באמירת 'אשמנו'".

גם ההולכה, כולל ההולכה הראשונה, מתחילה מן החזה. אחר כל הולכה מנענעים (מכסכסים) את הלולב, ואחר-כך עושים את ההובאה.

ראש הלולב יהיה למעלה בכל הנענועים.

במשך כל הנענועים, האתרוג מכוסה ביד - חוץ מהנענוע האחרון, שאז מגלהו קצת.

[עוד נהג הרבי: היה מביא את ד' המינים אל מול החזה, ואחר-כך בתנועה נוספת היה מביאם ומגיעם אל החזה ממש.

בכל משך הנענועים עמד במקום אחד כשפניו למזרח. לא פנה לכיוון הנענועים, אלא בהפניית הידים וחלק הגוף העליון.

בכל הנענועים המינים זקופים ובגובה החזה, מלבד הנענועים למעלה ולמטה, שבהם המינים זקופים, ורק הידים מורמות לגובה הפנים או מושפלות למטה].

תפילת שחרית:

שמונה-עשרה של יום-טוב.

מי שלא הספיק ליטול לולב לפני התפילה "ואי אפשר לצאת מבית-הכנסת מפני הרואים", יברך עליו שם לפני ההלל, וב'אנא' שבסוף ההלל ינענע רק פעם אחת, כדלהלן.

הלל: אחר חזרת הש"ץ אומרים הלל שלם. לכל הדעות מברכים תחילה וסוף, וגם ביחיד (וכן גם בימי חול-המועד ושמחת-תורה).

באמירת הלל אוחזים את הלולב (ביד ימין), ולנענועים מצרפים אליו גם את האתרוג (ביד שמאל).

באמירת הלל (תמיד), כופלים הודו לה' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו... " והציבור [ולא הש"ץ, כמ"ש בהגש"פ של הרבי וכן משמע ב'היום יום' ל' תשרי - קובץ 'הערות-וביאורים - אהלי-תורה' גליון תתי"ט עמ' 73] עונים בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל... "; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל... ", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו... ", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרן... "; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון... ", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו... ", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'... "; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת) "הודו...".

הנענועים:

מנענעים את הלולב ומיניו ארבע פעמים בהלל: ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ב"אנא ה' הושיעה-נא", ובכופלו [בין שני הנענועים ב"אנא ה'" היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו עושה הפסק כלשהו, כגון הנחת האתרוג, הפרדת הרגליים, סידור הטלית על כתפיו וכדומה], וב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" הראשון אשר בסוף ההלל. ואם בירך על הלולב בבית-הכנסת קודם הלל, אינו מנענע ב"אנא ה' הושיעה-נא" אלא פעם אחת.

סדר הנענועים: "הודו" - לדרום (הכיוון המדוייק לכל הצדדים - כנ"ל בברכת הלולב), "לה'" - אינו מנענע (אבל מצרף אמירתו לאמירת מילת "הודו"), "כי" - לצפון, "טוב" - למזרח, "כי" - למעלה, "לעולם" - למטה, "חסדו" - למערב.

"אנא" - לדרום ולצפון, "ה'" - אינו מנענע,  "הושיעה" - למזרח ולמעלה, "נא" - למטה ולמערב. [צ"ע איך מקיימים כראוי אמירה וענייה דש"ץ וקהל ב'הודו' וב'אנא', כשלמעשה כל אחד אומר ומנענע בקצב שלו].

הושענות:

מוציאים ספר-תורה אחד, ועומד איתו ליד הבימה ומחזיקו. [בלוח כולל-חב"ד כתוב שאם לכולם יש לולבים, יניחו את ספר-התורה על הבימה, והעתיקו בס' שבח-המועדים (תש"נ) עמ'86. וכ"כ כף-החיים סי' תרס ס"ק ו, אף שבס' לדוד-אמת סי' ד אות יד כ' שאם אפשר יקיים שניהם. וע"ע]. ארון-הקודש נשאר פתוח עד גמר אמירת ההושענות.

[כמדומה שנהוג להקיף בבית-הכנסת גם כשמתפללים ביחיד].

באמירת ההושענות היה הרבי מחזיק את ארבעת המינים בשתי ידיו [כן צ"ל לקיום מצות נטילת לולב, כמבואר בשו"ע אדמוה"ז סי' תרנ"א ס"א ועיי"ש סט"ו], ומצמידם לחזהו.

אומרים תיבת "הושענא" בראש כל ארבעת ה'אותיות' המקדימות (הושענא למענך אלוקינו, בוראנו...), וכן קודם כל 'אות' שבסדר אותו היום (הושענא למען אמיתך, הושענא למען בריתך... - כך נהג הרבי). באותיות שאומרן החזן בקול רם - שאז מקיפין בהן - אומרים זאת לפניהן ולאחריהן.

מנהגנו שהש"ץ מתחיל לומר בקול רם מאות ס' או ע'. מדייקים לעשות היקף אחד שלם סביב הבימה, ומסיימים אותו באמירת אות ת'.

ההקפות הן (נגד כיוון השעון) מזרח - צפון - מערב - דרום (מי שהתחיל ממקומו - ישלים סיבוב).

מי שאין לו ד' מינים - ייקח מאחר שכבר סיים, ויקיף גם הוא. מי שאירע לו אבל (רח"ל) בחג, אינו מקיף, וכן אבל על אביו ואמו במשך כל י"ב חודש אינו מקיף. ויש לו לכבד בארבעת-המינים שלו אדם אחר שאין לו ד' מינים - שיקיף הוא.

את הפסוקים "כי אמרתי..." (ודומיו, שבסוף כל הושענא) אומרים רק בהושענא-רבה.

בשנים האחרונות הורה הרבי לנגן "הושיעה את עמך..." בניגון הידוע.

את הפסוק "למען דעת..." שבסוף ההושענות, אומרים בקול רם כשמכניסים את ספר-התורה להיכל.

מותר להחזיר לולב למים ביום-טוב, ואף להוסיף עליו מים (עד מחצית מהכמות הנמצאת), אבל לא להחליף את המים. לרוב נשמרים המינים כראוי ללא מים, כשהם סגורים היטב בתוך נרתיק ניילון (שהוכן מערב יום-טוב, עם טפטוף קל של מים פנימה, ליצירת לחות).

קריאת התורה: 'אתה הראת'. בפתיחת הארון אומרים פעם אחת י"ג מידות. "ריבונו-של-עולם", יהיו לרצון, ואני תפילתי (פעם אחת), וממשיכים כרגיל: "בריך שמיה... ישועה ורחמים". מוציאים שני ספרי-תורה, את הראשון מוליך הש"ץ, וקוראים בספר הראשון לחמישה עולים (ויקרא כב) "שור או כשב", מניחים ספר שני על הבימה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. קוראים למפטיר בספר השני (במדבר כט) "ובחמישה-עשר יום". הגבהה וגלילה.

הפטרת היום (זכריה יד): "הנה יום בא לה'", ומזכירים קדושת היום בברכה אחרונה. אשרי. הש"ץ נוטל את ספר-התורה השני ואומר 'יהללו'. חצי קדיש. מוסף של יום-טוב.

נשיאת כפיים: הכול מכסים את פניהם בטלית, וגם את הילדים מכניסים תחת הטלית. גם ידי הכוהנים מכוסות בטלית.

הכוהנים מפנים את פניהם לשמאלם, לימינם ולאמצע, בכל אחת מהמילים: 'יברכך', 'וישמרך', 'אליך', 'ויחונך', 'אליך', 'לך', 'שלום'.

כשאומרים תיבת 'יברכך' - המתברך ראשו באמצע. ה' - מיסב ראשו לימינו. וישמרך - באמצע. יאר - לשמאלו. ה' - באמצע. פניו - לימינו. אליך - באמצע. ויחונך - לשמאלו. ישא - באמצע. ה' - לימינו. פניו - באמצע. אליך - לשמאלו. וישם - באמצע. לך - לימינו. שלום - באמצע.

אין הקהל אומרים "ברוך הוא וברוך שמו" כשמזכירים הכוהנים את השם, ולא "כן יהי רצון" וכדומה.

כשהכוהנים נושאים כפיהם במוסף של יום-טוב אומר הקהל "ריבונו של עולם... " - בשעה שהכוהנים מנגנים דווקא, אבל כשהכוהנים אומרים את התיבות, צריך לשמוע. כשמנגנים הכוהנים לפני התיבה "וישם", אומר הקהל "ריבונו של עולם... הצדיק". כשמנגנים לפני תיבת "לך" - "ואם... אלישע". כשמנגנים לפני תיבת "שלום" - "וכשם... לטובה". וכשהכוהנים אומרים תיבת "שלום", מסיימים "ותשמרני ותחנני ותרצני".

"אדיר במרום... " אומרים אחר עניית אמן, כשעדיין הטלית על הפנים.

קידוש:

"אתקינו" דיום-טוב, "אלה מועדי", וברכות "בורא פרי הגפן" ו"לישב בסוכה".

המסובים מברכים "לישב בסוכה" אחרי ברכת "המוציא".

מבצע לולב:

הרבי הנהיג, אשר בימי חג הסוכות יוצאים עם הד' מינים לרחוב וכיוצא בזה, מקומות שם נמצאים בני ובנות ישראל לזכותם במצווה זו. גם במבצע לולב משתדלים שיטלוהו בסוכה. [וכן לכבדם במיני-מזונות, ולברך עמהם "לישב בסוכה"].

ידועה הנהגת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אשר הד' מינים שהוא מברך עליהם הוא מוסרם כדי שהקהל יוכל לברך עליהם. "מסופר על אחד הרה"צ (כמדומה מפולין) שהתנהג כן בקביעות, וכששאלוהו והרי על-ידי המשמוש נוגעים בהעניין ד'הדר', ענה, שאין לך 'הדר' [יותר] מזה, שכמה וכמה מבני-ישראל יקיימו בו מצווה נעלית זו".

מוצאי יום-טוב:

[לעניין בן חו"ל הנמצא בארה"ק, רבים מרבני אנ"ש בארה"ק פוסקים לנהוג תמיד יום אחד, גם כשחוזרים לחו"ל באמצע החג, וזאת על-פי סתימת שו"ע אדמוה"ז בסו"ס תצו (ראה שדי-חמד כללי הפוסקים סי' יג אותיות ח-יב) ודברי הרבי ב'המלך במסיבו' ח"ב עמ' רה, שיכולים לבחור את הרב בעל 'שער הכולל' כהרב הפוסק בזה].

ערבית: אתה חוננתנו. יעלה ויבוא.

בכל תפילות חול-המועד - אם שכח יעלה ויבוא, או שנסתפק בזה, ונזכר לאחר 'ברוך אתה ה' של סיום הברכה, יסיים "למדני חוקיך", יתחיל "יעלה ויבוא" וימשיך כסדר. אם נזכר אחר סיום הברכה קודם 'מודים' - אומר זאת שם, וימשיך "מודים" (ללא חזרת "ותחזינה"). אם התחיל 'מודים', חוזר ל'רצה'. אם כבר סיים "יהיו לרצון" האחרון, חוזר לראש התפילה. אם נזכר בשחרית מתפלל שתיים - הראשונה לחובה, והשנייה לתשלומין.

הבדלה בסוכה. כשמבדיל על היין, מברך, אחר ברכת "המבדיל", "לישב בסוכה".

שמחת-בית-השואבה: כפי הוראת הרבי נעשית בשנים האחרונות בלילות חול-המועד בכל אתר ואתר (ונוסעים גם לערי השדה) בפרסום גדול וברחובה של עיר [החל משנת תשמ"א], בהשתתפות תזמורת וברוב עם. כמו-כן נעשית שמחה וכו' לנשים בפני-עצמן.

המניחים את הלולב ומיניו במים, מצווה להחליף בחול-המועד מידי פעם את המים, כדי שיישאר הלולב לח והדור.

יום רביעי,
ט"ז בתשרי, א' דחול-המועד**

במשך ימי חול-המועד מחליפים את ההדסים והערבות, כולם או חלק מהם, אבל אין לוקחים בכל יום ערבה חדשה (זו ההוראה לרבים בס' המנהגים, ואילו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מחליף את ההדסים והערבות במשך חול-המועד, וכיוון שלנטילת-לולב בהושענא-רבה יהיו הערבות וההדסים חדשים, סה"ש תש"ד עמ' 14. לעיתים היה מחליף רק את חלקם, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רנ).

מבצע תורה:

מכיוון שחול-המועד אסור במלאכה, וגם אין בו מצוות "חציו לכם" דיום-טוב, ו"לענגו" דשבת, לכן נשאר בו על כל אחד ואחד הציווי המלא של "חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש" (מלבד זמני התפילה, ומלבד שמחת יום-טוב [ומבצעיו], כמובן).

מבצע  חינוך:

בהוראת כ"ק רבותינו, אדמו"ר מוהריי"צ והרבי נשיא דורנו, על המורים/ות לשמור קשר עם התלמידים/ות בימי חול-המועד.

מותר (ומצווה) לפתוח בית-ספר, ואם יש צורך - גם לכתוב, כדי להעסיק את התלמידים שלא יסתובבו ויבלו את זמנם בחוצות בימי חול-המועד.

שחרית:

היום ומכאן ואילך אין מברכים 'שהחיינו' על הלולב (למי שכבר ברך על הלולב בחג זה, וגם ב'מבצעים').

אין מניחים תפילין בכל ימי חול-המועד. תפילה של חול, יעלה ויבוא. הלל, הושענות "אבן שתיה". קדיש תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום.

מוציאים ספר-תורה וקוראים לארבעה עולים. מנהגנו בארץ-הקודש - שלוש העליות הראשונות הן כמו בחו"ל: כוהן - "וביום השני", לוי - "וביום השלישי", ישראל - "וביום הרביעי", ורק הרביעי קורא את קורבן היום בלבד "וביום השני". וכיוצא-בזה בכל ימי חול-המועד. [ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שכד. כך נדפס גם בסידורים החדשים של קה"ת באה"ק (משלהי תשס"ב). מה שכתבו בלוח זה בעבר, שאם בקהילה אחת נוהגים חלקם כמנהג הרווח בארה"ק וחלקם כמנהג האמור כאן, יש לחשוש לאיסור 'לא תתגודדו', צריך עיון אם יש איסור זה כשעושים זאת (רק) מפני הספק. עכ"פ, על המרא-דאתרא בכל קהילה להודיע לכל הציבור שלו את הכרעתו עבורם בזה].

בקורבנות בתפילת מוסף אומרים בארץ-הקודש "וביום השני", "ומנחתם".

בכל ימי חול-המועד (כמו ביום-טוב), חייבים האנשים לשתות בכל יום רביעית יין [וכמה וכמה מקפידים גם לאכול בשר בכל יום, התוועדויות תש"נ ח"א עמ' 192], לקיים מצוות שמחת-יום-טוב.

בדבר ביקור בקברי צדיקים בחול-המועד - ניתן להתפלל שם על הצריכים לישועה, אף ש"הנפשות עולות למעלה ואינן מושגות".

מסעות-מבצעים: במשך ימי חול-המועד, יש לנסוע מחוץ לעיר לעורר יהודים בענייני תורה ומצוות, כולל הפצת המעיינות, ולדאוג לכך שיהיו גם שם ארבע מינים כשרים, כולל הוספה במניין ההדסים, לפחות עוד ג' הדסים; ומה טוב - לצרף לנסיעה גם את ה'אשת חבר', וכמו כן את הילדים, לחנכם גם בענייני הפצת המעיינות.

יום חמישי
י"ז בתשרי, ב' דחול-המועד

שחרית: הושענות: אומרים "אום אני חומה" [גם ב"שואגים הושענא" אומרים אח"כ 'הושענא'].

קריאת התורה: כהן - "וביום השלישי". לוי - "וביום הרביעי". ישראל - "וביום החמישי". רביעי - "וביום השלישי".

במוסף - "וביום השלישי".

יום שישי

ח"י בתשרי, ג' דחול-המועד

שחרית: הושענות - אומרים "אדון המושיע".

קריאת התורה: כוהן - "וביום הרביעי". לוי - "וביום החמישי". ישראל - "וביום השישי".  רביעי - "וביום הרביעי".

במוסף - "וביום הרביעי".

[בשיחת ליל הו"ר תשמ"ה סט"ו ('התוועדויות' ח"א ס"ע 351, בלתי מוגה) נאמר שעל היחיד לקרוא לא רק את ההפטרה דפרשת השבוע (אולי הכוונה - בזמנה, ערב שמח"ת) אלא גם את זו של שבת חוה"מ. (וע' בשו"ע אדמוה"ז סו"ס רפה)]

ברכת הדלקת הנרות: "להדליק נר של שבת-קודש", כרגיל.

----------

1) המהר"ל מפראג (ס' הזכרונות לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א פכ"ט) והמגיד ממזריטש (ס' התולדות אדמו"ר מהר"ש של הרבי, עמ' 74) ציוו ללמוד שירת האזינו בע"פ. ובסה"ש תש"א (עמ' 56. בלה"ק - עמ' מו) "שמעתי מגדולים, שכל יהודי צריך לדעת את שירת האזינו בע"פ". ומבאר שם שזה מביא שפע ברכה גדול בפרנסה, עיי"ש.

2) לוח כולל-חב"ד, משו"ע או"ח סי' תכח ס"ה.

3) תיאור ההסתלקות, ותצלום המצבה (החדשה) בס' 'ימי חב"ד' ביום זה. ביאור מעלת היום בשיחות הרבי, הובאו בס' 'הלכות החג בחג' עמ' 53 ואילך.

בהזדמנויות דומות, הציע הרבי לנצל 'עת רצון' כזאת, כדי להוסיף: לימוד פרק משנה, עכ"פ של האות הראשונה מאותיות השם, לימוד מתורתו של בעל ההילולא; בעבודת התפילה; בנתינת צדקה לענייני בעל ההילולא וממלאי-מקומו; ולקיים התוועדויות של שמחה, והחלטות טובות. ואם לא נעשה הנ"ל או חלקו בו ביום, יש להשלימו בימים הסמוכים (ראה 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, והוספות שם עמ' 292. לקו"ש חכ"א עמ' 276).

*) ענייני חג הסוכות מופיעים כבכל שנה ללא הערות, מקוצר היריעה.

**) לבני חו"ל: ערבית דיום-טוב. הדלקת הנרות: של-יום-טוב, ושהחיינו. סדר הקידוש בסוכה, הפעם שונה: יין, קידוש, שהחיינו, לישב בסוכה. שחרית: בהוצאת ספר-תורה אומרים י"ג מידות פ"א, רבש"ע וכו'.. מוצאים ב' ס"ת, וקוראים לה' עולים כדאתמול 'שור או כשב'. בספר הב' קוראים למפטיר כדאתמול, הפטרה "וייקהלו אל המלך שלמה", וברכותיה של יו"ט. אשרי, יהללו, מוסף כדאתמול, נשיאת-כפיים וכו'. מנחה של  יו"ט. בערבית אתה חוננתנו והבדלה (הנה א-ל ישועתי, ברכת הגפן והמבדיל, ללא נר ובשמים).