ויבא נח ובניו ואשתו... אל התיבה (ז,ז)
"תיבה" רומז לתיבות התורה והתפילה. אין אדם יכול להסתפק בכך שהוא עצמו נכנס לתיבות התורה והתפילה, כלומר, שנמצא במצב של קדושה ועילוי. מחובתו "להכניס" גם את בני ביתו - "בניו ואשתו" - אל התיבה.
יתרה מזו: רז"ל אמרו (רש"י דברים ו) "בניך - אלו התלמידים", ו"אשה" רומז למקבל. "בן" ו"אשה" כוללים אפוא את כל בני-ישראל, כי כל בני-ישראל, שהם קומה אחת שלמה, מקבלים זה מזה.
כשאדם מכניס ל"תיבה" עוד יהודי, הוא זוכה לעזר ולסיוע מלמעלה בעבודתו הפרטית, ככתוב (פסוק טז), "ויסגור ה' בעדו". וכפי שאמרו רז"ל (תמורה טז), שכאשר העשיר משפיע לעני, מתברכים שניהם, הן הנותן והן המקבל.
(לקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 10-8)
שניים שניים באו... אל התיבה זכר ונקבה (ז,ט)
בכל "תיבה" שבתורה שני פירושים - "זכר" ו"נקבה". "זכר" - בחינת רחמים וחסד; "נקבה" - בחינת דין וגבורה.
(כתר-שם-טוב, סימן כא, עמ' 8)
נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו (ז,יא)
שני סוגי טרדות מונעים את האדם מעבודת ה':
א) "מעיינות תהום רבה" - טרדות הבאות מדברים פחותים וגשמיים, טרדות ודאגות הפרנסה וכיוצא בזה.
ב) "ארובות השמים" - טרדות הבאות מדברים נעלים ורוחניים, כמו הטרדות של עסקנות ציבורית וכיוצא בזה.
העצה לשני סוגי הטרדות האלה היא - "בוא אל התיבה", להיכנס אל תוך תיבות ואותיות התורה והתפילה.
(לקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 5)
ויהי הגשם על הארץ (ז,יב)
גם עניין בתורה שהוא בעל תוכן שלילי, כגון עונש המבול, הנה לפי הפירוש הרוחני - כפי שהתורה נלמדת בעולמות העליונים - כולו קודש. זהו שנאמר במדרש (בראשית-רבה פ"ה,א): "מתחילת ברייתו של עולם לא היה קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים... עמד דור המבול ומרד בו... אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם. הדא הוא דכתיב ויהי הגשם על הארץ" ("הגשם, כלומר, אותו הגשם שהיה מששת ימי בראשית", רש"י). היינו, שמצב העולם במשך המבול דומה למצבו הנעלה בתחילת בריאתו - עולם המקלס את הקב"ה.
(לקוטי-שיחות, כרך ל, עמ' 16)
ויהי הגשם על הארץ (ז,יב)
כשהורידו הורידו ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה (רש"י)
בוא וראה גודל מעלת התשובה. במשך מאה ועשרים שנה האריך הקב"ה את אפו, אולי יחזרו אנשי הדור בתשובה, אך הם לא חזרו, דבר שמראה על עוצם ירידתם ושפלותם. ואף-על-פי-כן, גם לאחרי שכבר התחיל המבול, היה הדבר תלוי באנשי דור המבול, ואילו חזרו אז בתשובה (ואפילו הרהור של תשובה), הרי בשעתא חדא וברגעא חדא, היו מי המבול נהפכים לגשמי ברכה.
(ספר-השיחות תשמ"ח, כרך א, עמ' 26)
ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה (ז,יב)
ולהלן (פסוק יז) הוא אומר ויהי המבול. אלא כשהורידן - הורידן ברחמים, שאם יחזרו, יהיו גשמי ברכה; כשלא חזרו, היו למבול (רש"י)
יש לתמוה, הרי בפסוקנו נאמר שהגשם נמשך "ארבעים יום וארבעים לילה"?! ויש לומר על-פי המבואר בחסידות, שהמבול בא לטהר את הארץ מטומאתה, ולכן נמשך ארבעים יום, כדוגמת המקווה ששיעורו ארבעים סאה. והיינו, שהמבול הוא עונש רק עבור אנשי דור המבול, אך כשלעצמו הוא עניין חיובי, טהרת הארץ. לפי זה מובן, שהגשם - גשמי ברכה - נמשך ארבעים יום, שהרי פנימיות המבול היא גשמי ברכה, טהרת העולם.
(לקוטי-שיחות, כרך כה, עמ' 26)
וישאר אך נח (ז,כג)
אך נח: לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה: ...גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם (רש"י)
מנין לו לרש"י, בפשטות הכתובים, שהיה זה ארי שהכיש את נח?
אלא שלרש"י היה קשה: ודאי עזרו בניו של נח לאביהם בטיפול בחיות ובבהמות, ואם-כן, מדוע, רק נח גנח וכהה דם, ולא בניו?
כדי לתרץ שאלה זו הביא רש"י פירוש נוסף, שנח איחר מזונות לארי והכישו: הארי הוא המלך שבחיות, ונח עצמו זן אותו. לכן כשהתאחרו מזונותיו של הארי, נשך את נח.
רמז לכך: תיבת אך. תיבה זו נדרשת נוטריקון: אריה הכישו (אות "ה" שבראש התיבה אינה מאותיות ה"פעל").
(לקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 51)
* * *
ביאור הדברים על-פי רוחניות:
נח, אף שהיה "איש צדיק", מכל-מקום עסק וטרח בפרנסת כל ברואי העולם, כולל גם הבהמות והחיות. ואף שהדבר היה קשור בסבל אישי ("ארי הכישו", "גונח וכוהה דם") מכל-מקום לא חדל מעבודתו זו.
מכאן ההוראה לכל אדם, גם מי שהוא "צדיק תמים", שעליו לעסוק ב"פרנסת" יהודים במזון רוחני. כולל גם יהודים שהם בבחינת "חיות" או "בהמות" בעיניו. ואף אם הדבר קשור בסבל אישי, עליו לדבוק בעבודה קדושה זו.
(לקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 53) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
