מדורים נוספים
	התקשרות 595 - כל המדורים ברצף
	"אולי תיכנס טיפה אחת לפיו של הבן, ויירפא מחוליו"
	שתי התקופות שבימות-המשיח
	"גוט יום-טוב"
	ממעייני החסידות - פרשת וישלח
	הלכות ומנהגי חב"ד

אם בזמן הבעש"ט ובזמן אדמו"ר הזקן הוצרך לגלות רזין-דרזין, על-אחת-כמה-וכמה בדורנו, דור יתום * הבעש"ט גילה רזין-דרזין גם לאנשים פשוטים, המגיד עשה זאת בסדר ובהדרגה, ואדמו"ר הזקן המשיך את הרזין-דרזין לתוך הבנה והשגה * גם ליהודי "נידח" אפשר להסביר את העניינים הכי נעלים בתורה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנם האומרים שתורת הבעש"ט הוא עניין נעלה שאינו שייך אלינו. אך גם זה הוא היפך כל עניין תורת החסידות - שהרי תורת החסידות ניתנה בגלל שנעשה מצב ד"אכשור דרי" (בתמיהה)¹, שלכן הוצרכו לגלות רזין ורזין דרזין דאורייתא.

וכידוע² ביאור רבינו הזקן על התגלות תורת החסידות בזמנו - שזהו כמשל בן מלך החולה, וגילו שאי-אפשר לרפאותו אלא על-ידי זה שישחקו את האבן הטובה שבכתר אביו המלך, שבלעדה עלול להתבטל כל ערכו של הכתר, ויערבו במים, וישקו את בן המלך - הנה לכתחילה אין המלך נותן זאת, וגם כאשר באים אל המלך ואומרים לו שהחולי התגבר, עדיין מהסס המלך לסכן את כתר המלוכה, ומחפש אולי ימצאו רפואות אחרות; אך כאשר אומרים למלך שהחולי התגבר עד כדי כך שגם אם ישחקו את האבן הטובה... ויערבוה במים וישפכו, הנה מצד תוקף החולי ייתכן שהמים לא יגיעו... אל בנו... - הנה אז אומר המלך... שדווקא בשביל בן כזה, יש להוציא את האבן הטובה מהכתר... לשחקה ולערבה במים ("פאנאנדער-וואסערן") ולשפוך על בנו... פן ואולי תיכנס טיפה אחת... לתוך פיו של בנו, וירפא מחליו.

והרי הדברים קל וחומר:

אם בזמן הבעש"ט הוצרך להיות הגילוי דרזין דרזין... ואם הוצרכו לזה בדורו של רבינו הזקן... כאשר תורת החסידות באה בהבנה והשגה יותר, והיינו, שנמשכה למטה יותר עד שגם השכל של הגוף ונפש הבהמית יוכל להבין זאת, שאז היה הרי דור דעה בערך לדורנו זה, ומובן בפשיטות שאז היתה נתינת הרזין דרזין באופן שהיו פיות פתוחים אצל ראשי אלפי ישראל... ובמילא פתחו גם את כלי-הקיבול אצל כל ישראל,

על-אחת-כמה-וכמה בדורנו, דור יתום... שאז נותנים את מעיינות הבעש"ט באופן המובן יותר, ובאופן גשמי יותר, עד שאפילו תינוקות יוכלו לבוא ולהגיע אל המעיינות (כדאיתא בזוהר³),

ובטוחים, וישנה הברכה ונתינת-כוח של רבותינו... נשיאינו... שאפילו אם בתחילת שתיית הרזין דרזין נשארים השפתיים קפוצות ונשפך מסביב ("עס גיסט זיך ארום און ארום")...

-  ונמצא שלפי שעה... ביטלו את כתר המלך... ושחקו את האבן הטובה... והלבישו זאת באותיות כאלו שאפילו תינוק... בשכלו המגושם... יוכל גם הוא לקבל זאת, כיוון שנעשה בדרגה שלו ובערך שלו, והרי מובן עוצם הירידה, שהאבן טובה שבה תלוי היוקר והיופי של כתר המלך וכל עניין הכתרת המלך, יהיה ממנה מין משקה בערכו של תינוק קטן לגמרי שאין לו שייכות כלל לשתייה -

מכל-מקום, ישנה ההבטחה שסוף-כל-סוף יפעל הדבר ("עס וועט דערנעמען"), כי, "הלא כה דברי כאש"⁴, אבל, כמו אש דקדושה⁵ שאינו שורף את הטוב, אלא רק מכלה את הלעומת-זה, דהיינו, הרפש ("בלאטע") שנתקבץ מבחוץ, ואז מגיע וחודר בפנימיותו ומחיה אותו, כך, שמתהפך מן הקצה אל הקצה, שתמורת תכלית הירידה דלעומת-זה בג' קליפות הטמאות לגמרי, "לא ידח ממנו נידח"⁶, ויקויים בו "תהי צדיק", "לפי שנדון אחר רובו", ועד לאמיתת שם התואר והמעלה של צדיק, שמואס ברע בתכלית, שזהו עניין ד"פדה בשלום" שמצד העבודה ד"בכל⁷ מאודך".

ב. זוהי איפוא הוכחה גמורה:

אם בדורות שלפנינו היה ההכרח והדרישה ש"יפוצו מעינותיך חוצה" - הרי בכל יום שמתקרבים יותר לביאת משיח, נוגע ומוכרח הדבר עוד יותר.

אם בדורות שלפנינו נתן המלך את האבן טובה בגלל שהיה נראה שעצה אחרת לא תועיל... על-אחת-כמה-וכמה בדורנו, שכבר ניסו כמה עניינים, ועד לעניינים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, ולא זו בלבד שלא ניצלו זאת באופן טוב, אלא אדרבה, ש"שמים חושך לאור"⁸, שעניין שהיה יכול להיות עניין של גאולה, ניצלו אותו כדי לגרור יהודים רח"ל למטה ממדריגתם וממצבם וממעמדם - הרי בפשיטות הגמורה שעכשיו "אין לנו שיור אלא התורה הזאת"⁹,

"התורה הזאת" דייקא, דהיינו, פנימיות התורה, כי, הלשון "זאת" (בניגוד ללשון "היא") נאמר על דבר שיכולים להראות עליו באצבע¹⁰, ובתורה הרי זה פנימיות התורה, שיכולים להראות בגלוי שהיא אלוקות, כיוון שאינה מלובשת בענייני העולם, וכדאיתא בזוהר¹¹ שנקראת "אילנא דחיי, דלית תמן .. מסטרא דרע כו'",

ועל-אחת-כמה-וכמה עתה, שנותנים את העניינים דתורת הבעש"ט בריבוי יותר ובשפע יותר, ובאופן של הבנה והסברה והשגה יותר.

ועל-ידי זה יפעלו בעגלא דידן שיהיה קא אתי מר, מלכא משיחא.

* * *

ג. ידוע המכתב שכתב רבינו הזקן בצאתו לחופשי¹², שבו מזכיר אודות הבעש"ט (בנוגע להמאסר, "אשר שמו פניהם ללחום על תורת הבעש"ט"), וממשיך, שב"יום הילולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע", "כשקריתי... פדה בשלום נפשי... יצאתי כו'".

והיינו, שבמכתב זה מקשר ג' עניינים: (א) תורת הבעש"ט, (ב) יום ההילולא של המגיד, (ג) ואמירת רבינו הזקן "פדה בשלום נפשי".

אמנם, יש חילוק בין ג' העניינים הנ"ל - שהעניין דתורת הבעש"ט נזכר בהמכתב רק בכללות, ובנוגע לסיבת המאסר; ואילו עניין יום ההילולא של המגיד, ועניין אמירת רבינו הזקן "פדה בשלום נפשי" - קשורים עם הגאולה, שעל-ידם נפעלה הגאולה די"ט כסלו, ש"אור וחיות נפשנו ניתן לנו", על-ידי תורת החסידות "אשר הנחילנו אבותינו הקדושים... והיא היא תורת הבעש"ט ז"ל", שתוכל להיות הפצת תורת החסידות באופן שהולך ומתפשט.

ד. ויש לבאר עניין זה על-פי החילוק באופן ההנהגה של הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, שהם ג' אופני הנהגה שעל-ידם נפעל כללות העניין ד"יפוצו מעינותיך חוצה":

הנהגתו של הבעש"ט היתה באופן של שני קצוות - לחבר עומק רום עם עומק תחת, רזין דרזין דאורייתא עם אנשים פשוטים, כאמור לעיל (סעיף ל"א בגוף השיחה) שהשפיל את עצמו להתעסק עם ילדים קטנים לומר עמהם אמן יהא שמיה רבא, וכמו כן התעסק עם פשוטי העם, והשתדל לפעול עליהם לברך ולהלל להקב"ה על-ידי אמירת "ברוך השם", "געלויבט דער אויבערשטער", וכיוצא בזה, וכפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר באחד המאמרים¹³ פירוש הבעש"ט במה שכתוב¹⁴ "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל", שעל-ידי "תהילות ישראל" נעשה "ואתה קדוש יושב", כפי שמאריך שם בכל סיפור המעשה. ועל-דרך זה היתה הנהגתו גם לאחרי התגלותו.

אמנם, כיוון שהנהגה זו נשארה באמצע בין שני הקצוות, היתה נתינת מקום שיתעוררו ענייני קטרוגים - כפי שמצינו בביאורי החסידות שהיה קטרוג למעלה על כך שמפיצים רזין דרזין דאורייתא עד לאנשים פשוטים², ומזה נמשך גם הקטרוג למטה, כידוע¹⁵ שבזמן הבעש"ט היו טענות (קטרוגים) על כך שמפליאים במעלתם של אנשים פשוטים, שיכולים להגיע לדרגות נעלות, ועד למעלה יותר מתלמידי חכמים ורבנים.

ובעומק יותר:

התחלת התגלות תורת החסידות על-ידי הבעש"ט הוצרכה להיות כפי שהעניינים הם בספירת הכתר¹⁶, שלמעלה מהשתלשלות. אך כאשר ספירת הכתר נמשכת למטה, הרי זה באופן שה"כלים" אינם יכולים להכיל זאת, ובמילא נעשה עניין של נפילה כו'. וכידוע¹⁷ בעניין הכתרים דתוהו, שכאשר ירדו למטה נעשה העניין ד"וימת" - "מאן דנפיל מדרגיה איקרי מית"¹⁸.

ולכן היו צריכים אחר-כך לפעול המשכת העניין בסדר והדרגה, שיומשך על-ידי ספירת החכמה בסדר השתלשלות כו'.

ועניין זה נעשה על-ידי המגיד ואדמו"ר הזקן¹⁶:

המגיד קבע סדר הנהגה להעמיד תלמידים בלומדו עמהם נגלה וחסידות, ובאופן שהוא בעצמו ישב במקומו, ולא נסע בכל ערי השדה¹⁹, כך, שגם האנשים הפשוטים שהיתה לו שייכות עמהם, היו צריכים להיות במעמד ומצב של עילוי והתעוררות לבוא למעזריטש אל המגיד.

ולאחרי כן בא אדמו"ר הזקן והתחיל לבאר את הרזין דאורייתא דתורת הבעש"ט באופן של הבנה והשגה, ועד שלא זו בלבד שהשכל של נפש האלוקית יבין זאת, אלא גם השכל של נפש הבהמית יבין זאת.

ובפשטות - ההוספה של חסידות חב"ד היא:

לא זו בלבד שצריכים לדעת שישנו העניין של פנימיות התורה, ומצד פנימיות התורה יכולים גם אנשים פשוטים להגיע להדרגות היותר נעלות, ובמילא צריכים לעזור להם כפי האפשרי, אפילו על-ידי טובה גשמית, כיוון שישנו אצלם ניצוץ אלוקי שאודותיו הובטח ש"לא ידח ממנו נידח" - שזהו עניין של תורה ללא הסבר בדבר;

אלא תורת חסידות חב"ד מבארת באריכות הביאור איך שיכולה להיות מציאות שיהודי נמצא במעמד ומצב של "נידח", היינו, שעל-פי תורה שהיא תורת חסד, הרי הוא "נידח", ואף-על-פי-כן, מצד ההבטחה ש"לא ידח ממנו נידח", יכולים להסביר לו את העניינים היותר נעלים שבתורה, אפילו אם לעת-עתה אינו שייך עדיין לקיום המצוות, וברור הדבר, שלהיותו אדם שכלי, הרי זה יחדור בשכלו, וסוף-כל-סוף יביא הלימוד לידי מעשה, שתהיה אצלו שינוי ההנהגה, ויעסוק בקיום המצוות בפועל.

ה. ועל-פי זה מובן החילוק שבין ג' עניינים הנ"ל - תורת הבעש"ט, יום הילולא רבא של המגיד, ואמירת "פדה בשלום נפשי" על-ידי רבינו הזקן:

מצד תורת הבעש"ט ישנה עדיין הגבלה שהעניין ישאר למעלה, בעולם הקדושה, ולא יומשך למטה - שזהו עניין של "בית האסורים" (דקדושה), כיוון שזהו עניין של מדידה והגבלה, הנה עד כמה שהדבר המוגבל יהיה גדול, הרי זה נחשב ל"בית האסורים" לגבי הבלי-גבול דאין-סוף.

ולאחרי זה בא העניין ד"יום הילולא רבא" - שהילולא היינו חתונה, שעניינה הוא המשכת כוח האין-סוף²⁰, שהרי תכליתה של חתונה (כמבואר בפוסקים²¹ הטעם שאין מברכים על קידושין, כיוון שזהו רק הכנה והקדמה לתכלית הכוונה) - שיהיו בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ואז נמשך הדבר באופן נצחי, כמארז"ל²² "כל שהוא תלמיד חכם ובנו... ובן בנו... שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר²³ ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם".

ועל-פי האמור שהתכלית אינה החתונה כשלעצמה, אלא שלאחרי זה יומשך בפועל למטה - הנה זהו תוכן עניין אמירת רבינו הזקן "פדה בשלום נפשי" ("כשקריתי... פדה בשלום נפשי"), כי, העניין ד"פדה בשלום נפשי" הוא באופן ש"ברבים היו עמדי", כפירוש הירושלמי שגם האנשים שהיו נגד דוד, נתהפכו להיות "עמדי" (כנ"ל סעיף ז' בגוף השיחה), וזוהי גם פעולת ההבנה וההסברה דתורת חב"ד בתורת הבעש"ט, שגם אלו שהם מנגדים לדוד מלכא משיחא, יתהפכו להיות "עמדי", להתאחד עם ה"רועה אחד"²⁴ (דוד) וענייניו, ויהיו במעמד ומצב ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", כל שלשת הקווין שעליהם העולם עומד²⁵, ועל-ידי זה יפעלו להיות "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

ו. ובנוגע לפועל:

תורת חסידות חב"ד "היא היא תורת הבעש"ט ז"ל" (כמו שכתב אדנ"ע), אלא, שבתורת חב"ד באו הדברים באופן של הבנה והסברה, שעל-ידי זה ניתוסף דבר חדש מעיקרא - שנעשה אופן הבירורים מדרגה לדרגה, כך, שאף דבר אינו הולך לאיבוד, ואף אחד מישראל אינו נדחה, כי, יכולים להסביר לכל אחד, גם למי שנמצא למטה מטה, ועד לתינוק קטן, באופן המובן בשכל והבנה והשגה שלו, ש"טעמו וראו כי טוב הוי'"²⁶ ("געטלעכקייט איז גוט"), ותחילה מקבל זאת בשכלו, ואחר-כך הרי זה נעשה לימוד המביא לידי מעשה בפועל, שנעשה יהודי לומד תורה ושומר מצוות בחיי היום-יום, ש"זה כל האדם"²⁷.

וזהו גם מה שנתבאר לעיל (סעיף ט"ו ואילך בגוף השיחה) פתגם רבינו הזקן ש"עובד" באצילות היינו מי שיש לו "געשמאק" בעשיית טובה ליהודי:

יהודי זה נמצא בעולם העשייה, ומובן, שככל שיהיה במעמד ומצב נעלה בהבנה והשגה כו', הרי איתא בתניא²⁸ ש"אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים", הרי "הוא דבר בפני עצמו", "יש מי שאוהב"²⁹;

ואילו הוא - נמצא בעולם האצילות, ששם אין מציאות יש, אפילו לא מציאות היש כפי שהיא בעולם הבריאה, ושם עומד הוא בתכלית העילוי.

ואף-על-פי-כן, בהיותו באצילות, נרגש אצלו ה"געשמאק" בעשיית טובה ליהודי כפי שנמצא בעולם העשייה, שאינו בערכו כלל.

וזהו החידוש של תורת החסידות - שגם כאשר ישנו "תינוק שנשבה בין הנכרים", כדאיתא במסכת שבת³⁰ שהוא במעמד ומצב שאינו יודע כלל העניין דתורה ומצוות, ולא שייך לומר עליו שיש חילוק בין שוגג למזיד - הנה בדרך אור ובדרך של שלום דווקא פודים אותו מבין האומות,

ואל יהי דבר זה קטן בעיניך - שהרי זה "כאילו פדאני לי ולבני כו'", היינו, שבזה תלויה גם גאולת השכינה.

וזהו כללות עניין הצדקה, כפי שמבאר רבינו הזקן באיגרת-הקודש, ומוסיף: "ובפרט צדקת ארץ-ישראל (ארץ החיים³¹) שהיא צדקת ה' ממש, כמו שכתוב³² תמיד עיני ה' אלוקיך",

והיינו, שנתינת הצדקה היא באופן שפועלים בארץ עניין של חיים ("עס מאכט די ארץ לעבעדיק"), ופועלים העניין ד"עיני ה' אלוקיך בה" לא רק בראש-השנה, אלא באופן שנמשך "מראשית השנה ועד אחרית שנה"³² בהמשך אחד, כך, שאין חילוק בין המעמד ומצב דראש-השנה להמעמד ומצב דבחינת אחוריים וחיצוניות של כל השנה,

"והיא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו" - לפדות את כל אחד מישראל ממעמדו ומצבו, אפילו מי שנשבה בין האומות,

ובאופן של "פדה בשלום", שעל-ידי זה פועלים ש"ברבים היו עמדי", שגם אנשי אבשלום נעשו אנשי דוד,

ובלשון הכתוב (בהפטרה)³³ "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ .. והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוקים ועבדי דוד מלך עליהם",

שכל זה נעשה על-ידי העבודה בתורה ומצוות עתה, ויתגלה בביאת משיח צדקנו בגלוי לעיני בשר, בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים.

* * *

ז. בהמשך להמוזכר לעיל (סעיף כ"ד בגוף השיחה - אודות מאתיים שנה להסתלקות הבעש"ט), הרי כיוון שתורת חב"ד "היא היא תורת הבעש"ט ז"ל", צריך עניין זה להשתקף גם בתורת חב"ד, וגם בעניין שהוא "מעין" רצונו של הבעש"ט.

ובכן, ישנו עניין שני בשנה זו - מאתיים שנה מהחתונה של רבינו הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד, שהיתה ג"כ בשנת תק"כ.

ויש לבאר השייכות בין שני העניינים.

ח. ובהקדמה - שכללות הנהגתו של יהודי נחלקת לשתי תקופות:

לכל לראש ישנה התקופה ש"נפשי חשקה בתורה"³⁴, שאז נמצא בעולם שכולו אור, עולם התורה, עליה נאמר⁴ "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה"³⁵;

ואחר-כך באה התקופה שצריך לעסוק בתיקון הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, לצאת לעולם כו', שכן, הנהגת רוב העם היא באופן ד"הנהג בהם מנהג דרך ארץ", כמו שכתוב³⁶ "ואספת דגנך גו'", וישנם רק יחידי סגולה שהנהגתם כשיטת רשב"י ש"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על-ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם", ואילו כאשר "הרבה עשו כרשב"י" אזי "לא עלתה בידן"³⁷.

והמעבר מתקופה לתקופה הוא עניין החתונה, שאז מסתיימת התקופה ד"נפשי חשקה בתורה",

-  שלכן, בן עזאי שהיה במעמד ומצב ד"נפשי חשקה בתורה" כל ימי חייו, לא נשא אשה, או שנשא וגירש³⁸. אבל לא זהו הסדר כפי ש"לשבת יצרה"³⁹, "נכנס בשלום ויצא בשלום"⁴⁰ -

ומתחילה העבודה של התעסקות עם העולם, שהרי "ריחיים בצווארו"⁴¹, שמוטלת עליו מצווה מן התורה לפרנס את בני ביתו, ובשביל זה צריך לעסוק בענייני העולם, כמו שכתוב⁴² "ובירכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה".

וכפי שמבאר רבינו הזקן בהלכות תלמוד-תורה⁴³ ש"תחילת זמנה (של מצוות פרו ורבו) הוא מבן שמונה-עשרה (כמאמר⁴⁴ "בן שמונה-עשרה לחופה", דהיינו בתחלת שנת הי"ח⁴⁵), כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג'⁴⁶ שנים בלי טרדה גדולה כל-כך בטרם יוליד בנים הרבה", עד שיהיה "בן עשרים (שאז הוא הזמן) לרדוף" אחר מזונותיו⁴⁷.

ט. ועל-פי זה יש לבאר הקשר והשייכות שבין הסתלקות הבעש"ט לחתונת אדמו"ר הזקן שהיו באותה שנה:

אצל הבעש"ט היה ה"געשמאק" לעשות טובה ליהודי שהיה שלא בערכו כלל - שהרי הבעש"ט היה בדרגא נעלית ביותר, וכאמור לעיל (ס"ו בגוף השיחה) שבתחילה היה צדיק נסתר אפילו לגבי הצדיקים הנסתרים שבדורו, שגם הם לא ידעו גודל העילוי של הבעש"ט כמו שהוא לעצמו, ובהיותו במדריגתו הנעלית, היה אצלו ה"געשמאק" לעשות טובה ליהודי, עד לילד קטן ששייך רק לאמירת ברכה ואמן יהא שמיה רבה.

וכיוון שתורת חסידות חב"ד מבארת את תורת הבעש"ט בהבנה והסברה, הרי גם ה"געשמאק" של הבעש"ט בעשיית טובה ליהודי בא על-ידי רבינו הזקן בהתלבשות ב"סדרי העולם" - שישנו הזמן ש"נפשי חשקה בתורה", ואילו העבודה דעשיית טובה ליהודי מתחילה לאחרי החתונה, כאשר "ריחיים בצווארו", שאז מתחילה העבודה בעולם.

וזהו שבשנת הסתלקות הבעש"ט (שלימות עבודתו) היתה החתונה של אדמו"ר הזקן - שאז התחילה אצלו העבודה של עשיית טובה ליהודי בפועל ממש, כמסופר ברשימות של כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴⁸ אודות תולדות רבינו הזקן, שכאשר הסכים על השידוך, התנה שיעמידו לרשותו את ה"נדן", וכאשר קיבל את ה"נדן" - שהיה הון רב, כיוון שהיו חפצים ביותר בהשידוך, לפי שרבינו הזקן היה מהגאונים כבר בהיותו בן ט"ו שנה49 - הקדיש את כל ה"נדן" עבור עשיית טובה לבני-ישראל, לסדרם בפרנסה על-ידי זה שיתעסקו במלאכת האדמה.

כלומר: אותו עניין שהיה אצל הבעש"ט באופן שהוא מן הקצה אל הקצה, מרזין דרזין בהעלם הכי גדול אפילו מצדיקים נסתרים, עד לאמירת ברכה ואמן יהא שמיה רבה עם תינוק קטן - נתלבש אצל רבינו הזקן באופן של הבנה והשגה וסדר השתלשלות, ליקח "נדן", ולהלוות ולהעניק ממנו ליהודים שיוכלו לעסוק במלאכת האדמה, ובזה יתקיים אצלם "וברכך הוי' אלוקיך בכל אשר תעשה".

(קטעים מהתוועדות י"ט בכסלו תש"כ. 'תורת-מנחם - התוועדויות' תש"כ. חלק ראשון (כז), עמ' 200-209 - בלתי מוגה)

----------

1) יבמות לט,ב (ובפרש"י).

2) ראה "התמים" ח"ב עמ' מט. ח"ח ע' נ ואילך. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' שכו ואילך. ועוד.

3) ח"א קיח,א.

4) ירמיה כג,כט.

5) ראה שמו"ר פ"ב, ה. תנחומא שמות טו. הובא בתוס' סוף חגיגה.

6) ע"פ שמואל-ב יד,יד. וראה הל' ת"ת לאדמוה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.

7) ואתחנן ו,ה.

8) ישעיה ה,כ.

9) ע"פ נוסח הפיוט "זכור ברית" בתפלת העמידה דנעילה. וראה לקו"ש חי"ב עמ' 230 בהערה (ד"ה ואין לנו).

10) ראה תענית בסופה. שמו"ר ספכ"ג. פרש"י בשלח טו,ב.

11) ח"ג קכד,ב (ברע"מ). וראה תניא אגה"ק סכ"ו.

12) נדפס באג"ק שלו ח"א עמ' צח. וש"נ (חלקו נעתק ב"היום יום" יט כסלו).

13) ד"ה ואתה קדוש בסה"מ אידיש עמ' 138 ואילך.

14) תהילים כב,ד.

15) ראה "התמים" ח"ב עמ' סט ואילך. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' תנא ואילך. ח"י עמ' קלט. ועוד.

16) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סשל"ו ואילך. וש"נ.

17) ראה ל"ת להאריז"ל ס"פ וישלח. ועוד.

18) ראה זח"ג קלה,ב. הנסמן באג"ק ח"ב ס"ע ד.

19) ראה אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ס"ע תג (נעתק ב"היום יום" ג כסלו).

20) ראה לקו"ת שה"ש לט,ד ואילך. ובכ"מ.

21) ראה רא"ש כתובות פ"א סי"ב.

22) ב"מ פה,א.

23) ישעיה נט,כא.

24) יחזקאל לז,כד.

25) אבות פ"א מ"ב.

26) תהילים לד,ט.

27) קוהלת יב,יג.

28) פל"ה (מד, סע"א ואילך).

29) תו"א ויקהל (בהוספות) קיד,ד.

30) סח,ב.

31) ראה שם סוסכ"א.

32) עקב יא,יב.

33) יחזקאל לז,כב ואילך.

34) לשון חז"ל - יבמות סג, סע"ב.

35) ברכות כב,א.

36) עקב יא,יד.

37) ברכות לה,ב.

38) ראה סוטה ד,ב. תוד"ה שיתקיים - יבמות שם.

39) ישעיה מה,יח.

40) ראה חגיגה יד, סע"ב. טו, סע"ב. ירושלמי שם פ"ב ה"א.

41) קידושין כט,ב. וראה הל' ת"ת לאדמוה"ז פ"ג ה"א ואילך. וש"נ.

42) פ' ראה טו,יח.

43) שם סה"א.

44) אבות ספ"ה.

45) ראה רמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ב.

46) ראה גם תו"מ ח"ז עמ' 29. וש"נ.

47) אבות שם ובפי' הרע"ב.

48) נעתקה בספר התולדות אדמוה"ז (הוצאת תשמ"ו) ח"א פ"ג (עמ' 82).

49) ראה סה"ת שם (עמ' 68 ואילך). וש"נ.