אחד מייעודי הגאולה הוא שכל יהודי יזכה בכוח הנבואה, כמו שנאמר (יואל ג,א): "והיה אחרי-כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם". במדרש (תנחומא סוף פרשת בהעלותך) נאמר על כך: "אמר הקב"ה: בעולם הזה יחידים נתנבאו, אבל לעולם הבא, כל ישראל נעשין נביאים". מהו אפוא כוח הנבואה?

בי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, מיד לאחר העיקרים שעוסקים במציאות ה', בא העיקר השישי: האמונה בנבואה. ובלשון הרמב"ם בספרו 'יד החזקה' (תחילת פרק ז): "מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני-האדם וכו'". האמונה בנבואה היא המשך לאמונה במציאות ה'. לאמור: לאחר שאנו יודעים על מציאותו של הקב"ה, עלינו לדעת כי הוא מגלה את עצמו אלינו, ואחת מדרכי התגלותו היא הנבואה - "גילה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג,ז).

לראות או להבין

מהי הנבואה? מה אדם מרגיש כאשר דבר-ה' מתגלה אליו? הרמב"ם עצמו, בפירוש המשניות, מקצר בדברים וכותב: "וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאוד". ב'יד החזקה' הוא מגדיר את התנאים הדרושים להשראת הנבואה. התמונה העולה מדבריו היא, שהנבואה היא התמזגות של השראה אלוקית עם שכלו ודעתו של הנביא, דבר שגורם לו תחושה מוחשית ביותר של הדברים.

במקומות רבים בחסידות ובקבלה מוגדרים תחומי השגתם של הנביאים, ובכלל זה משה רבנו, גדול כל הנביאים. ואולם חכמי הקבלה עצמם (רשב"י, האריז"ל וכדומה) עוסקים בדרגות גבוהות בהרבה מאלה שהשיגו הנביאים. וכי אפשר לומר שהשיגו דרגות אלוקיות שהיו מעבר להשגת משה רבנו?!

בעל התניא מסביר (תניא, איגרת-הקודש סי' יט), שיש להבחין בין 'ראיית המהות' ל'השגת המציאות'. הדבר דומה להבדל בין ראיית דבר לבין הדיבור עליו. אתה יכול לשבת בביתך ולדבר על כוכבים המרוחקים ממך אלפי שנות-אור, אבל לראות בעיניך - אינך יכול אלא בטווח קצר. מובן מאליו, שהתחושה בדברים שאתה רואה בעיניך, שונה לחלוטין מתחושת הדברים שעליהם רק מדברים או קוראים בספר (ולכן אמרו חז"ל שסומא חשוב כמת, כי חסרון המוחשיות שהראייה מעניקה, נוטל ממנו את טעם החיים).

זה ההבדל בין הנביאים לחכמי הקבלה: הנביאים, כשדיברו על דרגה מסויימת באלוקות - 'ראו' את הדברים במוחשיות שבבחינת ראייה ממש. לכן יכלו להגיע רק לדרגות נמוכות יחסית, אך מצד שני הייתה להם המעלה של המוחשיות. לעומתם, חכמי הקבלה הגיעו אל הדברים בשכלם ובחכמתם. אמנם הם יכלו להגיע למדרגות גבוהות ביותר, אבל בלי אותה התאמתות ומוחשיות כמו אצל הנביאים (ברור ששכלם וחכמתם של חכמי הקבלה הם שכל אלוקי אמיתי בתכלית, אלא שאין הוא בבחינת ראייה כבנביאים).

"תחזור הנבואה לישראל"

דבר זה מסביר גם-כן, למה כל הנביאים (חוץ ממשה רבנו) היו מזדעזעים ומאבדים את עשתונותיהם בשעת הנבואה (כתיאור הרמב"ם: "כשמתנבאים - אבריהן מזדעזעין, וכוח הגוף כושל ועשתונותיהם מתטרפות"). הנבואה היא בבחינת סתירה למציאות הגשמית של העולם הזה. אי-אפשר להישאר בדפוסי המחשבה של העולם ולראות בו-בזמן עולם מושגים אלוקי. על-כן התנאי לנבואה הוא ערעור עולם המושגים האנושי, לפחות בשעת הנבואה. באותה שעה הנביא יוצא מגדריו האנושיים ומתעלה לעולם שונה לגמרי.

אמרו חז"ל: "משמתו נביאים אחרונים, חגי, זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח-הקודש מישראל". אולם מדברי הרמב"ם (ב'איגרת תימן') ומכתבי הקבלה והחסידות עולה בבירור, שלא זו בלבד שאפשרות הנבואה קיימת גם עכשיו, אלא שסמוך לביאת המשיח "תחזור הנבואה לישראל", והיא אכן חזרה אצל הבעש"ט וגדולי החסידות בדורות הבאים.