אמרת השבוע

זכות לנותן

אל הצדיק בעל 'אוהב ישראל' מאפטה נכנס יהודי שנראה מכובד, וסיפר שכל חייו הקפיד שלא להזדקק למתנת בשר-ודם, והקב"ה עזר לו להתפרנס מעסקיו. כעת, בהגיעו לגיל זקנה, יש לו שתי בנות שהגיעו לפרקן, ואין בידו להשיאן. הוא מבקש אפוא מהצדיק לברכו שהקב"ה ימציא לו את הכסף מעסקיו, בלא שיזדקק לבני-אדם.

נענה הרבי מאפטה: "בשמים יש קפידה עליך. אתה רוצה להתנהג נגד רצון הבורא. להווי ידוע לך, שיש בעולם הזה נשמות שאין להן שום זכות מלבד העובדה שלפעמים הן עושות טובה ליהודי כשר ומסייעות לו בשעת דוחקו. הקב"ה, ברצונו שהנשמות האלה יבואו לידי תיקונן, מזמן להן יהודי כשר, כדי שיסייעו לו וישיגו את התיקון הדרוש. ואילו אתה מסרב לעשות זאת. הנני מצווה עליך לנסוע בעיירות ישראל ולזכות יהודים במצוות הכנסת כלה".

 מעשה שהיה

הרבי של הרבי

אחד מחסידיו של רבי שניאור-זלמן מלאדי היה 'מלמד' בכפר קטן. הוא לימד קריאה וקצת תורה ותפילה את ילדיו של אחד הכפריים. היהודי הזה היה איש פשוט בתכלית, ומרוב בערותו גם לא ידע להקפיד על קיום המצוות, אך רצה שילדיו יקבלו חינוך יהודי. הוא שילם ל'מלמד' שכר הוגן בעבור עבודתו, ונוסף על כך העניק לו אש"ל מלא.

הסיכום מראש היה כי המלמד נוסע לביתו פעמיים בשנה, כדי להימצא עם בני משפחתו ולמסור להם את שכר עבודתו. אך הנה באו הימים הנוראים, וה'מלמד' הפתיע את מעסיקו בבקשה חריגה – לנסוע אל רבו.

תחילה התקשה הכפרי לעכל את הבקשה. ראשית, הוא רצה שה'מלמד', שהיה היהודי יודע-הספר היחיד בסביבה, יימצא בכפר בתקופת החגים וינהיג את התפילות בבית-הכנסת המקומי, שבו היו נאספים היהודים הכפריים מכל האזור. שנית, הכפרי שראה ב'מלמד' תלמיד-חכם ואף קרא לו 'רבי', התקשה להבין לשם-מה צריך ה'רבי' שלו לנסוע לרבי אחר...

ה'מלמד', שכל ימות השנה התאמץ למצוא מסילות למוחם וליבם של ילדי הכפרי, ניסה עתה את כוח ההסברה שלו על אביהם. הוא הסביר לכפרי הפשוט כי הרבי שלו אינו 'מלמד' אל"ף-בי"ת לילדים, אלא ענק בתורה ואיש קדוש, שאלפים מכל קצות הארץ נוהרים אליו ומבקשים להסתופף בצילו. כך כל ימות השנה ובמיוחד בימים הנוראים.

התקשה הכפרי לרדת לסוף דעתו של ה'מלמד', אבל הסבריו ותיאוריו על הרבי הצדיק עוררו בו חשק להצטרף לנסיעה אל אותו רבי, שאפילו ה'רבי' שלו מעריץ כל-כך.

רצונו של הכפרי להצטרף אליו שימח מאוד את ה'מלמד', מפני שהוא-עצמו היה עני מכדי לשכור סוס ועגלה, וכבר התכונן לצעוד ברגל אל חצר הרבי. כעת, ידע, יזכה להגיע אל הרבי בעגלת הכפרי הרתומה לשני סוסים. ואמנם כך היה. הדרך עברה עליהם במהירות ובנוחות. גם צידה לדרך לא חסרה להם, בזכות הצטרפותו של הכפרי לנסיעה.

בהגיעם לחצר הרבי ראה הכפרי כי רבים לוחצים בחום את ידו של ה'מלמד' ומתעניינים בשלומו, בעוד הוא-עצמו, בהיותו דמות בלת-מוכרת בחצר, זכה להתעניינות מועטה. בעקבות זאת חש הכפרי עלבון ומרירות.

לאחר שהתגבר על רגשותיו החליט הכפרי לעקוב אחר מעשי החסידים ולנהוג כמותם. יום אחד ראה כי החסידים נעמדים בפתח חדרו של הרבי ומתכוננים להיכנס ל'יחידות'. הוא לא ידע דבר וחצי-דבר על מהותה של ה'יחידות', אך נאמן להחלטתו, עמד בין החסידים והמתין לתורו להיכנס פנימה.

הוא שיער כי החסידים מבקשים מהצדיק ברכות בעניינים החסרים להם, והחל גם-כן להכין את בקשותיו מהרבי.

לאחר שעה ארוכה של המתנה נפתחה הדלת והוא מצא את עצמו פוסע פנימה. הדרת-פניו של רבי שניאור-זלמן ועיניו החודרות בלבלו את מחשבותיו של הכפרי ושיתקו את לשונו.

"נו?", פנה אליו הרבי. הכפרי הנבוך שתק. "נו?", דחק בו הרבי פעם נוספת. הכפרי איבד את שלוותו. "מה 'נו'!", השיב בגסות, האופיינית למי שמעולם לא קרא ולא שנה.

"מה 'נו'?!", השיב לו הרבי בנחת. "ובכן, קורה שיהודי כושל ונופל לשפל המדרגה. פעמים הוא נכשל בחטא זה ופעמים בחטא זה; יש שהוא נכשל בעוון פלוני וייתכן כי הלך אחר יצרו בעברה כזאת וכזאת". בתוך כך פירט הרבי שורה של עברות בדרגות חומרה משתנות.

דמו של הכפרי הציף את פניו. הוא לא הניח לרבי להשלים את דבריו, פנה לאחור, פתח את הדלת בתנופה והסתלק מהחדר. הוא רתח מזעם על ה'מלמד' וחיפש אחריו בכל מקום. כשמצא אותו, שפך על ראשו קיתונות של רותחין. "אינך מתבייש?! הלוא אתה אוכל כל השנה מכף-ידי; איך העזת לרוץ ולספר לרבי שלך על כל חטאיי!".

ה'מלמד' ההמום התקשה לברור את מילותיו, וניסה לשכך את חמת מעסיקו. הכפרי סירב להאמין לדברי ה'מלמד' כי מעולם לא דיבר עליו עם הרבי. "לא ייתכן!", צרח עליו בזעם.

ה'מלמד' המסכן נאלץ להיכנס אל הרבי ולגולל לפניו את השתלשלות הדברים. בעקבות זאת הזמין רבי שניאור-זלמן את הכפרי אליו שנית. "יכול אתה להאמין לדברי ה'מלמד' כי מעולם לא הזכיר את שמך באוזניי", אמר הרבי לכפרי. "הסר מליבך כל כעס עליו".

הכפרי האמין לרבי. " אם-כן מניין ידע הרבי למנות בפירוט כזה את כל חטאיי?!", שאל בתמימות אמיתית. הפעם נתן רבי שניאור-זלמן בכפרי מבט רחום. "וכי אמרתי שאלה העברות שלך?! רק ציינתי באוזניך במה יכול יהודי להיכשל ועד איזו דרגה עלול הוא להידרדר".

הרבי השתתק לרגע. הכפרי בלע את רוקו ועיניו זעו מצד לצד. נראה היה כי מושג כלשהו על גדולתו של הרבי מצליח לפלס דרך אל תוכי מוחו הגס והבנתו הרדודה.

"אך מכיוון שבמו-פיך הודית כי נכשלת בעברות האלה", המשיך הרבי, "מוכרח אתה לעשות עליהן תשובה". קיבל הכפרי את עצת הרבי והחליט לנסות לכפר על מעשיו. הוא נשאר בחצר הרבי פרק-זמן נוסף, חזר בתשובה שלמה ואט-אט נפקחו מוחו וליבו לתורה ולחסידות.

 קירוב לבבות

פעולה חד-פעמית

יש המבינים את נחיצותה של הפעילות לקירוב יהודים לתורה ולמצוות, אבל לדעתם פעילות כזאת היא בעלת-ערך רק אם אכן מצליחים לחולל שינוי מהותי באורח-חייו של הזולת. אם יהודי מתחיל ללמוד תורה ולקיים מצוות – נראה שהמאמץ נשא פרי והיה כדאי להשקיע את הכוחות ואת הזמן; אבל אם התוצאה של הפעילות הסתיימה בקיום חד-פעמי של מצווה, כמו הנחת תפילין או הדלקת נרות שבת וכדומה – נראה לכאורה שלא הושג שום דבר בעל ערך ממשי.

הרבי מליובאוויטש השיב כמה וכמה פעמים על שאלות כאלה. לאחר שקרא לצאת ולזכות יהודים במצוות תפילין, נשאל: "מה גודל התועלת כשיצליח המשתדל ויהודי אחד יניח תפילין פעם אחת, וכי בשביל הנחת תפילין פעם אחת כדאי להשתדל בהשתדלות גדולה?". על כך השיב הרבי, קודם-כול: "אדרבא - ישתדל עם רבים מבני-ישראל ורבות פעמים" (לקוטי שיחות כרך ו ע' 271 ואילך).

תשועה והצלה לעולם

אחר-כך הסביר הרבי גם את מעלתה של הנחת תפילין יחידה: "פסק דין מפורש ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה ד): צריך כל אדם שיראה עצמו כו' כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב כו'. עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה כו'. ומי שמקבל עליו פסק-דין הרמב"ם בזה - בטח ישתדל באופן המתאים לפעולה המכריעה את כל העולם כולו לכף זכות וגורמת תשועה והצלה".

מעלה נוספת היא במצוות תפילין, כשמצליחים להניח תפילין עם יהודי שמעולם לא הניח תפילין, ועל-ידי הנחת תפילין יחידה זו הוא יוצא מגדר "קרקפתא דלא מנח תפילין": "קרקפתא דלא מנח תפילין יש לו דין מיוחד (ראש-השנה יז,א), ופסק-דין ברור ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה ה), דהיינו שלא הניח מעולם. זאת אומרת, שעל-ידי שמניח תפילין פעם אחת, יוצא הוא מסוג זה".

נוסף על כך עלינו לזכור את מאמר המשנה "מצווה גוררת מצווה": "דבר משנה הוא (אבות פרק ד משנה ב) מצווה גוררת מצווה. ועל-ידי שפועלים שיהודי יניח תפילין פעם אחת, הרי מצווה זו גוררת עוד מצווה".

הסיבות לאי-ראיית תוצאות

בהזדמנות אחרת (התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 1072) הסביר הרבי כי "יהודי צריך לעשות את המוטל עליו... ובנוגע לתוצאות הדברים – הרי זה ענין בפני-עצמו, ואין זה נוגע למילוי תפקידו ושליחותו. כלומר, עליו למלא את תפקידו ושליחותו גם כאשר אינו רואה מיד ובגלוי את תוצאות הדברים".

והרבי מוסיף: "מובן וגם פשוט שסוף-כל-סוף בוודאי יתקרבו יהודים אלו לתורה ומצוותיה – כדבר המשנה: 'מצווה גוררת מצווה', עד לקיום כל התורה ומצוותיה בשלמות... וכפי שאכן רואים במוחש רבים מבני-ישראל שהתקרבו ליהדות כתוצאה מפעולות אלו, עד לאורח-חיים על-פי התורה ומצוותיה בשלמות, כידוע ומפורסם לכול. אמנם בענין זה יש כמה אופנים: יש כאלו שזוכים לראות פרי טוב בעמלם תיכף ומיד, ובלשון הגמרא: 'עולמך תראה בחייך', אבל יש כאלו שאינם זוכים לראות פרי טוב בעמלם תיכף ומיד, אלא לאחרי משך זמן".

מדוע לפעמים אין רואים תוצאות מיד? הדבר יכול לבוא משתי סיבות: "כאשר אינו רואה הצלחה מיידית בפעולותיו – ייתכן שסיבת הדבר היא חסרון בדבריו, שאינם דברים היוצאים מן הלב באמיתיות, או שהחסרון הוא בהנהגתו האישית, שאינה שוללת לחלוטין את הטענה 'קשוט עצמך'". סיבה שנייה: "ייתכן שיש מניעות מצידו של הזולת, אם מפני שאינו בעל-הבית על בחירתו של הזולת, או מפני רצונו של הקב"ה לזכות יהודי נוסף שיסייע לו להתקרב ליהדות".

 חיים יהודיים

כשהברכה מוכפלת פי שניים ופי ארבעה

השיחה עם יחזקאל ויעל מזרחי, משכונת הר-נוף בירושלים, נקבעה ל"אחרי עשר בלילה", שעה לא כל-כך שגרתית לראיונות. "הילדים יעלו על מיטותיהם ואז יהיה קל יותר לשבת ולדבר", הסביר יחזקאל. העיניים הטרוטות והפיהוקים התכופים של יעל לא הפתיעו אותנו. לעומת זאת, הסבלנות שבה היא מרגיעה את יוספי, בן השבע, שכבר הספיק להירדם ולהתעורר מ"חלום רע", והנינוחות שמקרין יחזקאל בשעה לא-מוקדמת זו – מעוררות התפעלות.

לבני הזוג מזרחי עשרה ילדים, אך מה שהופך את סיפורם למיוחד, זו העובדה ששישה מילדיהם נולדו בשתי לידות: יאיר ונעמה-חביבה, בני שמונת החודשים, הם תאומים, ולפני שבע שנים נולדה לבני-הזוג  רביעייה – בן-ציון, ישי, שלמה ויוסף. הם מצטרפים לארבעת הילדים האחרים - משה-מנחם (4), עדי (11), מיכל (13), אהרון (14).

קשה ומקסים

מטבע הדברים, במוקד תשומת-הלב נמצאת הרביעייה. "אחרי שהצלחנו לגדל רביעייה, כשנולדו לנו התאומים זה כבר היה קטן עלינו", אומר יחזקאל בחיוך. "אנחנו מרגישים כאילו זכינו בלוטו כמה פעמים", מוסיפה יעל.

לא, היא אינה מנסה להסתיר את הקושי העצום, במיוחד כשהארבעה היו פעוטות. "אם רגילה אינה מסוגלת להעלות על דעתה חיים כאלה. אין רגע של פנאי, אין רגע למנוחה. גומרים לטפל באחד, עוברים לשני, ואחר-כך לשלישי ולרביעי; ואז לראשון מציק דבר-מה וכך הלאה". ויש, כמובן, גם הקושי הכלכלי: "כל בגד וכל חפץ מוכפלים מיד פי ארבעה". ובכל-זאת, היא אומרת, "ככל שזה לא היה קל, כך ועוד יותר זה היה מקסים". אם לשפוט על-פי הניצוץ בעיניה, היא בהחלט מתכוונת לכך. ואשר לצד הכלכלי, "יש ניסים", היא אומרת. "בכל פעם שצצה הוצאה חדשה, באה עמה גם הכנסה מיוחדת, לעיתים ממקורות לא-צפויים".

ארבעה 'חדרים'

אצל בני הזוג מזרחי, ילדים הם לא רק משפחה, אלא גם מקצוע ואהבה של ממש. יחזקאל, מורה לקריאה ב'חדר', עובד כבר שנים רבות עם ילדים. יעל מנהלת בביתה 'משפחתון'. "מבוקר ועד לילה אנחנו מוקפים בילדים".

כיום הרביעייה הם כבר ילדים בני שבע ולומדים בארבעה 'חדרים'. "תפסנו את כל ה'חדרים' בסביבה... רצינו שלכל אחד ואחד תהיה המשבצת המיוחדת שלו, בלי תחרות ובלי השוואות", אומר יחזקאל.

על מי לוותר?...

"יש כאן יתרון נוסף", אומרת יעל. "בגלל ההפרדה ביניהם במשך היום, הם מאוד מתגעגעים זה לזה. כשהם חוזרים הביתה, כל אחד ואחד מביא עמו את אוסף החוויות שלו. בכלל, הם מאוד קשורים זה לזה. אין דבר שמרגש אותי מלהקשיב מהצד לשיחות-הלילה שלהם, כשהם כבר במיטות. יש להם גם קודים משלהם. למשל, הם קוראים לעצמם 'האחים': 'אחים, בואו לאכול'. הם גם מאוד סבלניים. אבל לפעמים הם יודעים להציג דרישות ומתנהגים כ'קבוצת לחץ'. פשוט משעשע".

בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהעלו שפע של זיכרונות ו'חכמות' של הילדים, נזכרים יחזקאל ויעל בהמלצתו המקצועית של הרופא, כשגילה כי מדובר בארבעה עוברים. "נו, אז על מי מהם יכולנו לוותר?", שואלת יעל, רטורית.

יחזקאל והרביעייה (ועוד אח שקפץ לתוך התמונה)

 פינת ההלכה ומנהג

לימוד בניגון

שאלה: למה נהוג ללמוד תורה בקול ובניגון?

תשובה: בהלכות תלמוד תורה נפסק: "כל אדם צריך להיזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאוזניו כל מה שלומד, בין במקרא, משנה ותלמוד, אלא-אם-כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר".

יתרה מזו: "כל המשמיע קולו בשעת תלמודו - תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש - במהרה הוא שוכח, שנאמר (שמואל-ב כג,ה): 'ערוכה בכל ושמורה' - אם ערוכה בכל רמ"ח איברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת".

בעלי התוספות כתבו, שבזמן חז"ל היו רגילים לשנן משנה בזמרה, כדי להקל את זכירתה על-פה. והשל"ה כתב: "שיהיה הלימוד בשיר, בין במקרא בין במשנה, ולזה תמצא ספרי המשנה הקדומים כתובים עם הניקוד והטעמים".

ואכן גינו חז"ל את "כל הקורא (=מקרא) בלא נעימה, ושונה (=משנה) בלא זמרה". נוהג זה היה רווח ביותר, עד שכאשר הביעו חז"ל ביקורת על מי שאינו מנסה להבין היטב את הדברים שלומד, אמרו: "גמרא גמור, זמורתא תהא!". כלומר: למד, בין כך ובין כך אינך מבין, יהיה לך אפוא זמר ושיר".

הרבי מליובאוויטש סיפר, שטענו לפני חותנו (אדמו"ר הריי"צ) על הישיבות, מדוע צריכים התלמידים להתנועע ולצעוק בשעת הלימוד… והסביר את טעמו של דבר, מפני שלימוד התורה דורש מהאדם לבטל את עצמו כליל, דהיינו להתייגע הרבה ולהשקיע את כל הכוחות והחשק, ואפילו את ה'תאווה' בלימוד זה, ולכן הלימוד הוא באופן שאינו מתאים לסדרי העולם.

מקורות: עירובין נד, רע"א. ביצה כד,א. מגילה לב,א ותוד"ה והשונה. שו"ע אדמו"ר הזקן הל' ת"ת פ"ב הי"ב ופ"ד ה"ט. של"ה מסכת שבועות סד"ה הרחקת לימוד פילוסופיא (דפוס אמ"ד קפג סע"א). 'תורת מנחם - התוועדויות': א,41. ז,252. י,51.