הצדיק רבי יצחק-מאיר, בעל 'חידושי הרי"ם' ומייסד שושלת גור, היה בנו של רבי ישראל רוטנברג, רבן של מגנישוב וגור. אביו נמנה עם תלמידי רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, והיה ממקורבי המגיד מקוזניץ. בבואו לקוזניץ נוהג היה רבי ישראל להביא עמו את בנו. המגיד אהב להשתעשע עם הנער החריף בדברי תורה.
כשגדל והיה לאיש, נשא לאישה את בת הגביר ר' משה חלפן-ליפשיץ מוורשה, ועד מהרה התפרסם שמו כ'עילוי מוורשה'. כעבור שנים אחדות הקים ישיבה לתלמידים עילויים. שיעוריו נודעו ככאלה שרק בעלי מוח חריף ותפיסה מהירה במיוחד היו מסוגלים להבין.
עם הזמן קיבל רבי יצחק-מאיר הצעות לכהן כרב בקהילות חשובות, אך את כולן דחה. גם לאחר שחותנו ירד מנכסיו וימים קשים באו על המשפחה, התעקש רבי יצחק-מאיר שלא לקבל עליו את עול הרבנות. הוא הוסיף ללמוד וללמד תורה, ועם זה שלח יד במסחר בספרים והתפרנס בדוחק.
החדר שבו פעלה ישיבתו של רבי יצחק-מאיר נעשה עם הזמן צר מהכיל. נוצר צורך להרחיב את החדר, כדי שהלימוד במקום יהיה נסבל וכדי לאפשר את הצטרפותם של תלמידים חדשים שהתדפקו על דלת הישיבה. אולם רבי יצחק-מאיר חשש כי המעבר מהמקום הקבוע למקום ארעי, לשם ביצוע עבודת ההרחבה, יפגע בלימוד ויגרום ביטול תורה. משום כך סירב בתוקף לכל תכנית של בנייה והרחבה.
כך הוסיפו עוד ועוד תלמידים – כולם חריפי מוח – להידחק אל תוך החדר הצר. כשלא היה אפשר עוד לדחוס במקום אפילו סיכה, החלו לצבוא על החלונות. יום אחד, כאשר כבר באו מים עד נפש, אמר רבי יצחק מאיר: "לו היה מישהו מצליח להתחיל ולהשלים את עבודת הבנייה בתוך יום אחד, היה מסב לי קורת-רוח מרובה". משאלה זו נראתה בלתי-ניתנת להגשמה.
הדבר נודע לחסיד ר' יעקל. הוגיע הלה את מוחו בניסיון למצוא פתרון לבעיה. לפתע הבריק במוחו רעיון.
בוורשה התגורר קבלן גדול ועשיר, שלא נמנה עם החסידים ואף לא עם עדת היראים לדבר ה'. הלך ר' יעקל לאותו קבלן וסיפר לו על הצפיפות הקשה בישיבתו של רבי יצחק-מאיר.
הקבלן, שאמנם שמו של 'העילוי מוורשה' הגיע גם לאוזניו, לא התרשם במיוחד ממצוקת ישיבתו ותלמידיה. נקב אפוא הקבלן בסכום נכבד שאותו דרש כשכר, קצב זמן כמקובל לעבודה, והמתין לתשובתו של ר' יעקל. "על הכסף עוד נדבר", השיב לו ר' יעקל, "אך הזמן שקצבת לא בא בחשבון!".
"כלומר?", תמה הקבלן. "כלומר", השיב ר' יעקל, "העבודה צריכה להתחיל ולהסתיים בתוך יממה אחת בלבד".
הביט בו הקבלן כעל מי שדעתו נשתבשה עליו. "איש לא יעשה לך עבודה זו בפחות מהזמן שאמרתי!", פסק.
ר' יעקל לא מיהר להשפיל עיניים נבוכות. להפך, הוא נתן בקבלן מבט חד וחודר. "יורשה לי להציג לך שאלה אישית – כמה שנים נשואים אתה ורעייתך?". על-אף תדהמתו מן השאלה האישית הלא-צפויה, ואף כי לא הצליח לרדת לסוף דעתו של ר' יעקל, נקב הקבלן במספר שנות נישואיהם.
"וילדים?", הוסיף ר' יעקל לחטט במצבו האישי של הקבלן. "למרבה הצער, עדיין אין", ענה הקבלן בעצב.
"ובכן", נענה ר' יעקל בהתלהבות, "זאת העסקה המוצעת – אתה תבנה את המקום בתוך יממה אחת, ובתמורה יברכך הרבי בילדים!". מיותר לציין כי ר' יעקל לא תיאם מראש עם רבי יצחק-מאיר את ההתחייבות שמסר לקבלן בשמו. ניצוץ של תקווה ניצת בעיני הקבלן. שקל את דבריו של ר' יעקל ולבסוף הסכים.
בימים הבאים הושלמה תכנית ההרחבה של הישיבה, וכל חומרי הבנייה הובאו למקום. הקבלן הגדול, שהעסיק תחתיו פועלי-בנייה רבים, הכין ליום המיועד קבוצה גדולה של פועלים. כשהכול היה ערוך ומוכן, הודיע ר' יעקל לרבי יצחק-מאיר כי למחרת תתבצע העבודה, בדיוק כפי שרצה – בתוך יום אחד.
למחרת התקיים שיעורו של רבי יצחק-מאיר במקום אחר, ובין כותלי ישיבתו ומחוצה לה, המולה רבה. ברזילים, לבנים, חומרי יציקה ופועלים רבים, ועל כולם מנצח מיודענו הקבלן.
העבודה נמשכה כל היום, הלילה ואפילו בשעות הבוקר המוקדמות. רק שעה קלה לפני מועד השיעור הקבוע בישיבה הותקנו החלונות. מה שהיה עד לפני יממה אחת בלבד חדר צר ועלוב נהפך עתה לאולם מרווח. כמה פועלים עדיין שקדו על השלמת הדברים הקטנים והאחרונים.
כשהגיע רבי יצחק-מאיר לישיבתו, התקשה להאמין למראה עיניו. יממה אחת והמקום השתנה לבלי הכר! עיניו זהרו וכל-כולו אמר שמחה וקורת-רוח. "פלאי-פלאים! פלאי-פלאים!", מלמל.
באותו רגע ניגש אליו ר' יעקל, שהבין כי זו שעת הכושר. "הכול טוב ויפה", אמר, "אבל התשלום הוא יקר מאוד. הבטחנו בשמכם לקבלן - בן!".
בבת-אחת התחלף החיוך על פניו של רבי יצחק-מאיר בארשת רצינית. למשך כדקה שקע בשרעפיו. "יעזרהו ה' יתברך", פלט לבסוף ונכנס פנימה להתחיל בשיעורו היומי.
לתקופת השנה הוזמן רבי יצחק-מאיר לשמש סנדק בברית של בן הקבלן. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
