וישמע יתרו כהן מדין חתן משה (יח,א)
הפרשה נפתחת בשבחו של יתרו, ומובן מדוע היא מציינת את היותו "חותן משה". אבל איזה שבח יש בכך שהיה "כהן מדיין", כהן לעבודה-זרה?
אלא דווקא בשילוב שני התארים הללו כאחד נרמז יתרון האור מן החושך כיתרון החכמה מן הסכלות, אשר היה הכנה מתאימה למתן-תורה, שבו היה גילוי אלוקות בבחינת "ישת חושך סתרו":
"כהן מדיין", הקליפה שהיא תכלית הישות וממנה נובעים המדון והמריבה, מתהפכת לתכלית העילוי עד לבחינת "חותן משה". וכן, לאידך גיסא, יתרו פעל במשה ירידה ("חות דרגה") שהודות לה יכול היה משה, למרות רוממותו, לשמש ממוצע בין הקב"ה לעם ישראל ובין ישראל לתורה – ולהיות מקבל התורה.
(מאמר ד"ה וישמע ויתרו תשמ"ה)
עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים (יח,יא)
אלוקים – רמז למדת הדין והצמצום.
"כל האלוקים" – רמז לריבוי ההעלמות וההסתרים של שם אלוקים.
"גדול הוי'" – שם הוי' גדול מכל בחינות אלו, ומושל בכולם.
בהתגלות בחינת שם הוי' מתבטל ההעלם וההסתר של שם אלוקים. ככתוב (ישעיהו מ) "ונגלה כבוד הוי' (ועל-ידי זה) וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", היינו על-ידי גילוי שם הוי' יתבטלו כל ההעלמות, עד שגם הבשר הגשמי ואפילו אומות העולם - יראו אלוקות.
זהו שאמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלוקים". לאחר ששמע על ניסי יציאת מצרים הגיע להכרה זו; כי על-ידי האותות והמופתים שביציאת מצרים נתגלה לו ששם הוי' מושל ושולט על ההעלמות וההסתרים שמקורם בשם אלוקים.
(סידור עם דא"ח, דף רעא עמ' ג)
ויהי אלוקים עמך (יח,יט)
בכל פרשה זו ("ואתה תחזה"), נזכר שם אלוקים בלבד, כי הפרשה מדברת על מינוי דיינים, שתפקידם לפסוק פסקי-דין, והם שייכים לשם אלוקים המורה על מידת הדין.
(תורת לוי-יצחק עמ' קפז)
ואתה תחזה (יח,כא)
על-דרך הרמז יש לומר:
דברי יתרו "ואתה תחזה" (ולא "ואתה תראה" וכיוצא בו) רומזים לנאמר "לכו חזו מפעלות ה'" (תהילים מו). שהרי דייני ישראל היו שבעה ריבוא ושמונת אלפים ושש-מאות (סנהדרין יח), וזהו "חזו" – ראשי תיבות: ז' רבוא, ח' אלפים, ו' מאות.
(תורת לוי-יצחק)
כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (יט,ג)
ואמרו במכילתא: "בית יעקב אלו הנשים... אומר ראשי דברים לנשים; ותגיד לבני ישראל – ותדקדק עמהם".
"ראשי דברים" הם כללי התורה, שמהם מסתעפים הפרטים, שנאמרו רק לאנשים, ואילו הכללים נאמרו דווקא לנשים, כי אצלן האמונה בה' ויראת ה' היא בגלוי יותר, והרי האמונה והיראה הן כללות התורה והמצוות.
זו גם הסיבה הפנימית לכך שנשים פטורות ממצוות-עשה שהזמן גרמא, כי הן שייכות יותר לכלל, לעצם הדבר, ופחות למצוות שהוגבלו לזמן פרטי מסויים.
זה גם הביאור הפנימי לכך שעצם קביעת יהדותו של הוולד תלויה באם, בעוד הפרטים, כגון אם הוא כהן, לוי או ישראל, תלויים באב.
(ליקוטי-שיחות, כרך לא, עמוד 97)
אלה הדברים אשר תדבר אל בני-ישראל (יט,ו)
אלה הדברים: לא פחות ולא יותר (רש"י)
כיצד אפשר בכלל להעלות על הדעת אפשרות שמשה רבינו ישמיט או יוסיף דבר-מה על דבר ה', עד שיש צורך לצוותו "לא פחות ולא יותר"?
אלא משה נצטווה לדבר אל הנשים בלשון רכה, ואל הגברים – "דברים הקשים כגידים" (רש"י פסוק ג). לכן אפשר היה לחשוב שכאשר דיבר אל הנשים, ראה לעצמו רשות להשמיט מעט, כדי שיהיו הדברים "רכים" ויתקבלו עליהן; ולעומת זה, כשידבר אל הגברים, אפשר שהוסיף דבר-מה על דברי ה', כדי להדגיש את חומרתם. לכן נאמר "לא פחות ולא יותר"; לא פחות – לנשים, ולא יותר – לגברים.
(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)
וגם בך יאמינו לעולם (יט,ט)
בסוף ימיו של הרב המגיד ממעזריטש כבר התגבשה קבוצה של אברכים שהיו מקושרים לרבנו הזקן, והיה נוהג להתוועד עמם מזמן לזמן. באחת ההתוועדויות, שהתקיימה לפני חג השבועות, הקשה רבנו הזקן: מדוע אמר הקב"ה למשה, "וגם בך יאמינו לעולם" – וכי בכך ביקש, כביכול, לתת שוחד למשה?!
ותירץ על-פי פירוש רבי אברהם בן-עזרא: ישראל פקפקו בנבואתו של משה. הם לא האמינו כי אפשר שהקב"ה ידבר אל אדם וזה יישאר חי. לכן אמר ה' למשה "וגם בך יאמינו", היינו, שיאמינו כי אתה נביא.
מקשה על כך הרמב"ן: "לא ייתכן שזרע אברהם יטילו ספק בנבואה, כי האמינו בה' מאבותם". לכן מפרש הרמב"ן את הכתוב בצורה שונה.
והמשיך אדמו"ר הזקן: כוונת הכתוב היא, שבני-ישראל אמנם האמינו בעצם עניין הנבואה, אלא שהטילו ספק אם משה הוא הנביא. על זה הבטיחו הקב"ה שבני-ישראל יאמינו שהוא הוא נביא ה'.
וסיים רבנו הזקן: כולם יודעים על הרב המגיד, אלא שמסופקים הם אם הוא – הוא ("אויב ער איז דער")... עלינו לדעת אפוא כי הרבי שלנו (הרב המגיד) הוא הוא הרבי. באותו חג השבועות, אכן הרגישו האברכים ברב המגיד את ה"אנכי עומד בין ה' וביניכם"...
(ספר-השיחות תש"ד)
וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלותם (יט,י)
אומר אדמו"ר הזקן: "וקידשתם היום ומחר" – זהו מלמעלה, אבל "וכיבסו שמלותם" צריך כל אחד ואחד לעשות בעצמו.
ומבאר ה'צמח-צדק': "וקידשתם" נאמר למשה רבנו ול"אתפשטותא דמשה" שבכל דור ודור, אשר ביכולתם לקדש את "היום" ואת "המחר". אבל דרושה לכך הכנה, והיא העבודה של "וכיבסו שמלותם" – לנקות את ה'לבושים' של המחשבה, דיבור ומעשה. מלאכה זו – צריך כל אחד ואחד לעשות בעצמו.
(היום-יום עמ' נט) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
