פרשת תזריע
מהו הקשר בין שם פרשתנו, שתוכנו הולדת חיים חדשים, לבין הנושא המרכזי של הפרשה – נגעים, שתוכנם היפך החיים, כמאמר רז"ל (נדרים סד) "מצורע חשוב כמת"?
א) על הנגעים נאמר שהם "אות ופלא בישראל כדי להזהירן מלשון-הרע", וכן הסגרת והחלטת המצורע נועדו להבטיח "שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון-הרע" (רמב"ם סוף הלכות טומאת צרעת). הרי שגם עצם הופעת הנגע וגם דרך הטיפול בו, לא באו אלא כדי לתקן את המצורע ולהביא לידי כך שאדם זה שחשוב 'כמת' יתחיל חיים חדשים ונעלים יותר – "תזריע".
ב) "תזריע" רומז לעבודה בזמן הגלות, שהיא בבחינת 'זריעה' והכנה ל'צמיחת' הגאולה. כידוע שהגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות והם 'פירות' זריעתנו עכשיו.
העובדה שפרשתנו, העוסקת בדיני נגעים (הרומזים לגלות), נקראת תזריע, מלמדת, שהעבודה האמורה צריכה להיות חדורה ב'תזריע' - כבר בעת העבודה צריך להרגיש שבפעולה זו 'זורעים' את הגאולה העתידה ואת הגילויים הנפלאים של ימות המשיח.
(ליקוטי-שיחות, כרך כב, עמ' 70)
אשה כי תזריע וילדה זכר (יב,ב)
מפרש ה'אור-החיים':
"אשה" – זו כנסת-ישראל שנמשלה לאשה.
"תזריע" – היינו קיום המצוות, כדכתיב (הושע י) "זרעו לכם לצדקה".
"זכר" – רומז לגאולה העתידה, שתהיה גאולה נצחית – בחינת "זכר".
"אשה כי תזריע וילדה זכר" – על-ידי מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות, נזכה לגאולה אמיתית, גאולה שאין לאחריה גלות.
אדמו"ר הצמח-צדק מוסיף ומבאר, מדוע נמשלו המצוות לזריעה:
א) על-ידי זריעת גרעין בארץ צומחת כמות גדולה של תבואה, וכך גם על-ידי קיום מצווה 'צומח' גילוי אלוקות בעולמות העליונים.
ב) הגרעין אינו צומח אלא במקום הראוי לזריעה (ולא במדבר, לדוגמה), וכך 'זריעת' המצוות אינה אפשרית אלא בישראל; דווקא מעשה המצוות של ישראל פועל 'צמיחת' האור והגילוי למעלה.
(אור-התורה ויקרא עמ' תצז)
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (יד, ב)
מי שרואה רע מסויים בזולתו חייב להסיק מכך שגם בו עצמו מצוי מעין של רע זה, ולכן ישתדל לתקנו. וכאשר הוא עושה זאת הרי הוא מתקן גם את חבירו (במידה מסויימת), שהרי הרע שבחברו הביא לתוצאה טובה.
זהו שרמז הכתוב:
מצורע – רומז למי שמוציא את הרע מחבירו ומתקנו (מצורע – מוציא רע).
"זאת תהיה תורת המצורע" – כיצד ניתן להוציא את הרע מהזולת?
"ביום טהרתו" – על-ידי שמתקן ומטהר את עצמו ("טהרתו") מהרע שראה בחבירו.
(כתר-שם-טוב עמ' נד)
והובא אל הכהן, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה (יד,ב-ג)
מדוע נאמר "והובא אל הכהן", בשעה שהכהן יצא אל המצורע? (שכן, למצורע היה אסור להיכנס למחנה כהונה). וכן: מדוע נאמר "והובא", שמשמעו שהוא מובא בעל כורחו?
אלא:
"והובא אל הכהן" – אפילו יהודי שנטמא ב"טומאת צרעת" החמורה, והוא נמצא "מחוץ לשלוש מחנות" דקדושה, יובא בסופו של דבר "אל הכהן" וייטהר, שכן דבר ברור הוא ש"לא יידח ממנו נידח" (שמואל ב יד). והדבר יתבצע אפילו אם אין רצונו בכך, כנאמר (יחזקאל כ): "ביד חזקה גו' אמלוך עליכם".
"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" – בשלב מתקדם יותר מגיע ה"כהן" עד ל"מקומו" של ה"מצורע". כלומר: התעוררות התשובה חודרת לפנימיותו של ה"מצורע", רצונו שכלו ומידותיו, כך שאין הוא זקוק עוד לסיועו של הכהן.
(ליקוטי-שיחות כרך ז עמ' 100)
ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית גו' (יד, יד)
הדם ניתן בשלושה מקומות (באוזן, ביד וברגל), ואילו השמן ניתן בארבעה מקומות (באוזן, ביד, ברגל ובראש).
אומר על כך הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון:
רבותינו ז"ל אמרו (נדרים סד) שהמצורע חשוב כמת, וגם במת מצינו המספרים שלוש וארבע: "שלוש לבכי וארבע להספד".
('תורת לוי-יצחק' עמ' שס)
חיבור הפרשיות תזריע-מצורע
"תזריע" מורה על יישוב העולם, ואילו "מצורע" – על היפך יישוב העולם (שכן צרעת באה על עוון לשון-הרע, שמפריד בין איש לאשתו ובין אדם לרעהו). כיצד אפוא יכולות שתי פרשות אלה להיות מחוברות?
אלא: "תזריע" מורה על עבודת ה' בדרך חיובית, "עשה טוב", ואילו "מצורע" מורה על עבודה בדרך השלילה, "סור מרע". החיבור של "תזריע" ו"מצורע" מלמדנו, שיש לעסוק בשניהם (לא רק בזמנים שונים, אלא גם) בעת ובעונה אחת.
ובמילים פשוטות: העבודה דשלילת הרע אינה דורשת יגיעה והתעסקות נפרדות ובזמן המיוחד לכך, אלא העבודה בקו החיוב היא שפועלת בדרך ממילא את ביטול ושלילת הרע.
(משיחת שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשמ"ח) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
