מדורים נוספים
	התקשרות 615 - כל המדורים ברצף
	אחרי וקדושים – חיבור של הפכים
	לעתיד לבוא יהיה כל יהודי בדרגת קודש-הקדשים
	ומסיימים בטוב
	"עשרה שיושבין ועוסקין בתורה"
	פרשת אחרי-קדושים
	תפילה באריכות ובציבור
	הלכות ומנהגי חב"ד

לצד זהירותו לדבר ב"לשון נקייה" ובשפה חיובית בלבד, השתדל הרבי לסיים כל דבר בטוב * הרבי עורר על כך גם מחברי ספרים אחרים * צרור עובדות והתבטאויות של הרבי בנושא * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

מן המפורסמות הן זהירותו והשתדלותו המיוחדות של הרבי לדבר בלשון נקייה וחיובית, וכמה רשימות במדורנו זה הוקדשו בעבר לעניין זה.

אבל לפנינו דוגמה שטרם צוינה עד כה. בשולחן-ערוך סימן שסב סעיף ו נפסק: "שניים שהיו שונאים זה לזה אין לקוברם יחד". וכיצד ביטא זאת הרבי כשנדרש לציין הלכה זו? הנה ציטוט מלקוטי-שיחות (כרך טז עמ' 552): "אין קוברין זה אצל זה אלא אוהבים זה לזה". רשימתנו זו תעסוק בפן אחר, המשיק לעניין הנ"ל – סיום בדבר טוב.

כלל ראשון

"הכלל הראשון בסיום הוא – קבע הרבי בהתוועדות י"ט כסלו תשד"מ ('התוועדויות תשד"מ, כרך ב, עמ' 632) – "לסיים בדבר טוב", כדאיתא בגמרא (ברכות לא,א) "שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים", וידוע הסימן יתק"ק – ישעיה, תרי-עשר, קינות (איכה) קהלת, שבארבעה ספרים אלו חוזרים וכופלים פסוק כדי לסיים בדבר טוב".

שיבוש פסוק כדי לסיים בטוב

המשנה האחרונה של מסכת ברכות מסתיימת בדברי רבי נתן האומר "הפרו תורתך משום עת לעשות לה'". מבארים המפרשים (הון-עשיר לבעל מחבר ספר משנת-חסידים) שרבי נתן משנה את התיבות [בפסוק המצוטט לפניו על-ידי תנא-קמא "עת לעשות לה' הפרו תורתך"] כדי שלא לסיים בתיבות "הפרו תורתך", אלא לסיים בתיבות "עת לעשות לה'", בהתאם לכלל שמסיימים בטוב.

טוב בתכלית השלימות

בגמרא הובאו ריבוי פסוקים [לאחרי הפסוק "וכל בניך לימודי ה' גו'" שממנו למדים ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"]. כל כך למה? מסביר הרבי ('התוועדויות' תשד"מ, כרך ב, עמ' 635):

כדי להוסיף עוד יותר בסיום דבר טוב, דרגות נוספות בעניין השלום, עד לתכלית השלימות שבזה – "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

כל זה בנוגע לתלמוד בבלי, אבל הירושלמי מסתפק בפסוק "וכל בניך וגו'", מכיוון שלשיטתו אין צורך להשתדל לסיים בדבר שהוא תכלית השלימות בטוב גופא.

ושוב לבבלי: בהזדמנות אחרת – כ' במנחם-אב ('התוועדויות' תשמ"ו, כרך ד, עמ' 248) הוסיף הרבי:

כיוון שמסכת ברכות היא המסכת הראשונה, יש צורך בברכה הכי גדולה, שלכן מוסיפים ריבוי פסוקים כו', וממילא יש צורך גם ב"כלי מחזיק ברכה" – עניין השלום ("ה' עוז... בשלום").

ולא עוד אלא שבברכה זו נכללת גם שלימות הברכה, על-ידי הפיכת עניין של היפך הברכה:

בין הפסוקים שם ישנו גם הפסוק (תהילים קיט,קסה) "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", אשר למרות שהתוכן הוא ש"אין למו מכשול", הרי סוף-כל-סוף מסיים הפסוק בעניין בלתי-רצוי – "מכשול". נמצא, שהסיום ב"ה' עוז... בשלום", הוא בבחינת "לסיים בדבר טוב" (ביחס לפסוק המסיים ב"מכשול").

בטוב גופא – הכי טוב!

סיום הש"ס במשניות – מסכת עוקצין – מסתיים במאמרו של רבי יהושע בן לוי, "עתיד הקב"ה להנחיל... ש"י עולמות... ואוצרותיהם אמלא" ואחריו: "אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ה' עוז כו' את עמו בשלום". 

מנמק בעל התוספות יום-טוב: רבי שמעון בן חלפתא היה זקן בימי רבי, ורבי יהושע בן לוי נחשב רק כאמורא; בכל זאת הקדים רבנו הקדוש את מאמרו של רבי יהושע בן לוי למאמרו של רבי שמעון בן חלפתא, כדי שתהא החתימה בשלום.

ומכאן הסיק הרבי – בהתוועדות י"ט בכסלו תשד"מ ('התוועדויות' תשד"מ, כרך ב, עמ' 633):

רואים הדגשה מיוחדת בכלל ד"לסיים בטוב" – שב"טוב גופא יש להשתדל לסיים בעניין הכי נעלה, כי גם מאמרו של רבי יהושע בן לוי בדבר הנחלת ש"י עולמות לכל צדיק הוא "דבר טוב". ובכל זאת השתדל רבי לסיים בדבר טוב נעלה יותר בעניין השלום שהוא "כלי מחזיק ברכה לישראל". ועד כדי כך – שלצורך זה (סיום בדבר טוב נעלה יותר) שינה רבנו הקדוש את הסדר, ולא התחשב בכך שזוהי פגיעה (כביכול) בכבודו של רבי שמעון בן חלפתא.

סיום ל"הדרן" משנת תרצ"ג

בשנת תרצ"ג רשם הרבי לעצמו נקודות לסיום הש"ס (הרשימה פורסמה ב'רשימות', חוברת יב). הרשימה עצמה מסתיימת במילים "מובטח לו וכו' עולם-הבא".

אבל הערה נוספת שבאה בסיום העניין הסתיימה במילים "הוא תכלית הטומאה (אור-התורה וישלח רמו)". לאחר זמן הוסיף בה הרבי בעיפרון את המילים הבאות: "ונסיים בדבר טוב".

(שם עמ' 24. צילום הכתי"ק – שם בעמ' 2).

הפיכת היפך-הברכה לברכה

בהתוועדות כ' במנחם-אב תשמ"ו ('התוועדויות' תשמ"ו, כרך ד, עמ'  246) אמר הרבי:

כאשר מוסיפים עניין מסויים "כדי לסיים בדבר טוב" – מדגישים בכך שני עניינים: א) לולא טעם צדדי, היה צריך הסיום להיות בעניין אחר – עניין שהוא היפך הטוב, דאילולי כן, אין צורך לחפש עצות כדי לסיים בדבר טוב, ב) ובגלל זה – יש צורך להוסיף עוד עניין (שאינו קשור למסכת זו), "כדי לסיים בדבר טוב", ולא עוד, אלא ש"דבר טוב" זה נעשה גם "סיום" העניין דהיפך הטוב. ונמצא, שבעניין זה ישנו הפיכת העניין דהיפך הברכה לברכה...

זה לעומת זה עשה אלוקים...

בתלמוד ירושלמי (ברכות, ריש פרק ה) נאמר: והכתיב (בסוף ישעיה) והיו דראון לכל בשר? בעכו"ם הוא דעסקינן. והכתיב (בסוף איכה) כי מאוס מאסתנו, השיבנו תחת כי מאוס מאסתנו?", כלומר, "שחזר וכפלו לסיים בדברי נחמות" (פני-משה לירושלמי), והובאו דברי הירושלמי בתוספות (ד"ה "שכן מצינו" – ברכות לא,א). ומסיים: מיהו מההוא קראי דסוף תרי-עשר וקהלת לא פריך מידי, לפי שחושבו בטוב, בדברי תנחומין, ולא מיירי בפורענות דישראל" (בדומה לתירוץ הירושלמי בנוגע לפסוק דישעיה).

מבאר הרבי ('התוועדויות' תשד"מ, כרך ב, עמ' 636):

לשיטת הירושלמי אפשר להסתפק בדבר טוב סתם, באיזה דרגה ואופן שיהיה, שלכן אפשר לסיים אפילו בעניין של פורענות – מכיוון שפורענות של עכו"ם נחשבת לדבר טוב עבור בני ישראל, אף שטוב זה אינו אלא לישראל – "אך טוב לישראל", ולא לכל העולם כולו, גם לאומות-העולם.

סיום התנ"ך בטוב

אבל הרבי עצמו החמיר במקרה דומה ('היכל מנחם', כרך א, עמ' רמח):

בחנוכה תשכ"ח נדפס מאמרו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ד"ה "מאי מברך" ה'ש"ת – "והוא מאמר האחרון של מאמרי חורף ה'ש"ת... ובשעתו לא היה המאמר תח"י" (בפתח הקונטרס).

המאמר בכתב המקורי הסתיים כך:

"ואור מקיף מסמא עיני החיצונים דוכל אויביך יכרתו". אך נוספו לו בכתב-יד-קודשו של הרבי (כמדומה על דפי ההגהה) התיבות "ומסיימים בטוב".

העדות האמורה וכן זו שלפנינו מרשימת הרב יהושע מונדשיין ('היכל מנחם', שם):

"בספריית כ"ק אדמו"ר שליט"א ראיתי פעם כרך מתנ"ך עם תרגום לרוסית (כמדומני ספר מלאכי, ושמא קהלת) ובסוף הספר לא הדפיסו את הפסוק שלפני האחרון שנית, אחר הפסוק המסיים, והוסיף אדמו"ר שליט"א בכתב יד קודשו אחר הפסוק האחרון 'ומסיימים בטוב'".