הדרך להגיע לאהבת-ישראל אמיתית היא להתבונן בדברים המעוררים את האהבה לכל יהודי. בתורת החסידות העניין מתבאר בשני כיוונים: א) המעלות העצמיות השורשיות של כל יהודי, בהיותו 'חלק א-לוה ממעל ממש', חלק מהמהות העליונה של נשמות-ישראל. ב) המעלות הפרטיות של כל אחד ואחד מישראל – לכל יהודי מעלות ייחודיות לו, שאין בזולתו, ועל-כן צריך לאהבו.
שני העניינים הללו מביאים את האדם לכלל אהבת-ישראל: כשיהודי מתבונן בכך שהיהודי השני הוא 'חלק א-לוה ממעל ממש', בנו-יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה – הוא מתעורר לאהבו. וכמו-כן כשהוא מבין שליהודי השני מעלות ייחודיות שאין בו, ועל-כן לא יוכל הוא-עצמו להגיע לשלמותו בלא היהודי השני – גם זה מעורר בליבו רגש של אהבה ליהודי השני, המשלים אותו.
מעלות וחסרונות
מסביר הרבי (לקוטי שיחות כרך כג, עמ' 56) ועוד, שבכל אחת ואחת מההתבוננויות הללו יש מעלה שאין בחברתה:
המעלה בנקודת-המבט הראשונה היא, שהאחדות נעלית יותר, מכיוון שהיא נובעת מכך שבני-ישראל הם מלכתחילה מציאות אחת, שאין בה הבדלים בין יהודי ליהודי, וכל בני-ישראל הם "בנים אתם לה' אלוקיכם". לעומת זאת, בהתבוננות השנייה נשאר כל אחד ואחד במציאותו הפרטית ובגדריו האישיים, אלא שהוא מבין כי בלא הזולת אין הוא יכול להגיע לשלמותו.
מצד שני, כאשר האחדות נובעת מהנקודה המשותפת שבכל בני-ישראל, אין היא מגיעה לפרטים שבהם קיימים החילוקים בין איש לרעהו. היהודי מרגיש את האחדות כל עוד הוא מביט ביהודי השני בראייה כוללת, בהיותו בנו של הקב"ה, אבל אין הוא חש אחדות לנוכח תכונותיו האישיות הפרטיות. זו המעלה בנקודת-המבט השנייה, שבה מרגיש יהודי את מעלתו של חברו גם מצד תכונותיו האישיות הפרטיות, שכן גם כאן יש ביהודי השני מעלות מיוחדות, ייחודיות לו.
אך תכלית הכוונה היא להגיע להתכללות של שתי המעלות – שגם כשיהודי מכיר במעלותיו הפרטיות של היהודי השני, הוא חש שהוא והיהודי השני הם מציאות אחת, מאוחדת אחדות גמורה (ולא רק שהוא נזקק למעלות המיוחדות הקיימות ביהודי השני, החסרות בו).
בלי ראש וסוף
דבר זה רמוז בדברי רבנו הזקן (לקוטי תורה תחילת פרשת ניצבים), כשהוא מסביר את עומק האחדות של בני-ישראל. לאחר הסבר מפורט בדבר המעלות המיוחדות שיש לכל יהודי ויהודי, שבהן האחד משלים את חברו (בדוגמת הראש הזקוק לרגל), הוא מסיים: "ונמצא, אפילו מי שמחשב בדעתו שהוא בחינת 'ראש' לגבי חברו, הרי אין לו שלמות בלי חברו, וימצא חיסרון בנפשו מה שחברו משלימו. ועל-ידי זה יהיה בטל ושפל-רוח לגבי חברו, מבלי ימצא האדם ראש וסוף".
סיום זה דורש ביאור: כאשר יהודי אחד נזקק לחברו בגלל מעלה מיוחדת שיש בחברו, עדיין נשארת ההבחנה בינו ובין חברו, ואיך תהיה כאן אחדות "מבלי ימצא האדם ראש וסוף"?
אלא רבנו הזקן רומז כאן לנקודת אחדות עליונה יותר, שמחברת את שתי נקודות-המבט הנ"ל. כאשר יהודי מגיע להכרה שהיהודי השני הוא חלק ממנו, וכל בני-ישראל הם למעשה פרטים של נקודה אחת כללית, הרי אז הוא מרגיש שגם המעלות הייחודיות של היהודי השני אינן עניין לעצמו, אלא גם הן נובעות מעצם הנשמה, הנושאת בתוכה את כל הפרטים. על-ידי כך מגיעים לאחדות "מבלי ימצא האדם ראש וסוף", כי הכול נובע מהנקודה הפנימית המשותפת שלמעלה מכל חלוקה לפרטים. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
