מעמד הר-סיני הביא את בני-ישראל לאחדות הגבוהה ביותר – "כאיש אחד, בלב אחד". דבר זה נעשה בכוחה של התורה, שהיא המאחדת את עם-ישראל. אך הדבר דורש ביאור: הלוא גם בתורה עצמה מצאנו ריבוי דעות, ועד שחז"ל אומרים (מדרש תהילים יב,ז): "לא ניתנו דברי תורה חתוכין, אלא כל דבר... מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא". בתורה עצמה יש אפוא קשת רחבה של דעות, ואם-כן, איך אפשר לומר שדווקא התורה מבטלת את חילוקי הדעות ומביאה ל"הושוו לב אחד"?
אמנם בסופו של דבר נקבעת ההלכה, ודעה אחת מתקבלת כהכרעה המחייבת, שהכול מחוייבים לה, אבל הדבר אינו מבטל לכאורה את חילוקי הדעות. ההכרעה כדעה אחת משמעותה, שבכל הנוגע להתנהגות המעשית, יש להתנהג כאחת הדעות, אבל בעולם השכל נותרו לכאורה חילוקי הדעות כשהיו.
עניינה של הכרעה
הרבי מליובאוויטש מסביר (לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 108), שבזה החידוש הגדול של התורה, דבר הבא לידי ביטוי בכך שהתורה ניתנה בחודש השלישי. המספר אחת מסמל את קיומה של דעת אחת בלבד. המספר שתיים מייצג פירוד, שתי דעות, הפך האחדות. שלוש מסמל את ההכרעה – "יבוא השלישי ויכריע ביניהם".
מה עניינה של ההכרעה? המשמעות האמיתית של הכרעה אינה להצטרף לדעה אחת, ובכך להגביר את משקלה מול הדעה האחרת; שכן אז נותרה הדעה ההיא כשהייתה, אלא שלא צברה די כוח להתקבל להלכה. הכרעה אמיתית משמעותה, שה'שלישי' מיישב את שתי הדעות, ומגיע לנקודת אמת גבוהה יותר, המתאימה לכל הדעות.
זה כוחה של התורה – "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום": בתחילה יש בתורה דין ודברים, סברות לכאן וסברות לכאן, אך על-ידי תוקף ההחלטה של התורה ("עוז") מגיעים ל"שלום". אחרי ההכרעה שרוי "שלום", שכל הדעות מסכימות לדעת ההלכה, עד שנעשה שלום אמיתי.
לאור זאת יובן טוב יותר סיפור המשנה (ראש-השנה כה,א), שהיו חילוקי דעות בין רבי יהושע לרבן גמליאל בדבר מועד קביעותו של יום-הכיפורים, ורבן גמליאל הכריע כדעתו, ולא כדעת רבי יהושע. הורה רבן גמליאל לרבי יהושע לבוא אליו "במקלו ובמעותיו" ביום שעל-פי חשבונו של רבי יהושע היה אמור לחול יום-הכיפורים, ורבי יהושע עשה כן.
לכאורה, לשם-מה היה רבי יהושע צריך לבוא "במקלו ובמעותיו", ולא היה דיי בעצם הליכתו ממקום מושבו ליבנה (מרחק שהוא למעלה מתחום שבת)? אלא רבי יהושע היה צריך להוכיח שהוא מקבל את ההכרעה ההלכתית לא רק בקבלת-עול, אלא בכל הווייתו. אמנם קודם-לכן סבר אחרת, אבל משנתקבלה ההכרעה, היא חודרת לכל מציאותו, עד ל"מקלו ומעותיו".
העמקה יתרה
בכך מעלתה המיוחדת של התורה. אמנם היא חכמה ושכל – "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" – ובכל-זאת יש בה מעלה מיוחדת שאינה קיימת בחכמה סתם, והיא – החתירה למסקנה ההלכתית, המחייבת את האדם. כל עוד הדברים נשארים בעולם השכל, יכולות להיות סברות לכאן וסברות לכאן, אבל כאשר צריכים להגיע להכרעה מחייבת, כאן נדרשים להעמקה גדולה יותר, עד שמגיעים לאמיתה של תורה, המביאה אחדות אמיתית בין כל הדעות.
לכן דווקא התורה הביאה את בני-ישראל לאחדות אמיתית – אחדות הנובעת מנקודת האמת שלמעלה מחילוקי הדעות, המיישבת את כל הדעות ומביאה את הכול לכלל אחדות שלמה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
