חסידות חב"ד פיתחה במיוחד את עניין ההתבוננות, כחלק מרכזי בעבודת התפילה. זו גם הסיבה לזמן הממושך שהתפילה החסידית דורשת, מכיוון שההתבוננות, הן זו שקודם התפילה הן זו שבתוך התפילה, מצריכה זמן רב.
החסידות מבחינה בין כמה סוגים של התבוננות. יש ההתבוננות של הלימוד, שעיקרה חדירה לעומקו של העניין. אחר-כך באה ההתבוננות שקודם התפילה, שבה מנסה המתבונן לחוש את החיות שבעניין הנלמד. לאחר מכן באה ההתבוננות שבתפילה עצמה, שעניינה הרגשת האלוקות שבסוגיה הנלמדת.
פעם, שתיים ושלוש
כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ באחת מאיגרותיו (איגרות-קודש כרך י, עמ' שעט): "עיקר גדול בלימוד החסידות הוא, להתבונן בעניין שלומדים פעם, שתיים ושלוש, ולהתעכב בו זמן מסויים. לדוגמה, כאשר לומד את העניין של השגחה פרטית, שהיא על כל פרט ופרט, והיא עצמה חיות הנברא, ומבינו היטב – יש להתבונן בו בהעמקת הדעת, ולהתעכב במתיקות המושכל. אז נקלט העניין היטב במוח ובלב, וזה גורם לשינוי הטבע וההרגל, ונותן טעם וחיות פנימי בעסק התורה והמצווה".
פתגם חסידי אומר: "מוטב לחשוב עניין אחד ארבעים ושתיים פעמים, מלחשוב ארבעים ושניים עניינים בזה אחר זה". כי זה כל עניינה של ההתבוננות – לקלוט ולהפנים את הנושא הנלמד. אדם יכול ללמוד דברים רבים, מבלי שיחוללו בו שינוי כלשהו. לעיתים יוסיף להתנהג בניגוד גמור לדברים שהוא יודע ומבין. אולם על-ידי ההתבוננות העניין נעשֶה חלק ממנו ומהווייתו, ואז הוא משפיע עליו.
לעורר רגשות
על-ידי ההתבוננות יכול האדם להגיע לאהבת ה' ויראתו. כך אומר הרמב"ם (תחילת פרק ב בהלכות יסודי התורה): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? כשיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, יראה מהן חכמתו שאין לה ערך - מיד הוא אוהב וכו'". כלומר, הדרך להגיע לאהבת ה' היא לחשוב ולהתבונן בגדולתו, והתבוננות זו בכוחה להוליד בלב האדם רגשות של אהבה לה'.
למשל, אנו מכירים אדם כלשהו ולא חשים כלפיו שום רגש מיוחד. אך יום אחד באים ומספרים לנו שהאיש ה'אפור' הזה הוא למעשה אדם מבריק, טוב-לב, שעושה מעשי חסד מופלאים בלי שאיש יידע על כך וכו'. אנו שומעים את הדברים ופתאום מרגישים שאנו אוהבים אותו ורוצים את קרבתו. בדרך זו ממש אפשר לעורר בלב רגשות אהבה לה'.
מובן שמחשבה שטחית ומהירה לא תשיג את המטרה. ולכן מצווה אותנו התורה "ואהבת", כלומר – להתבונן, לשים-לב לדבר, להשקיע זמן וכוח בהתבוננות על גדולת-ה'. רק על-ידי התבוננות מעמיקה ומתמדת נוכל להגיע לאהבת-ה' אמיתית, וזו המצווה שבה חייב כל אדם מישראל.
לאיזו מידה של אהבת-ה' חייב כל יהודי לשאוף? תורת החסידות מסבירה, שיש דרגה בסיסית של אהבת ה' ששייכת לכל אדם מישראל: גילוי האהבה הטבעית שבלב כל יהודי. בכל יהודי, מעצם הווייתו, יש אהבה טבעית לה', אלא שהיא מוסתרת במעמקי נשמתו, ועליו לעוררה ולגלותה. כאן אין מדובר ביצירת אהבה, אלא בגילוי האהבה הקיימת. האהבה כבר קיימת בנשמתו מעצם היותו יהודי, ובכוחו לעוררה ולגלותה.
לשם כך עליו רק להשקיע את המאמץ הנדרש בהתבוננות בגדולת ה', ובה-בעת להסיר את הדברים המונעים את התגלותה של האהבה לה', שהן האהבות בענייני העולם הזה. כל עוד ליבו של אדם מלא באהבות העולם הזה, קשה לו מאוד לחוש אהבה לה', שמעצם מהותה סותרת את אהבות העולם. וזה חלק ממצוות אהבת ה' – לסלק את האהבות הזרות המפריעות לאהבת ה' ולאפשר לאהבת ה' לשכון בלב. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
