הימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים. בית-מדרשו של רבי מנחם-מענדל, 'השרף' מקוצק, מלא וגדוש חסידים ואנשי-מעשה, שבאו לשהות בימים האלה במחיצת רבם הקדוש, איש האמת הבלתי-מתפשרת.
"ודאי שאיסור חמור הוא לשקר בפה", היה אומר 'השרף', "אך גם להרהר הרהור שקר אסור בתכלית, שכן יהודי צריך לקיים את הפסוק 'ודובר אמת בלבבו'". מספרים, כי לעיתים היה נכנס לבית-מדרשו ומרעים על חסידיו כי הם מעמידים פנים ואינם "מתכוונים באמת". והחסידים – מרוב אימה – היו נמלטים מפני רבם.
עם תלמידיו של ענק-רוח זה נמנו גדולי-עולם כרבי לייבלי, נכדו של רבי עקיבא אייגר, ורבי יצחק-מאיר אלתר – מייסד שושלת גור ובעל 'חידושי הרי"ם'. רבי יצחק-מאיר אף נהג לקחת עמו לקוצק את נכדו יהודה-אריה-לייב (לימים האדמו"ר בעל 'שפת אמת' מגור). כשטענו לפניו כי טלטולי הדרך קשים מדיי לילד הרך, השיב: "הכול כדאי בשביל לזכות לחזות בפני איש-האמת".
בוקר אחד הגיעה לבית-המדרש בקוצק אישה אחת, תושבת העיר. האישה נסערת ובוכייה, מבקשת לראות בדחיפות את הרבי או לפחות להעביר אליו מסר בהול: בנה הקטן חלה, והיום אבחנו הרופאים כי המחלה קשה וסיכויי ההחלמה ממנה קלושים ביותר.
בשמעה זאת נזעקה האישה אל הרבי. אולי יצליח הוא, על-ידי תפילותיו וקדושתו, במקום שבו הרימה הרפואה ידיים. מספרת האומללה את סיפורה לגבאי, והוא מבין לליבה ואף מנסה לנחמה, אך הדרך אל הרבי, כך מתברר – חסומה.
"הרבי סגור ומסוגר בחדרו", מסביר לה הגבאי. "אף אני עצמי איני מורשה להיכנס עתה אל הקודש".
"אבל בני הקט, מה יהא עליו?!", זועקת האישה במר-ליבה, "הלוא הוא שרוי בסכנת-חיים והרופאים אומרים שרק נס יציל את חייו; נס, זה מה שהוא צריך!".
הגבאי כואב את כאבה של האם החרֵדה אך אין לאל-ידו להושיע. לפתע מבריק רעיון במוחו. הוא מצביע לעבר דמות הפוסעת במעלה הרחוב לעבר בית-המדרש. "הנה", מייעץ הוא לאישה, "גשי אליו, אל רבי יצחק-מאיר אלתר – מהאריות שבחבורה ומורם מעם – אולי הוא יוכל להושיעך".
מבולבלת וכאובה עושה האישה כעצת הגבאי וממהרת אל רבי יצחק-מאיר. ליבו של רבי יצחק-מאיר נכמר למשמע בכיותיה וסיפורה העצוב של האם, שחיי בנה תלויים על חוט השערה. ואולם בענווה אמיתית מושך הוא בכתפיו כאומר: "מדוע בחרת לספר כל זאת דווקא לי?!"...
האישה איננה מאבדת את עשתונותיה. נאבקת היא על חיי בנה ולא תרפה. מרגישה היא כטובע הנאחז בקרש שצף על פני מי הים הסוערים. כובשת את בכייה, בולעת את רוּקה ובמילים חדות כתער אומרת היא לרבי יצחק-מאיר: "אינני מכירה את כבודו ולא אדע אם באמת אין בידו להושיע או שמא מתעטף הוא בענווה שלא במקומה. ובכן, אם אמנם כדבריו, ואין בכוחו להציל את בני הקטן – אין בליבי עליו דבר. אך אם יכול כבודו לעזור לילדי ואיננו עושה זאת מסיבות צדדיות כלשהן – לא אמחל לו לעולם!".
המילים הקשות והמייסרות, שפרצו מלב מורתח, זיעזעו את רבי יצחק-מאיר עד היסוד. רצינות גדולה עטפה את פניו והוא התעטף בשתיקה שנמשכה שניות ארוכות כנצח. "לא שיקרתי לך", השיב לאישה, "אכן אינני כלום ואיני ראוי לברך. אבל חז"ל אמרו 'גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם'. אעשה אפוא תשובה ובעזרת ה' תהיה רפואה לבנך".
למשמע דבריו של רבי יצחק-מאיר הציף אור את פני האישה. כמו יד נעלמה אחזה בה והעלתה אותה מתהומות הייאוש אל פסגות התקווה. היא האמינה בלב שלם בהבטחת רבי יצחק-מאיר, הרכינה את ראשה, מלמלה אי-אלו מילות תודה וחשה לביתה.
עם הגיעהּ נתבשרה כי חל שיפור במצב בנה. לא רבו הימים והילד התאושש, חזר לאיתנו והמשיך את חייו בבריאות איתנה.
פרטי הסיפור נודעו לימים מפי האם המאושרת, שסיפרה על הנס שחולל בעל חידושי הרי"ם, בעודו עדיין תלמיד אצל רבו, 'השרף' מקוצק. הסיפור עבר מפה לאוזן בקרב החסידים, והם נתנו את ליבם ודעתם לכמה וכמה היבטים:
ראשית, עקשנותה של האם המסורה, שסירבה להתייאש מלצפות לרחמי שמים – עקשנות שהועילה.
שנית, ענוותנותו של רבי יצחק-מאיר, שאמר "אינני כלום ואיני ראוי לברך".
שלישית, כוחו האמיתי של אותו צדיק, שבהבטחתו הביא מזור למעלה מדרך הטבע.
ורביעית, צא ולמד מה גדול כוחה של אמונה תמימה, שכן אישה זו לא הכירה את רבי יצחק-מאיר ולא שמעה עליו קודם-לכן, ובכל-זאת האמינה בכל לב בברכתו.
אך מעל כל אלה היו החסידים מתפעלים מהעובדה שכאשר ציטט רבי יצחק-מאיר מדברי חז"ל – בדבר כוחה של התשובה להביא רפואה לעולם – לא כיוון לאישה או למישהו מבני משפחת הילד החולה, אלא לעצמו. "אעשה תשובה ובעזרת ה' תהיה רפואה לבנך", אמר. אני הוא שצריך לחזור בתשובה ולא הזולת. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
