כל עניין בתורה יש בו ארבעת הרבדים של פרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד), אך יש עניינים שאי-אפשר להגיע להבנתם השלמה אלא על-פי הרבדים הפנימיים הטמונים בהם. דוגמה מובהקת לכך היא סיפור מגדל בבל. התורה מספרת שלאחר המבול הייתה האנושות כולה "שפה אחת ודברים אחדים", ובני-האדם הגיעו לבקעה בארץ שנער ואמרו: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם". אחר-כך ירד ה' "לראות את העיר ואת המגדל" ואמר: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם, ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". מה עשה? בלבל את שפתם והפיצם על-פני כל הארץ, "ויחדלו לבנות העיר".
סיפור זה מלא שאלות ותמיהות: מה רע בכך שאנשים רוצים להשאיר לעצמם "שם" ובונים עיר ומגדל "וראשו בשמים"? למה הקב"ה רואה במצב של "שפה אחת ודברים אחדים" סכנה; מה לא טוב בכך שהאנושות כולה מדברת שפה אחת?
לקבל בלי לתת
המדרש חושף מעט מהכוונות שהסתתרו מאחורי בניית העיר והמגדל. על המילים "ויהי בנסעם מקדם" אומר המדרש: "הסיעו עצמם מקדמונו של עולם". כלומר, בניית המגדל לא הייתה תמימה כל-כך; הייתה כאן כוונה להתנתק מהקב"ה בדרך מתוחכמת. לכן נקט הקב"ה את הצעד הנחרץ של בלבול השפות.
על-פי הזוהר וביאורי החסידות זו התמונה המצטיירת: לאנשי 'דור הפלגה' היה ברור שיש בורא לעולם ושכל שפע החיים בא ממנו. הם ידעו שהתכחשות לקב"ה פירושה המעשי הוא – התנתקות ממקור-החיים. אך הם לא רצו להשתעבד לו ולהתבטל לרצונו וחיפשו תחבולה שתאפשר להם לינוק מן המקור האלוקי בלי צורך למלא את רצון ה'.
כאן עמדה לפניהם בעיה קשה. עולמנו, המכונה 'עולם התיקון', מבוסס על העיקרון שאין אור ה' שורה אלא במקום שיש בו התבטלות. מקור החיים נובע משם הוי-ה, שם העצם, והכלי להשראתו הוא ההתבטלות המוחלטת לה' ולרצונו.
לעקיפת עניין זה חשבו אנשי 'דור הפלגה' להשתמש בסוד האחדות. הם ידעו, כי הכוח המרכזי של 'עולם התיקון' הוא האחדות וההתכללות ההדדית. שם הוי-ה שורה בעולם הזה דווקא משום שיש בו אחדות והתכללות. אלא שהאחדות הזאת היא תוצאה של ההתבטלות לקב"ה. הואיל והכול בטלים לגמרי לקב"ה, הם מתאחדים זה עם זה, ועל-ידי כך מקבלים את ברכת ה'.
בוני המגדל ביקשו לנתק את האחדות מן ההתבטלות לקב"ה. הם ביקשו ליצור ביניהם אחדות שלמה ואמיתית – אך לא על בסיס ההתבטלות. בדרך זו חשבו 'לאלץ' את שם הוי-ה להרעיף חיים ושפע גם עליהם. זה מה שאמרו: "נעשה לנו שם" – נעשה לנו דרך משלנו לקבל את השראת שם ה'.
כוחה של אחדות
את הכוח לכך חשבו לקבל מן ה"שפה אחת", שפת-הקודש שבה דיברו הכול. לשון-הקודש, שבה ברא הקב"ה את העולם, אוצרת בקרבה כוחות רוחניים של אחדות ("שפה אחת"), ובכוחה חשבו להשכין גם בקרבם את האחדות. ואז החלו לבנות את העיר והמגדל, שישמשו מרכז מאחד לכל האנושות, שעל-ידו תבוא אליהם הברכה העליונה.
ראה הקב"ה את מזימתם, להפנות חיות אלוקית פנימית למקום שאינו ראוי. מה עשה? פגע בשורש האחדות – ב"שפה אחת". כאשר בלל את שפתם ונטל מהם את לשון-הקודש, שוב לא יכלו להגיע לאחדות אמיתית ונפוצו על-פני כל הארץ.
אולם האחדות שגילו הועילה להם לבל יאבדו כאנשי דור המבול. הגמרא אומרת, שאף שהם פשטו יד בעיקר בעוד דור המבול לא פשט יד בעיקר, הרי דור המבול אבד ואילו הם נשארו בחיים. זאת, משום שבדור המבול "הייתה מריבה ביניהם" ואילו 'דור הפלגה' "היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם", ומכאן הלקח: "ללמדך ששנאוי המחלוקת וגדול השלום" (ראה תורה אור פרשת נח. ותורת חיים פרשת נח). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
