לאחר פטירת רבי ישראל מרוז'ין השתוקק כל אחד מבניו לקבל את התפילין שהניח, תפילין שעברו אליו בירושה מאבי-סבו, המגיד ממזריטש. הוחלט להטיל גורל וזכה צעיר בניו, רבי דוד-משה.
חלפו שנים. ערב אחד ישב הרבי מסדיגורה, רבי אברהם-יעקב, בנו הבכור של הצדיק מרוז'ין, בחברת חסידיו. סיפר הרבי בגדולת המגיד ממזריטש, ובתוך כך עלה גם עניין התפילין שלו, המוחזקות בידיו של אחיו, רבי דוד-משה, המנהיג את עדתו בצ'ורטקוב.
חדי-העין יכלו להבחין בחילופי מבטים בין שניים מהיושבים סביב השולחן. לפתע קם אחד מהם על רגליו. "רבי!", פתח ואמר בקול נרגש, "אני וחברי החלטנו לגלות סוד שנצרנו בליבנו זמן רב. מעשה שלא ייעשה עשינו...".
ואז, כמו על-פי אות מוסכם מראש, קם גם חברו והחל לספר: "יום אחד שוחחנו בינינו על כך שרבנו רצה כל-כך בתפילין של המגיד הקדוש. סברנו שהואיל והוא הבכור בבניו של הצדיק מרוז'ין, הרי שלו משפט הבכורה, וראויות התפילין להיות שלו. יום אחד התגנבנו לביתו ולחדרו של רבי דוד-משה, פתחנו את ה'בתים' של התפילין, הוצאנו מהן את הפרשיות המיוחסות, הכנסנו במקומן פרשיות מהודרות אחרות, תפרנו מחדש את הבתים והסתלקנו. רק מאוחר יותר תפסנו את חומרת המעשה שעשינו".
שני החסידים נראו אפופי חרטה וכלימה. קולו של החסיד נשבר כשהמשיך בווידויו: "לא ידענו מה לעשות בפרשיות הקדושות. להחזירן למקומן – חששנו, שמא ניתפס בקלקלתנו. גם להביאן אל הרבי – ירֵאנו. כבר זמן רב מבקשים אנו לתקן את העוול הנורא, ואיננו יודעים איך ומתי. עתה, כשהחל הרבי לדבר בעניין, ראינו בכך אות משמים כי הגיעה השעה לגלות את חטאנו ולבקש עליו כפרה".
בתוך כך הוציא החסיד הראשון מכיסו חבילה קטנה, וביד רועדת הניחה לפני הרבי. החסידים, שהיו עדי שמיעה למעשה, נרעשו עד עומק נשמתם. קשה היה להם להאמין כי שני אברכים יראי-שמים מסוגלים היו לבצע מעשה חמור כל-כך. עיני כול נישאו אל הרבי, בציפייה דרוכה למוצא פיו.
הרבי פתח באיטיות את החבילה הקטנה והוציא ממנה את הפרשיות. בריכוז רב התבונן בהן, שורה אחר שורה, מילה אחר מילה, ואז עטף אותן בחזרה, נשק להן והכניסן לכיס הפנימי של מעילו.
הרבי ישב אחוז בשרעפים. לפתע אמר: "אבקש מכולכם לשמור על סודיות מלאה של כל מה שנחשף כאן הערב. בעוד כמה ימים אסע אם-ירצה-ה' לצ'ורטקוב. אם מישהו מכם חפץ להצטרף אליי – בכבוד רב".
בהגיע הרבי מסדיגורה בלוויית חסידיו לצ'ורטקוב, יצא רבי דוד-משה לקבל את פני אחיו הבכור בכבוד ואהבה. אווירת יום-טוב אפפה את העיירה.
למחרת בבוקר הכניס רבי דוד-משה את אחיו לחדר שבו נהג להתכונן לתפילת שחרית, קודם צאתו לבית-המדרש. על השולחן היו מונחים שלושה זוגות תפילין – רש"י, רבנו-תם ושימושא-רבה. במרחק-מה מאלה נחה שקית נוספת, שאותה הכיר הרבי מסדיגורה מיד כשקית התפילין של המגיד, התפילין שנהג אביהם להניח.
הרבי מסדיגורה עקב בעניין רב אחר מעשי אחיו הצעיר. רבי דוד-משה הוציא את התפילין של המגיד מהשקית ואחזן בשתי ידיו. הוא עצם את עיניו, ומצחו נחרש קמטים של דבקות. לאחר כמה שניות פקח את עיניו. הוא נאנח עמוקות, ולאחר מכן הניח מידיו את התפילין והחזירן לשולחן. אחר-כך לקח את התפילין שלו והניחן.
תפילת שחרית תמה, ושני האחים חזרו לחדר כדי לחלוץ תפילין של רש"י ולהניח את שני הזוגות הנוספים, כמנהגם.
בעודם גוללים את רצועות התפילין, שאל הרבי מסדיגורה את אחיו הצעיר על התפילין הקדושות של המגיד. פניו של רבי דוד-משה עטו ארשת צער וקולו הסגיר שיברון-לב. "מה אומר לך, אחי היקר. כואב לי מאוד. בוקר אחד, לפני זמן רב, רציתי להניח את התפילין, כבכל יום, אולם חשתי כי דבר-מה השתנה ואיננו עוד כתמול שלשום. תמיד, כאשר אך נטלתי בידיי את התפילין הקדושות של המגיד, הייתי חש רטט של קדושה, אך הפעם לא רעדתי... נדמה היה לי כאילו הקדושה נסתלקה חלילה מהתפילין.
"ברור היה לי כי החיסרון אינו בתפילין אלא בי. נראה שנכשלתי בחטאיי ושוב איני ראוי להניח את התפילין של המגיד הקדוש. מאותו יום אני מפשפש במעשיי בכל יום ומשתוקק לדעת במה חטאתי, וכיצד אוכל לתקן זאת. בכל בוקר אני נוטל את התפילין כשליבי קרוע. אולי יכול אתה, אחי היקר, לתת לי עצה או תיקון?".
הרבי מסדיגורה היה נרגש מאוד. "אחי האהוב", אמר לרבי דוד-משה, "לחינם חושד אתה בעצמך. בטוחני כי אין אדם הראוי ממך להניחן. ואכן, בשל כך הגעתי לכאן. הסכת ואגלה לך את הסוד...".
או-אז גילה הרבי מסדיגורה לאחיו את עיקרי המעשה החמור שביצעו שניים מחסידיו, אשר כבר התחרטו על כך בלב שלם. "בעצמי הגהתי את הפרשיות, והן שלמות כפי שהיו", הוסיף. "הכנס אותן שוב לתוך הבתים, ואני בטוח שאותם רגשות נעלים של רטט וקדושה ישובו אליך כבראשונה".
אין צורך לתאר את התרגשותו ואושרו של רבי דוד-משה לנוכח הפרשיות שהושיט לו אחיו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
