ביתו של הצדיק רבי נחום מצ'רנוביל ידע תמיד עוני ומחסור. אף-על-פי שחסידיו רבים היו ובבואם אליו, לשאול בעצתו ולקבל את ברכתו, נהגו, כמנהג כל חצרות החסידים, להניח על שולחן הרבי דמי 'פדיון נפש', לא היה הכסף נשאר ברשותו של הצדיק. תמיד מצא רבי נחום שימושים דחופים יותר לכסף מצורכי ביתו ומשפחתו.
הגיעו הדברים לידי כך, שרעייתו נעשתה בעלת-חוב לאנשים רבים בעיר. אמנם בעלי החנויות נהגו עמה בכבוד ובעדינות, ונמנעו מללחוץ עליה לסלק את חובותיה, אבל הלוא כבר אמרו חכמינו כי "עבד לוֹוֶה לאיש מַלווה".
פעם אחת הבחין הגבאי, האחראי לכניסת אנשים אל הקודש, בגביר המניח על השולחן שלפני הרבי שלוש-מאות רובלים – סכום נכבד ביותר. ליבו של הגבאי, שהיה מודע היטב למצוקה הכלכלית בבית הרבי, רחב בקרבו.
הוא מיהר לחדר הסמוך, לבשר לרבנית את הבשורה המשמחת. "כעת אוכל להראות את פניי אצל החנווני והקצב, בלי להתבייש", אמרה באנחה. "סוף-סוף אוכל לפרוע גם את חובנו הישן לחייט אציל-הנפש, שאינו פוצה פה ואפילו אינו רומז על החוב מהשנה שעברה"...
בצאת הגביר נדיב-הלב מחדר הרבי חייך אליו הגבאי חיוך רב-משמעות. לאחר מכן הוסיף הרבי לקבל אנשים נוספים, שהתדפקו על דלתו.
בהגיע זמן ערבית עדיין המתין במקום קהל רב, שציפה לתורו להיכנס אל הרבי. במקרים כאלה נהג הרבי לצאת לתפילה עם הציבור, ולאחר מכן היה שב לקבל את הממתינים. גם הפעם יצא הרבי לתפילה בבית-מדרשו.
אולם לאחר תפילת ערבית נכנס הרבי לחדרו והסתגר בתוכו לבדו. פליאה מהולה בדאגה מילאה את לב הגבאי, הבקי במנהגי הרבי ובאורחותיו. מה היה לו לרבי, תהה.
אנחת-רווחה נפלטה מפיו כאשר נפתחה הדלת– כעבור שעה קלה – והרבי סימן לו להמשיך את הכנסת האנשים, כרגיל.
בשעה מאוחרת נכנס הגבאי אל הרבי כדי לשמוע מפיו הוראות אחרונות בטרם יפרוש לביתו, וכמו-כן כדי לקבל מידו את הכסף שימצא להפריש לצורכי הבית. פתח הרבי את מגירת שולחנו והוציא מתוכה חופן מטבעות. הגבאי, שציפה בקוצר-רוח לשלוש מאות הרובלים, התאכזב מרה. "ומה על... מה על שלוש-מאות הרובלים שנתן פלוני?", שאל בהיסוס ובחשש.
"אה, שלוש-מאות הרובלים?", חזר הרבי על השאלה, "אותם נתתי לפלוני-אלמוני", אמר.
ליבו של הגבאי הנאמן צנח בקרבו ופניו נפלו, כאילו שמע זה עתה בשורה קשה. הרבי הביט בו, וכקורא את מחשבותיו אמר: "כשנתן לי הגביר את שלוש-מאות הרובלים, שאלתי מיד את עצמי – במה זכיתי שהקב"ה ישפיע עליי שפע רב כל-כך. לשאלה הזו גם נתווסף חשש שמא שפע גשמי זה יבוא, חלילה, על-חשבון שפע רוחני".
הרבי עצר לרגע ומיד המשיך: "תשובה על שאלותיי באה עד מהרה, בדמותו של יהודי פלוני שנכנס לחדרי והחל לשפוך לפניי את מר-ליבו. עסקיו כושלים ופרנסתו דלה. אין בידו לשלם לבעל האחוזה שממנו הוא חוכר את הפונדק שבהחזקתו ואת הריחיים המשמשות לפרנסתו.
"נוסף על כל אלה, הוא מעסיק מלמד עני וירא-שמים, המלמד את ילדיו תורה ומידות טובות. הלה ממתין בקוצר-רוח לקבלת התשלום על חודשים רבים של עבודה, ואין ביד מעסיקו לשלם לו את שכרו.
"ואם בכל זה לא דיי, הרי שלפני כמה חודשים נשתדכה בתו בשעה טובה, החתונה קרבה ובאה, ואין בכיסו פרוטה להוצאות החתונה ולתשלום הנדוניה שעליה התחייב...
"עד מהרה הבנתי כי בדיוק לשם כך נתגלגלו שלוש-מאות הרובלים ובאו לידי – כדי שאתנם ליהודי זה ואחלצנו ממצוקתו".
בלב נחמץ הקשיב הגבאי לרבי. "הכול צריך לתת לאדם אחד?!", פלט, מתקשה לכלוא את רגשותיו.
חייך אליו הרבי ואמר: "אף אני תהיתי מתחילה אם נכון יהיה להעניק את הסכום הגדול לאדם אחד, או שמא עדיף לחלקו לכמה וכמה משפחות. התחבטתי בשאלה הזאת והיה קשה לי להכריע. לשם כך הסתגרתי בחדר לאחר תפילת ערבית.
"התבוננתי בעניין ואמרתי בליבי: שתי סברות מתרוצצות בנפשי. אחת נובעת מהקדושה והשנייה היא עצת היצר. היה עליי להכריע בשאלה – אם המחשבה הראשונה, לתת את כל הכסף ליהודי הנזקק שבא לפניי, מקורה בקדושה, שהרי זו הדרך היחידה לחלצו ממצוקתו, או אולי להפך, דווקא המחשבה השנייה, לחלק את הכסף בין כמה וכמה משפחות ולסייע למספר רב יותר של יהודים, היא-היא שמקורה בקדושה...
"לאחר מחשבה הוארו עיניי. אמרתי לעצמי: נחום, אם הדבר הנכון הוא לחלק את הכסף לכמה וכמה משפחות, מדוע לא עלתה מחשבה זו בראשך מיד עם קבלת הכסף? מדוע רק לאחר שכבר החלטת לתת את מלוא הסכום ליהודי צצה ועלתה מחשבה זו בראשך? אין זאת אלא שיצר הרע הוא שמנסה להתלבש באצטלה של קדושה, כדי לצנן את התלהבותך ואולי למנוע את מתן הכסף לצדקה. באותו רגע ידעתי את אשר אעשה. מיד פתחתי את הדלת והמשכתי בעבודתי". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
