הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1054, ערב שבת פרשת ויקהל-פקודי / החודש, כ"ו באדר תשס"ז (16.3.2007)
יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169
עורך: מנחם ברוד @ יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב
עמדה שבועית
לא להטעות את המתעניינים
הסיסמאות בדבר 'הקלות בגיור' אינן אלא בדיחה, וחמור יותר – הן מטעות את המתעניינים בגיור. מוטב שמהותו של הגיור תהיה ברורה, ואז יוכלו הללו להחליט אם אכן רצונם בכך
אט-אט מתברר, שטיעונים ששימשו בעבר לחידוד הוויכוח ולהמחשת אבסורד נקלטים על-ידי חלק מהציבור ונהפכים לעמדות מוצהרות. כך קרה, למשל, לטיעון: "אם לא האמונה בתורה ובהבטחת הקב"ה לתת לנו את ארץ-ישראל, באיזו זכות באנו לארץ שלא היינו בה אלפיים שנה?!". כיום אנו שומעים יהודים האומרים שאכן אין לנו זכות, ואנחנו בעצם כובשים.
עוד טיעון מסוג זה זכה ל'אימוץ' ונהפך לעמדה מוצהרת. במסגרת המאבק מול תביעת הרפורמים והקונסרבטיבים להכיר בגיוריהם, נטען לא-אחת, כי אם לרפורמים ולקונסרבטיבים מותר לגייר, למה לקיבוצים, למשל, לא תינתן הזכות לגייר? אם הגיור אינו חייב להיות על-פי ההלכה, למה להפלות לטובה את הרפורמים לעומת מי שמכנים עצמם חילוניים?
והנה מתברר שיוזמה כזאת מתחילה להתגלגל. השאיפה היא להקים 'זרם חילוני' ביהדות, שיוכל להביע עמדה בעניינים של אישות, גיור, קבורה, וכדומה. האבסורד נהפך למציאות.
יהדות או רישום
את הסנוניות הראשונות במאבק הזה אנחנו מתחילים לראות. פתאום מתפרסמת כתבה גדולה על מצוקתם של המועמדים לגיור, שבסך-הכול רוצים להיות יהודים, אבל באולפני הגיור דורשים מהם לשמור תורה ומצוות. "מה הקשר בין שאיפתי להיות יהודייה לבין הדרישה שאדע איזו ברכה מברכים על בננה", שואלת מועמדת לגיור, ואינה קולטת את הגיחוך שבדבריה.
אותה אישה לא-יהודייה אינה אשמה. אין לה שום מושג מהו יהודי, וברור שאין לה שום כוונה להיות יהודייה במשמעותו האמיתית של המושג. כל רצונה הוא להירשם ברישום האוכלוסין כיהודייה, מטעמי נוחות בלבד. פתאום היא צריכה ללמוד דברים שאינם מעניינים אותה כלל וכלל, ושאין לה שום רצון לקיימם.
האמת היא שלא קל להבין זאת. אותה אישה מתגוררת בשכנות ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. הללו הם יהודים ללא עוררין, אף שאינם יודעים איזו ברכה מברכים על בננה. אז למה היא לא יכולה להיות יהודייה כמותם?! למה דווקא ממנה דורשים דברים שאין תובעים אותם ממי שנולדו יהודים?!
יש גיור אחד
התשובה אינה פשוטה. אכן יהדות פירושה קשר עם הקב"ה, לימוד תורתו וקיום מצוותיו. אין יהדות אחרת. העם היהודי נולד במעמד הר-סיני, כאשר קיבל את התורה וכרת ברית עם הקב"ה על שמירתה. להיות יהודי פירושו – להיות חלק מהברית הזאת, שמטילה על האדם את החובה לקיים תרי"ג מצוות.
לפי זה, מי שאינו שומר תורה ומצוות היה אמור להפסיק להיות יהודי. אלא כאן נכנס לתמונה מרכיב נוסף – "ישראל, אף-על-פי שחטא – ישראל הוא". הברית שנכרתה בין העם היהודי לקב"ה אינה ניתנת לניתוק. גם מי שמתנער ממנה נשאר קשור עמה בעצם נפשו. לכן יהודי אינו יכול לחדול מלהיות יהודי. הוא נשאר יהודי לכל דבר גם אם הוא עובר (חלילה) על כל התורה כולה.
אבל דבר זה תקף רק למי שהוא כבר יהודי, שהוא אכן נשאר לעולם יהודי, יהיו מעשיו אשר יהיו. אך מי שמבקש להצטרף לעם היהודי, אין לפניו דרך אלא להצטרף לברית הר-סיני ולקבל עליו את כל מה שהיא מחייבת. אם אין הוא רוצה בכך, הוא יכול להיות גוי טוב, חסיד אומות-העולם; אין לו שום צורך להיות יהודי. אבל אם הוא רוצה באמת להיות יהודי, יש לכך משמעות אחת יחידה – קבלת עול תורה ומצוות.
כל הסיסמאות בדבר 'הקלות בגיור' וקיצורי-דרך למיניהם אינם אלא בדיחה, ומה שחמור יותר – הם מטעים את המתעניינים בגיור. מוטב שמהותו של הגיור תהיה ברורה, ואז יוכלו הללו להחליט אם אכן רצונם בכך, במקום לטעת בליבם אשליה שיש גיורי-בזק, שאינם אלא אשליה.
יש חדש
קמחא דפסחא
בתי-חב"ד ברחבי הארץ פותחים בימים האלה במגבית 'קמחא דפסחא' המסורתית. לנוכח המצוקה הגוברת והגידול בעוני, הציבור נקרא לתרום ביד רחבה, כדי לשמח את לב המשפחות הנזקקות ולאפשר להן לערוך את החג כראוי. פרטים בבתי-חב"ד.
החל יריד הפסח
ביום שני השבוע נפתח יריד 'חוויות הפסח' של צעירי-חב"ד, שאליו נוהרים מדי יום אלפי תלמידי גני-ילדים ובתי-ספר יסודיים, ובו הם מקבלים שלל חוויות הקשורות בחג: התנסות אישית בלישת הבצק ובאפיית מצה, סיור במאפיית המצות שבכפר-חב"ד, מופע אינטראקטיבי עם השחקן מיכאל וייגל ובובות-הענק של תאטרון רענן זיו, ועוד. הביקור בתשלום, וכל ילד מקבל שי – מצה באריזה אישית מהודרת, הגדה של פסח וחוברת תצלומי חג מרהיבה. עדיין אפשר להירשם בטל' 03-9607588.
סידורון לימי הספירה
הרב עמוס קרניאל מגיש מהדורה משופרת של הסידורון לימי ספירת-העומר, שבו מופיעות הכוונות של כל יום ויום במקומן. כמו-כן מפורטים זמני צאת הכוכבים בימי הספירה. כדאי להצטייד בסידורון כבר עכשיו. טל' 03-9606939.
חדש במוזיקה
ירחמיאל ביגון ופרחי מיאמי מגישים את משיח – תקליט חדש ובו עשרה שירים, כמיטב המסורת של המקהלה. שלומי גרטנר מגיש את תקליטו ניסים – שלושה-עשר שירים חדשים. טל' 1-700-704120.
שלחן שבת
תפקידם של נשיאי-ישראל
פרשת ויקהל מספרת על התרומות שנידבו כל ישראל בעבור מלאכת המשכן, ואחרי תיאור כל הפריטים שנתרמו מופיע הפסוק: "והנשיאים הביאו את אבני השוהם...". פסוק זה בא ללמד שהנשיאים הביאו את נדבתם לאחר נדבות כל ישראל.
מתבקשת כאן מיד השאלה, למה עיכבו נשיאי ישראל את נדבתם עד גמר נדבות כל הציבור? משיב על כך רש"י, בשם רבי נתן, שהנשיאים אמרו: "יתנדבו ציבור מה שמתנדבין, ומה שמחסרין – אנו משלימין אותו". לאחר שראו שבני-ישראל כבר הביאו את כל הדרוש, החליטו להביא את אבני השוהם.
זירזו את העם
התורה רומזת כאן שהתנהגותם זו של הנשיאים לא הייתה דרך-ההתנהגות השלמה המצופה מהם. לכן כתובה המילה "והנשיאים" בכתיב חסר – "והנשִׂאִם", כפי שמפרש רש"י בהמשך: "ולפי שנתעצבו בתחילה, נחסרה אות משמם".
מה הסיבה שאכן הנשיאים החליטו להמתין עד שבני-ישראל יביאו את נדבותיהם? הם עשו זאת מתוך הבנה שתפקידם, כנשיאי-ישראל, לדאוג תחילה שבני-ישראל יעשו את הנדרש מהם. לדעתם, אילו היו מזדרזים ונותנים את תרומתם האישית, היה בכך משום פגיעה בתפקידם, כי במקום לעורר את עם-ישראל לתרום למלאכת המשכן, חשבו על עצמם ועל תרומתם-שלהם.
השליחות תחילה
אכן זו חובתם של נשיאי-ישראל, לדאוג קודם-כול לעם-ישראל. כך נהג משה רבנו, כפי שמספרת התורה לקראת מעמד הר-סיני: "וירד משה מן ההר אל העם", ומסביר רש"י: "מלמד, שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם".
ברור ש'עסקיו' של משה אין פירושם צרכיו החומריים, שכן בכך אין כל חידוש. הכוונה היא שמשה לא פנה אפילו לעסוק בהכנותיו הרוחניות למתן-תורה, בהיותו מי שמקבל את התורה מסיני. כי בהיותו נשיא ישראל עמד לנגד עיניו דבר אחד בלבד – צרכיו של עם-ישראל, ולכן פנה תחילה "אל העם", מסר להם את השליחות האלוקית וּוידא שמילאוה כראוי, ורק לאחר מכן התפנה לחשוב על הכנותיו למתן-התורה.
להקים במהירות
אולם אף שדרך זו היא אכן דרכם של נשיאי-ישראל, בכל-זאת במלאכת המשכן נדרשו הנשיאים להתנדב ראשונים. על-ידי הקמת המשכן הושג העניין הכללי של "ושכנתי בתוכם", שהשכינה שורה בישראל, וזו ההוכחה ש"נתכפר לנו עוון העגל". לכן נדרש כאן שהמשכן יוקם במהירות הגדולה ביותר.
אילו היו הנשיאים מזדרזים ומתנדבים ראשונים, היה הדבר ממריץ את בני-ישראל להביא את נדבותיהם במהירות גדולה יותר, ובכך הייתה מלאכת המשכן מסתיימת מוקדם יותר. לכן במקרה הזה נחשבה התמהמהותם 'עצלות', והתורה החסירה אות משמם.
ומכאן יש ללמוד הוראה, שאין לאדם להסתפק בהשפעתו על הזולת, אלא הוא עצמו צריך להוסיף בעבודתו העצמית, בלימוד התורה ובקיום המצווה, שעל-ידי זה משכינים את הקב"ה כאן למטה.
(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 424)
מן המעיין
שבת
המלאכה נעשית מאליה
"ששת ימים תֵּעָשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'" (שמות לה,ד). נאמר "תֵּעָשה מלאכה" ולא "תַּעֲשה מלאכה", ללמדנו שהמלאכה בששת ימי החול צריכה להיות ללא התעסקות יתרה, כאילו היא נעשית מאליה, ואז "וביום השביעי יהיה לכם קודש" – השבת תהיה מוקדשת לענייני הנפש בלבד.
(לקוטי שיחות)
ידידים נאמנים
השבת וישראל הם כמו שני ידידים נאמנים, המוכנים למסור את נפשם איש עבור רעהו. השבת אומרת "פיקוח נפש דוחה שבת", כי חייו של היהודי חשובים ממנה; וישראל אומרים "כל העושה בו מלאכה יומת" (שמות לה,ב), כי גדול כבודה של השבת מחיינו.
(מילין חדתין)
תענוג של קדושה
"וביום השביעי יהיה לכם קודש". אף ה"לכם" יהיה קודש. יש לאכול ולהתענג בשבת בקדושה ובטהרה דווקא.
(החיד"א)
ברכה כל השבוע
על השבת נאמר "מניה מתברכין כולא יומין" [=ממנה מתברכים כל ימי השבוע]. כאשר שומרים את השבת כראוי, מביא הדבר ברכה בכל ימי השבוע.
(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)
עשרים ושש שעות
השבת של בן-תורה צריכה להיות בת עשרים ושש שעות מלאות. המספר עשרים ושש הוא כנגד שם הוי'ה. כלומר, יש להוסיף שעה אחת מהחול על הקודש לפני השבת, וגם להוסיף שעה אחת לאחר השבת, כדי להמשיך את עונג השבת לתוך ימי החול הבאים.
(לקוטי דיבורים)
מצווה בלי פעולה
השבת היא מצווה שאין אדם נדרש לעשות בה שום פעולה, אף לא תנועה קלה שבקלות. הגיעה השבת והאדם מוכנס לתוך המצווה מעצמו, ועד תום השבת אין הוא יוצא ממנה אף לא לרגע אחד.
(רבי שלמה-לייב מלנטשנה)
לחכות לשבת
"ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות לא,טז). "ושמרו" מלשון "ואביו שמר את הדבר". כשם שיעקב היה ממתין ומצפה מתי כבר יבוא הדבר, כך יש לחכות ולהתגעגע לשבת, כמו שמחכים לאורח חשוב. כל השבוע צריכים להיות במתח של ציפייה לשבת הבאה.
(אורח החיים)
דוגמה לרבים
כאשר בן-תורה מנצל את השבת לטיולים ולדברים בטלים, הוא מחטיא חס ושלום את הרבים. שכן אם הוא מבזבז את השעות הקדושות של השבת לדברים מעין אלו, מה כבר יאמרו הבריות, ומה יעשו יהודים פשוטים.
(לקוטי דיבורים)
אמרת השבוע
לאן נעלם הסימן
הרב אלכסנדר-סנדר יודאסין, שהיה רב בתל-אביב, שיגר מכתב אל הרבי מליובאוויטש ושאל מדוע בסוף פרשת פקודי בחומשים לא מופיע 'סימן' לפסוקי הפרשה (מילה או כמה מילים שהגימטרייה שלהן היא כמניין הפסוקים), שלא כמו בפרשיות האחרות.
הרבי השיב לו תשובה מפתיעה בפשטותה הגאונית. וכך כתב: "יש לחפש בדפוסים הראשונים, כי לדעתי אין זה אלא השמטת המדפיס, ונמשך הדבר כן גם אצל שאר המדפיסים שבאו אחריו".
לאחר מכן מציע הרבי הסבר מדוע השמיט זאת המדפיס: בפרשת פקודי תשעים ושניים פסוקים. הגימטרייה של המילים 'בלי כל' היא תשעים ושתיים. ייתכן אפוא שהיה כתוב: "בלי כל – סימן". לאחר מכן בא מדפיס ('הבחור הזעצער') שלא הבין את משמעות הדבר, אלא תפס את העניין כפשוטו, שאין כאן שום סימן, והחליט שאם כך, אין טעם לציין זאת...
מעשה שהיה
העלילה נחשפה
היום שנקבע להופעת הרב החדש, רבי יוסף-שמואל מקרקא (בעל 'מסורת הש"ס'), בפרנקפורט – הגיע. משלחת של ראשי הקהל המתינה לו בשער העיר. עם בואו הבחין הרב מיד כי מצב-רוחם של פרנסי העיר שפוף. "אמנם איני מביא עמי הילה של כבוד והדר לפרנקפורט אולם עד כדי כך אינכם שלמים עם מינויי?!", שאל בענווה את מקבלי פניו.
פרנסי הקהילה נבוכו מהשאלה. "חלילה!...", התנצלו, "להפך! מאושרים אנחנו מאוד במינוי".
"אם-כן, מה מצער אתכם?", ביקש הרב החדש לדעת.
"עניין אחר לגמרי", גמגמו הפרנסים באי-נוחות. "עלילה... עלילת-דם מהסוג השפל ביותר התרגשה על קהילתנו בעצם הימים האלה. לפני חמישה ימים נמצא נער נוצרי מת ברחוב היהודים, והכמרים גלגלו את האשמה על היהודים. בית-הדין העליון של הכנסייה פסק כי על היהודים לגלות את רוצח הנער ולהסגירו בתוך שמונה ימים. אם לא – הזהירו – יתכנס שוב בית-הדין לדון בגורל היהודים ולהכריע אם דיי בגירושם או שמא ראויים הם לעונש כבד יותר".
הרב החדש, שאך בקושי הספיק להציג את רגליו על אדמת פרנקפורט, לא היסס לרגע. "אל-נא תפתחו פה לשטן", אמר בנימה מרגיעה ומיד הוסיף: "בעוד שלושה ימים אתייצב לפני בית-הדין ואשמיע את דבריי"...
תושבי פרנקפורט הביטו בפליאה מהולה בהערצה ברבם החדש, שעוד לא התיישב על כס רבנותו וכבר נחלץ להצלתם, ללא מורא ופחד. בימים הבאים החל הרב לתחקר את יהודי העיר בניסיון להתחקות אחר החשודים האפשריים במעשה הרצח של הנער הנוצרי. בירור יסודי ומידע רב שאסף והצליב הובילו אותו אל חשוד מרכזי בפרשה – הכומר פרנציוס.
פרנציוס היה שונא יהודים מושבע, שנראה לעתים קרובות בחברת הנער הנרצח. שמועות עקשניות אף טענו כי הנער היה בן-משפחתו של הכומר. לפיכך העלה הרב השערה, כי מניעים נסתרים ואפלים הם שגרמו לכומר לרצוח את הנער, וכדי לנקות את עצמו מהפשע החמור השליכו על ראש היהודים.
חלפו שמונה ימים ומועד המשפט הגיע. את המתח ששרר באוויר היה אפשר לחתוך בסכין ממש. יהודי פרנקפורט לא ידעו את נפשם מחשש לגורלם ולגורל משפחותיהם. אולם בית-המשפט היה מלא מפה אל פה.
את נאום התביעה הוזמן לשאת הכומר פרנציוס עצמו. נאומו היה רווי משטמה ליהודים. בדברים נוטפי ארס חזר על העלילה המגוחכת והבזויה, ולפיה "היהודים מצוּוים לשחוט נער נוצרי לקראת חג-הפסח כדי לערבב את דמו בבצק שממנו נאפות המצות".
ההמון הנוצרי שגדש את האולם הביט בעיניים בוערות בקבוצת היהודים שנלוותה אל הרב החדש, בבואו לבית-המשפט. גם מבטיהם של השופטים – כמרים נוצריים בעצמם – לא צפנו טוב. על רקע זה היה מפתיע לראות את הרב החדש, ששלווה הייתה נסוכה על פניו וכל תנועותיו הביעו ביטחון-עצמי.
עם סיום נאום התביעה הוזמן הרב להשמיע את עמדת הנתבעים, כלומר – כל יהודי פרנקפורט. הוא פנה אל דוכן העדים בצעדים מדודים. שקט מתוח השתרר באולם כשהעלה הרב את בקשתו המוזרה – להביא אל אולם בית-המשפט את גופת הנער הנרצח.
בקשת הרב מולאה וכעבור שעה קלה הוכנסה הגופה אל האולם והונחה במרכזו. "הנה המת כפי שביקשת; מה רצונך כעת?", פנו אליו השופטים בנימה צוננת ובקוצר-רוח מופגן.
"כעת אני מבקש לגלות בעזרת היושב במרומים את זהות הרוצח האמיתי", ענה הרב בטון שקט אך תקיף. רק בעלי עין חדה במיוחד הבחינו בעווית הקלה שאחזה בפני הכומר פרנציוס, אשר עקב במתח גובר והולך אחר מעשי הרב.
הס הושלך באולם בית-המשפט בשעה שנשא הרב את עיניו, ובתנועה סיבובית סקר את פני כל הנוכחים בו. "כעת ייגש כל אחד מהנוכחים כאן אל גופת החלל וייגע בידה לכמה שניות", אמר. "הריני מזהיר מראש כי האיש שרצח את הנער לא יוכל לנתק את ידו מידו של החלל!".
השופטים הביטו איש בפני רעהו במבוכה, אבל בקשת הרב לא נגדה שום סעיף בחוק והם נאלצו להסכים לה. זה אחר זה החלו הנוכחים באולם לחלוף על-פני הגופה ולגעת בידה. המעמד כולו היה מוזר וגם מפחיד למדיי. סוף-סוף לא בכל יום נדרשים אנשים לגעת בידו של מת...
המחזה נעשה מפחיד עוד יותר בשעה שהאדם האחרון באולם התקרב למקום הגופה. הוא עשה זאת בצעדים כושלים ולא היה אפשר שלא להבחין בחיוורון העז שכיסה את פניו. כשביקש להושיט יד אל הנער רעדה ידו כעלה נידף. הכול עקבו אחריו בדריכות ובהשתאות. לבסוף נגעה ידו ביד הנער המת אלא שזו מיאנה להיפרד ממנה. כף ידו כאילו התעוותה והוא לא הצליח למושכה חזרה.
הכומר פרנציוס הועמד לחקירה צולבת ונאלץ להודות כי הוא רצח את הנער. תואר הכמורה שלו בוטל והוא נשלח לארץ גזֵרה לכל ימי חייו. ליהודי פרנקפורט רווח, ושמו של הרב החדש נישא לתהילה.
חסידות
כוח הניסים
אנחנו מנהלים את חיינו על-פי לוח-שנה שמתחיל בתשרי ומסתיים באלול. לצד הלוח הזה יש לוח שני (הנפוץ בתנ"ך), המתחיל בניסן ומסתיים באדר. לפי הלוח הראשון, חודש תשרי הוא החודש הראשון של השנה, ואילו לפי הלוח השני, חודש תשרי הוא החודש השביעי, והחודש הראשון הוא – ניסן.
המדרש מגדיר זאת כך: "משבחר הקב"ה בעולמו, קבע בו ראשי-חודשים ושנים; ומשבחר ביעקב ובניו, קבע בו ראש-חודש של גאולה". פירוש הדבר, שהלוח המתחיל בתשרי קשור יותר עם הנהגתו הכללית של העולם, ואילו הלוח שמתחיל בניסן קשור לצד העל-טבעי, הצד של הגאולה, שהוא הצד האמיתי של עם-ישראל.
חוקי קיום ייחודיים
שני הלוחות הללו מקבילים לשתי צורות הנהגה שבהן הקב"ה מנהיג את עולמו. הנהגה אחת היא הטבעית, הקשורה בסדרי העולם ובחוקי הטבע. ההנהגה השנייה היא הניסית, העומדת מעל לטבע ומשדדת את מערכות הטבע. חודש תשרי, המציין את בריאת-העולם (א' בתשרי הוא יום בריאת האדם), מסמל את שיטת ההנהגה הטבעית; ואילו חודש ניסן, שבו נגאלו אבותינו ממצרים ונעשו להם הניסים הגדולים, מסמל את ההנהגה הניסית.
לאור זאת יובנו דברי המדרש טוב יותר. לעולם כולו קבע הקב"ה "ראשי-חודשים ושנים", שהוא לוח-השנה הרגיל, המתחיל בתשרי והמציין את ההנהגה הטבעית. אבל "משבחר ביעקב ובניו, קבע בו חודש של גאולה" – לעם היהודי קבע הקב"ה עוד לוח-שנה, המתחיל בניסן והמציין את ההנהגה הניסית.
עם-ישראל חי ומתקיים אפוא בעת ובעונה אחת בשני מישורים: מצד אחד הוא חי בדרך הטבע, על-פי חוקי הטבע ועל-פי מגבלות הטבע. מצד שני יש בו תמיד יסוד על-טבעי, דבר שאינו כפוף לטבע ולחוקיו.
מצד אחד, יהודים חיים בדרך-הטבע: בני-אדם, האוכלים ושותים, נולדים ומתים, צוחקים ובוכים – אנשים ככל האדם, לא מלאכים. ועם זה, הם מצליחים בדרך כלשהי לשרוד ולפרוח על-אף כל התחזיות ולמרות כל הרדיפות וההשמדות, ששום עם אחד לא נתנסה בשכמותן. כמה פעמים במהלך ההיסטוריה ניבאו מומחים שונים את כיליונו של העם היהודי, והוא, כאילו לועג לכל המומחים ולכל התחזיות (הנכונות על-פי חוקי-הטבע הרגילים) – חי וקיים. זהו עם-ישראל, שבמקביל לחוקי הטבע יש לו חוקי-קיום משלו, חוקים על-טבעיים שיסודם בקב"ה.
חודש הניסים
שני המישורים הללו קיימים גם בעבודת ה'. לכל אדם יש דברים שהוא מסוגל לבצע ויש דברים שנראים לו בלתי-ניתנים לביצוע. הוא באמת אינו מסוגל לבצע דברים מסויימים, על-פי מצב כוחותיו ואפשרויותיו היום. ועל כך אומרים לו, שכל זה היה נכון לוּ ההנהגה היחידה התופסת לגביו הייתה ההנהגה הטבעית; אבל מאחר שהקב"ה מנהיגו גם בהנהגה ניסית – יש בכוחו להתעלות מעל מגבלותיו ולבצע גם את הדברים הנראים לו בלתי-אפשריים. כי זה כוחו של יהודי, שגם ה'נס' הוא חלק טבעי ממנו.
לכן הגאולה יכולה לבוא תיכף ומיד ממש, משום שניתן לעם-ישראל הכוח לפעול על-פי "חודש של גאולה" – הנהגה על-טבעית. אמנם מצד הסדר הטבעי צריכה הגאולה לבוא בתהליך מסויים, שגם דורש זמן וכו', אבל ברגע שיהודי מתעלה למימד הניסי שבו – הוא יכול לגרום שהגאולה תבוא כהרף-עין, תיכף ומיד ממש. זו משמעותו של חודש ניסן, חודש הגאולה, החודש הראשון של לוח-השנה המציין את ההנהגה הניסית, ההנהגה של הגאולה.
בציפייה לגאולה
ניסי הגאולה
"בקריאה של פרשת החודש, 'החודש הזה לכם ראש חודשים', מדובר על חודש ניסן, שיש בו שני נו"נים, שרומזים לניסי ניסים. זה רומז גם להפיכת הנפילה של הגלות לניסי-ניסים של הגאולה" (הרבי מליובאוויטש, שבת החודש תנש"א)
חיים יהודיים
חלום של בית-כנסת
הסיפור הזה מזכיר סיפורים מימי קדם, שמופיעים בספרים, אבל הוא קרה כאן ועכשיו. תחילתו בראש השנה הנוכחית. הרב מנחם שטיינברגר, שליח חב"ד טרי בשכונת היוקרה קריית-אֵילון בחולון, שכר אולם כדי לקיים בו את תפילות הימים-הנוראים, מכיוון שבשכונה עדיין אין בית-כנסת.
בראש-השנה וביום-הכיפורים התמלא אולם התפילה עד אפס מקום, אך מה הלאה? דמי השכירות גבוהים וקשה לשאת בהם לאורך זמן. באין-ברירה הקיש על דלתו של אחד השכנים, איינשטיין כהן שמו, ושטח לפניו את מצוקתו. איינשטיין, הבעלים של אולמי 'רסיטל' בתל-אביב, וחשוב יותר – בעל לב יהודי חם, ניאות להקצות לתפילות את קומת המרתף של ביתו, לזמן קצוב, "עד שתסתדרו".
"לא ייאמן"
כמה ימים לפני ראש-חודש כסלו, טס הרב שטיינברגר לחצר הרבי מליובאוויטש, כדי להשתתף בכינוס השנתי של שלוחי חב"ד בעולם. קודם שטס מינה חבר לנהל בימי היעדרו את בית-הכנסת המאולתר. במוצאי שבת פרשת חיי-שרה התקשר מארה"ב כדי לשמוע מחברו איך עברה השבת. "לא ייאמן", השיב החבר, נרגש, וגולל באוזניו את שאירע באותה שבת.
רשות הדיבור עוברת לד"ר אליהו סולימני, שכנו של איינשטיין וממתפללי בית-הכנסת שבמרתף ביתו. סולימני הוא רופא משפחה. לפני כשמונה-עשרה שנים התקרב לתורה ומצוות, ומאז הוא מנהל אורח-חיים של יהודי ירא-שמים ומקפיד על קלה כחמורה.
חלום הרופא
"בליל שבת, שעה קלה לאחר שעליתי על יצועי, חלמתי חלום. ראיתי יהודי הדור-פנים, בעל זקן לבן ארוך, צועד ברחוב ונעצר ליד מפתן ביתו של איינשטיין, שכני. 'איפה יש כאן בית-כנסת?', שאלני היהודי, ואני הצבעתי לעבר מרתף הבית. 'מדוע הטרחת את עצמך מרחוק עד לכאן דווקא?', שאלתיו בחלום. האיש הביט בי בתמיהה: 'מה זאת אומרת? באתי להתפלל בבית-הכנסת של בני!'. הקצתי מהחלום ושוב נרדמתי, ובבוקר נשכח ממני כל העניין.
את ההמשך מספר איינשטיין: "בקריאת התורה הכריז הגבאי 'יעמוד איינשטיין בן אוריאל הכהן', ואני עליתי לתורה. כשחזרתי למקומי עצר אותי הד"ר סולימני ואמר לי כי הקריאה בשמי ובשם אבי הזכירה לו חלום שחלם בלילה. הוא סיפר לי בקצרה את תוכן החלום. עם סיום התפילה עליתי איתו לקומת המגורים בביתי. לפתע החוויר כסיד. 'זה האיש! אותו פגשתי הלילה ועמו שוחחתי!', קרא בהתרגשות גדולה, בהצביעו על תמונה גדולה של אבי שניבטה אלינו מאחד הקירות. לנוכח דבריו והתרגשותו, אחזה בי צמרמורת עזה".
בקשה שנענתה
משלים את הסיפור הרב שטיינברגר: כששמעתי את הסיפור בטלפון, לא ידעתי את נפשי. תפסתי לפתע, כי בזמן שחלם הד"ר סולימני את חלומו, שהיתי עם חבריי השלוחים ב'ציונו' הקדוש של הרבי. בדף הבקשות ('פדיון-נפש') שכתבתי וקראתי ב'ציון' ביקשתי בין השאר כי "יערה ה' רוח ממרום על איינשטיין כהן, שיסכים להחזיק בביתו בקביעות את בית-הכנסת".
מיותר כמעט לציין כי בעקבות הדברים נהפך בית-הכנסת מזמני לקבוע. "אין דבר יותר יקר לי כיום מבית-הכנסת שבביתי", אומר איינשטיין, ודמעות מציפות את עיניו. הרב שטיינברגר מוסיף ומספר, כי מספר המתפללים במקום גדל משבוע לשבוע, וכי גם שיעור-תורה קבוע נפתח שם. על כך אפילו הוא לא חלם...
מימין לשמאל: הד"ר סולימני, מר איינשטיין כהן והרב שטיינברגר
פינת ההלכה ומנהג
תרופות בפסח
שאלה: באילו תרופות מותר להשתמש בפסח?
תשובה: תחילה יש להבהיר היטב: חולה שיש אפילו חשש סכנה לחייו, חייב לשמוע בקול הרופא ולאכול או לשתות אפילו חמץ גמור, אם יש סיכוי שהדבר יועיל לרפואתו (כמובן, רק אם אי-אפשר להשיג בנקל תרופה מותרת). המחמיר בכך הרי זה שופך דמים.
כל האמור להלן מיועד להקל את מציאתה של תרופה מותרת, ולקבוע סדר עדיפויות גם לחולים שאין בהם סכנה.
המציאות כיום בארץ היא, שברוב הגלולות משתמשים בעמילן מקטניות, וגם במיעוטן שיש בהן חמץ, ייתכן שכבר נפסל מאכילת כלב.
פתילות, זריקות, משחות וטיפות – אין בהן כל בעיה.
יש לשים לב במיוחד לסירופים, שמקצתם מכילים תמציות וחומרי-טעם המופקים מחמץ. חמץ יכול להימצא גם בגלולות מצופות וממותקות ובתרופות הומאופתיות (ובמיוחד מחו"ל), שלפעמים יסוד התרופה הוא דגן (חמץ), ולפעמים הכוהל חמץ.
מי שמצבו אינו מאפשר לו לברר את כשרות התרופה, רשאי ליטול תרופה שאין בה חומרי טעם, גם אם הוא נזקק לשיכוך כאבים בלבד. אבל ילד קטן הסובל מכאבים, או גדול ש'חלה כל גופו' וכדומה, רשאים לקחת גם תרופות אחרות, אם כי יש להעדיף גלולות מסירופים.
חולה הצריך לקנות בפסח חמץ גמור או תרופה שיש בה חמץ בעין, מלכתחילה לא יזכה בהם כרכושו, אלא יניחם במקום מוצנע וישתמש בהם לפי הצורך. ואם יודע זאת קודם הפסח, יכלול אותם במכירת חמץ, ייקח מהם בכל פעם כפי הצורך, ויתכוון שלא לזכות בהן.
רשימה מעודכנת של תרופות הכשרות לפסח (ובכלל זה מזון תינוקות ותרופות טבעוניות) מתפרסמת על-ידי קופות-החולים, וכן על-ידי גופים רבניים.
מקורות: שו"ע או"ח סי' תמב ס"א,ד ונו"כ; שו"ע אדמו"ר הזקן שם סעיף כב ובקו"א לסימנים תנ, תסו. וראה מה שהביא ב'משנת אברהם' לסימן תנ, תס"ו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
