ספירת-העומר היא הכנה לא רק למתן-תורה, שהוא בדוגמת הגילוי דלעתיד, אלא הכנה להגילוי דלעתיד עצמו * מכיוון שעניינה הוא עבודת הבירורים, מלמטה למעלה, לזכך את העולם עד שיהיה כלי לגאולה העתידה, לכן הסדר הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא" * ומכל-מקום יש לה גם את הכוח ד"קדשים", גילוי אור מלמעלה שיומשך בפנימיות העולם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. דובר פעם1 שחודש אייר קשור עם ספירת-העומר, כי, אף-על-פי שגם בחודש ניסן ובחודש סיוון ישנה מצוות ספירת-העומר, הרי אין זה בכל ימי החודש, ורק בחודש אייר קשורים כל ימי החודש עם המצווה דספירת-העומר.
ויש לבאר המוסר-השכל מהעניין דספירת-העומר בפשטות ביותר – נוסף לכך שבכל עניין שבתורה ישנם שישים ריבוא פירושים בפרד"ס התורה2:
תוכנה של מצוות ספירת-העומר הוא – ספירת הימים, מניין הזמן. ועל-פי הידוע שהמניין מורה על חשיבות הדבר הנמנה, שלכן הדין הוא ש"דבר שבמניין אינו בטל"3, הרי מובן, שספירת הימים מורה על חשיבות ויוקר הזמן, שצריך לנצל כל יום, ואפילו כל שעה וכל רגע, ואם אין מנצלים זאת כדבעי, הרי זו אבידה שאינה חוזרת4.
אילו היה זמן מיותר, אזי היה מקום לחשוב שאף שזוהי אבידה, אין זה נורא כל-כך, כי, גם לאחרי מה שאיבד, יש לו זמן די צורכו;
אבל האמת היא שהקב"ה נותן לכל אדם זמן קצוב, כמו שכתוב5 "ימים יוצרו", שבו צריך למלא עבודתו ולהגיע לשלימות הנדרשת ממנו. לא נותנים רגע אחד פחות, אבל גם לא נותנים רגע אחד יותר. וכיוון שכן, הרי כאשר עובר רגע שלא נוצל כדבעי, אזי נחסר בשלימות הנדרשת ממנו.
ואין זה רק חיסרון של פרט מסויים, אלא החיסרון הוא בכללות השלימות שהיה צריך להגיע אליה, כך, שבגלל החיסרון של רגע מסויים, נחסר בכל פרט ופרט בעבודתו.
וזוהי ההוראה מעניין ספירת-העומר – שכאשר מחסירים יום אחד, הרי זה נוגע לכללות עניין ה"תמימות"6.
וזהו גם מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"שעון" הוא מטיף מוסר אילם ("א שטומער מוסר-זאגער"). – הוא אמנם לא אומר מאומה, אבל, כאשר מביטים ורואים איך שמחוגי השעון זזים בכל רגע, הרי זו הטפת-מוסר הטובה ביותר, ודי גם בהתבוננות קלה בדבר כדי לפעול על עצמו לייקר את הזמן.
ב. והנה, טבע בני אדם הוא שכאשר מתבגרים אזי מתחילים לחשוב שחבל על הזמן שעבר, שבו היו יכולים לפעול ולעשות דבר פלוני ופלוני, ואילו כאשר צעירים אזי עושים חשבון שיש מספיק זמן, ודוחים את הפעולה הנדרשת מיום ליום. ולכן, התבוננות הנ"ל נוגעת ביותר להצעירים, כדי שלא יטעו בדבר.
האמת היא, שצריכים להזהיר על זה את כולם, גם את הזקנים, כי, כל אחד, הנה לגבי הימים והשנים שכבר עברו, נחשב לזקן, ולגבי הימים שלא באו עדיין, הרי הוא צעיר, כך, שגם יהודי בן קי"ט שנה ושנ"ג ימים, זקוק להתבוננות בעניין יוקר הזמן, כדי לייקר את הרגע האחרון שנותר לו לחיות ולעבוד עבודתו;
אבל, בעיקר צריכים להזהיר על כך את הצעירים, כי, לצעירים יש מעלת המרץ, ולכן צריכים לחטוף ולנצל את הזמן שהם במלוא המרץ, וגם בגלל שאצלם ישנם פיתויי היצר כו', כנ"ל.
וכן הוא בנוגע לעניין שהזמן גרמא:
בימים אלו חוגגים את יום ההולדת של "צעירי אגודת חבד" בב' אייר7. ובכן, יש להתבונן בכל הנ"ל ולייקר את הזמן וכו'.
ועל-ידי זה זוכים להוספה בעניין הזמן – על-דרך שמצינו בחזקיהו שניתוספו לו חמש-עשרה שנה8, ולדעה אחת ניתוספו לו חמש-עשרה שנה חדשים9, שהוא-עניין המשכת בחי' י"ה10 שלמעלה מהעולמות, ועד להמשכה חדשה ממש שלמעלה גם מבחינת י"ה.
* * *
ג. אודות11 מצוות ספירת-העומר נאמר הלשון בתורה12: "תספרו חמישים יום". וידועה הקושייה13: הרי סופרים רק ארבעים ותשע ימים? ומבארים בזה, שבני-ישראל על-ידי הספירה שלהם, על-ידי עבודתם, ממשיכים רק מ"ט שערי בינה – "שבעה שבועות תספר לך"14 (בחינת שבעת ימי הבניין); אבל בגלל שממשיכים על-ידי עבודתם מ"ט השערים, נותנים להם מלמעלה גם שער החמישים (שהוא על-דרך "שמיני" – למעלה משבעה (שבועות), שלכן, המשכת שער החמישים היא בחג השבועות, זמן מתן-תורה, שבשעת מתן-תורה היה מעין הגילוי דלעתיד15). ולכן נאמר "תספרו חמישים יום", כיוון שגם שער החמישים מקבלים בני-ישראל על-ידי עבודתם16.
ד. באמת, מהווה ספירת-העומר הכנה לא רק למתן-תורה, שהוא מעין הגילוי דלעתיד, אלא הכנה גם להגילוי דלעתיד גופא.
ידוע הדיוק בלשון הפסוק17 "כימי (לשון רבים) צאתך מארץ מצרים גו'": היציאה ממצרים היתה לכאורה ביום אחד, ט"ו בניסן? ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר18, ששלימות היציאה מ"מצרים" תושלם רק בגאולה העתידה בקרוב ממש, ועד אז ישנם עדיין מצרים וגבולים שמוכרחים להשתחרר מהם. מט"ו ניסן שנת ב' אלפים תמ"ח, ממשיכים בני-ישראל לצאת ממצרים – ככל שנמשך הזמן הולכים בעילוי אחר עילוי19, ועד שבקרוב ממש תבוא הגאולה העתידה, שאז ייצאו לגמרי ממצרים.
העבודה הראשונה של בני-ישראל מיד לאחרי היציאה מארץ מצרים, היתה ספירה על-דרך ספירת-העומר20. והיינו, שספירת-העומר היא הצעד הראשון בעבודה לבוא ל"כימי צאתך" בשלימות, לגאולה העתידה.
ה. על-פי זה יובן הטעם לכך שספירת-העומר היא בלילה, והיום הולך אחר הלילה21. הקרבת העומר היא קורבן, ובקורבנות הדין הוא שהלילה הולך אחר היום22, אבל בספירת-העומר, אף-על-פי שעניינה שסופרים כמה ימים עברו מהבאת והקרבת העומר23, מכל-מקום, הדין הוא שהיום הולך אחרי הלילה. ואינו מובן: כיוון שהספירה היא ספירת הימים מההקרבה, למה24 יהיה הדין בספירה שונה מהדין בהקרבה?
והביאור בזה:
החידוש של הגאולה העתידה לגבי יציאת מצרים ומתן-תורה הוא, שביציאת-מצרים ואפילו במתן-תורה היה הגילוי מלמעלה שלא על-ידי עבודה (דאף שספרו מ"ט ימים, הרי במשך זמן קצר כזה לא היה שייך שבכוח עבודתם עצמה ייצאו ממ"ט שערי טומאה25, ויזדככו כל-כך להיות ראויים לקבל התורה), ולכן, "במשוך היובל"26, לאחרי מתן-תורה, נשאר העולם בחומריותו27, ועד שהיה יכול להיות לאחרי-זה חטא העגל – השורש של כל החטאים שלאחרי-זה28;
מה-שאין-כן בגאולה העתידה, כיוון שתבוא על-ידי עבודתם של ישראל, שהתחילה מיציאת-מצרים, לזכך לא רק את עצמו אלא גם כל אחד את חלקו בעולם29 – הנה על-ידי זה יהיה העולם כלי לקבל את הגילוי שלמעלה בפנימיות, וכמו שכתוב30 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר", שגם הבשר הגשמי יראה "כבוד הוי'". ואף-על-פי שעבודת הנבראים אינה כלי להגילוי דלעתיד, מכל-מקום, לאחר שלימות העבודה יתנו את הגילויים מלמעלה גם באופן דאתערותא דלעילא מצד עצמה, ובפנימיות.
ונמצא, שהגילויים של הגאולה העתידה יש בהם שני קצוות: (א) גילוי אור שלמעלה לגמרי מהעולם, ואפילו על-ידי עבודה הכי נעלית אי אפשר לקחתו: (ב) ואף-על-פי-כן יהיה הגילוי בעולם, בפנימיות.
וכיוון שספירת-העומר היא העבודה הראשונה בהכנה לגאולה העתידה, הנה "משכרה נדע מהותה"31: כיוון שהשכר עבור עבודה זו (באופן של מתנה) היא הגאולה העתידה, הרי מזה ראיה שגם בעבודה עצמה ישנם שני הקצוות בדוגמת הגילויים דגאולה העתידה: (א) עניין הספירה הוא ספירת הימים מעת ההקרבה, שהוא-עניין המשך של קדשים. (ב) ואף-על-פי-כן, הספירה עצמה – העבודה שמכשרת את העולם אל הגילוי – היא דווקא כפי סדר הבריאה32: "ברישא חשוכא והדר נהורא"33, היום הולך אחר הלילה.
ו. והביאור בזה:
הסדר בקדשים הוא ש"הלילה הולך אחר היום", היפך מסדר העבודה בבריאה, "ויהי ערב ויהי בוקר"34 – כי, סדר העבודה בבריאה הוא מלמטה למעלה: ההתחלה היא בחושך, ועל-ידי עבודה צריך לזכך את העולם שיהיה כלי לאור האלוקי; אבל בקדשים, סדר גילוי האור הוא מלמעלה למטה. ההתחלה היא באור, וגם הלילה שבא לאחרי היום, הרי זה עבודת הבירורים שבאה מצד הגילוי אור, שהגילוי ד"יום" נותן כוח שיוכלו לירד אל החושך ולברר אותו35.
בספירת-העומר שהיא העבודה של בירורים מלמטה למעלה36, לזכך את העולם עד שיהיה כלי לגאולה העתידה – הסדר הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא", שמזככים את חושך העולם בדרך מלמטה למעלה; אבל אף-על-פי-כן הספירה היא המשך להקורבן37, היינו, שבעבודת הספירה ישנו הכוח דקדשים, גילוי אור מלמעלה, שיומשך על-ידי עבודת הספירה בפנימיות בעולם, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני, מברכים החודש אייר ה'תש"כ – בלתי מוגה; 'תורת-מנחם התוועדויות' תש"כ, חלק שני (כח) ע' 78-86)
------------------
1) ראה שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר דאשתקד ס"ט (תו"מ חכ"ה עמ' 257). וש"נ.
2) שער-הגלגולים הקדמה יז. שער רוה"ק בעניין היחודים על קברי צדיקים הקדמה ג (קח,ב). לקוטי מהרח"ו שבסוף מאמרי רז"ל להאריז"ל.
3) ערלה פ"ג מ"ז. ביצה ג,ב. וש"נ. טושו"ע יו"ד רסק"י.
4) ראה גם תו"מ חכ"א ע' 59.
5) תהילים קלט,טז. וראה לקו"ש חט"ז עמ' 273. וש"נ.
6) ראה גם שיחת ש"פ אחרי הנ"ל ס"י (שם עמ' 258). וש"נ.
7) ראה שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר תשט"ז סי"א (תו"מ חט"ז ע' 261). ש"פ קדושים, מבה"ח אייר תשי"ז ס"ו (תו"מ חי"ט ס"ע 354 ואילך). וש"נ.
8) מלכים-ב כ,ו. ישעיהו לח, ה.
9) ראה יבמות מט, סע"ב. ואילך הובא ברד"ק מלכים שם.
10) ראה סה"ל להאריז"ל ישעי' שם. קה"י ערך חזקיהו. מג"ע אופן קפ, ועה"ת ר"פ נח.
11) מכאן ואילך הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ג ס"ע 973 ואילך, במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
12) אמור כג,טז. וראה לקו"ת במדבר י,ד. שה"ש לה,ג.
13) ראה ג"כ תו"כ עה"פ. תוד"ה כתוב – מנחות סה,ב. רא"ש סוף פסחים.
14) פ' ראה טז,ט.
15) תניא פל"ו (מו,א).
16) ראה גם לקו"ש ח"ג עמ' 996 הערה 8.
17) מיכה ז,טו.
18) ראה ד"ה כימי צאתך תש"ח (סה"מ תש"ח עמ' 159 ואילך).
19) ראה לקו"ש כאן הערה 19 – משיחת יט אייר ה'תשי"ב (תו"מ ח"ה עמ' 191 ואילך).
20) ראה ר"ן סוף מסכת פסחים. ועייג"כ זח"ג צז, סע"א וברע"מ שם.
21) מנחות סו,א. שו"ע אדמוה"ז או"ח סתפ"ט ס"ג.
22) חולין פג, סע"א. תמורה יד,א.
23) ראה משנה ספ"ו דמנחות ורמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז ה"ז, דנקצר ביום טו כשר.
24) נלמד מ"תמימות" (מנחות שם), אבל טעמא מאי?
25) ראה זו"ח ר"פ יתרו.
26) יתרו יט,יג.
27) ראה ד"ה אד' שפתי שבסידור עם דא"ח (דר"ה – רלח, ג ואילך). ד"ה וכל העם רואים תש"ד (סה"מ תש"ד עמ' 214 ואילך). ובכ"מ.
28) שלכן "וביום פקדי (על איזה חטא שיהיה) ופקדתי גו'" (תשא לב,לד). וכמרז"ל "אין לך כל פורענות כו' של עגל" (סנהדרין קב,א. הובא בפרש"י עה"פ).
29) תניא פל"ז.
30) ישעיהו מ,ה.
31) תניא פל"ט (נג,א).
32) ברכות בתחלתה.
33) שבת עז,ב.
34) בראשית א,ה. ועוד.
35) ולבד זאת, הנה עיקר עניין העבודה במקדש היא ביום, ובלילה היא רק בכדי לשלול הלאו דנותר (ראה לקו"ש ח"ג עמ' 949).
36) החל מבירור המידות דנפש הבהמית, כמרומז בכך שהעומר הוא מן השעורים, ועז"נ (פ' ראה טז,ט. וראה לקו"ת במדבר טז,ד) "מהחל חרמש בקמה", "קמה הן המידות שהן קמות וגם ניצבות.. בתקפן בטבען כתולדתן, וצריך להניף עליהם חרמש.. להכריתן ולהכניען תחת הקדושה", "להאיר אותן ולזככן", שזהו מ"ש "וספרתם לכם", כפירוש אדמו"ר הזקן "(היום יום" י' אייר): "וספרתם הוא משלון ספירות ובהירות כו'" (מהנחה בלתי מוגה).
37) וכן הוא בעבודה עתה, משחרב בית המקדש, שאף שאין הקרבת הקרבנות בגשמיות, מ"מ, ישנו ענינם ברוחניות. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
