אין לדקדק בחשבונות בנוגע לצדקה

בשנים האחרונות נקבע המנהג, שלאחרי שמחת-תורה נותנים צדקה לקופה הכללית בסכום מטבעות כמניין ימי השנה.

וטעם המנהג: בכל יום קודם התפילה צריך ליתן צדקה כדי שתתקבל התפילה כדבעי, כמאמר רז"ל "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי... דכתיב אני בצדק אחזה פניך".

ועניין זה נוגע לא רק לתפילה, אלא גם לצרכיו שבכל היום - שהרי כל צרכיו תלויים בתפילתו (ולכן קודם התפילה אסור לעסוק בצרכיו), וכיוון שכדי שהתפילה תהיה כדבעי יש צורך בעניין הצדקה, נמצא שהצדקה נוגעת לענייניו שבמשך כל היום.

והנה, כשם שבכל יום בפרט ישנו עניין התפילה בהתחלת היום - כך גם בנוגע לעניין השנה, שהתחלת השנה היא בעניין התפילה. וזהו עניינו של ראש-השנה, שבו אדם מוסר את עצמו להקב"ה, ומבקש ופועל את כל צרכיו על משך כל השנה.

וכשם שהתפילה דכל יום צריכה לצדקה, והצדקה נוגעת לכל צרכיו שבמשך כל היום - כמו כן גם התפילה דראש-השנה והמשכת צרכיו על כל משך השנה, צריכות לצדקה.

ובצדקה זו נוגע כל יום מימי השנה - לא רק ימי החול, אלא גם יום השבת, ואפילו יום-הכיפורים (דלא כאותם שנותנים צדקה עבור כל השנה, אבל עבור יום-הכיפורים אינם נותנים - היפך השכל הבריא).

ולהעיר, שאף שבשבת הכל מן המוכן, אף-על-פי-כן, יש צורך בתפילה ובצדקה גם עבור יום השבת - כי אף שבשבת הכל מן המוכן, הרי עניין זה נעשה על-ידי "והכינו" בערב שבת, ויתרה מזה: גם כאשר המאכל מוכן ממש לפניו על שולחנו, יש צורך בתפילה, כדאיתא בזוהר בנוגע לרבי ייסא סבא, ש"אף על גב דהווה ליה מיכלא דההוא יומא למיכל לא הווה מתקין ליה עד דשאיל מזוניה קמי מלכא קדישא".

ולכן נקבע המנהג (כנ"ל) שנתינת הצדקה היא בסכום מטבעות עבור כל ימי השנה, גם שבת ויום-הכיפורים.

ומלבד ביאור הנ"ל - הרי, לאמיתו של דבר, כשמדובר על נתינת הצדקה, אין להיכנס כל-כך לחשבונות, כי, המחשב חשבונות ונותן רק את הסכום המתקבל בדעתו על-פי חשבונו, הרי זה בכלל "ולא ירע לבבך בתתך לו", שאין זה האופן הראוי לנתינת הצדקה, אלא נתינת הצדקה צריכה להיות בשמחה דווקא.

ולכן נקבע לדבר אודות מנהג זה בשמחת-תורה, אף שלכאורה היה ראוי לעשות זאת קודם ראש-השנה (שהרי זה עניין שנוגע לכל השנה) - כדי שנתינת הצדקה תהיה ביתר שמחה ובטוב לבב.

[...] ובנוגע לפועל: יש לתת בהקדם צדקה לקופה הכללית בסכום מטבעות כמספר ימי השנה, ובאופן ד"מעלין בקודש" לגבי השנה שעברה, ועל-ידי זה יפעלו המשכת צרכיו על כל השנה, שיומשך לא רק "די מחסורו", אלא גם "אתה מצווה עליו לעשרו", שתהיה שנה עשירה.

געגועים ושמחה לכל השנה

בליובאוויטש היה הסדר, שבמוצאי שמחת-תורה היו מכריזים "ויעקב הלך לדרכו".

ייתן ה' יתברך שיקויים "ויעקב הלך לדרכו" - לקחת מחודש תשרי על כל השנה הן את הגעגועים והן את השמחה, אשר, אינם סותרים זה לזה, אלא אדרבה - הגעגועים צריכים לחזק את השמחה, והשמחה צריכה לחזק את הגעגועים, ושניהם צריכים להיות במזיגה נכונה.

והעיקר בזה - שיומשך במחשבה, דיבור ומעשה.

(מהתוועדות יום שמחת-תורה, ה'תשי"ט - בלתי מוגה)