לא דיי להאמין אמונה כללית בביאת המשיח, אלא אנו נדרשים לצפות לבואו. דברים ברורים כותב הרמב"ם (תחילת פרק יא מהלכות מלכים): "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו". משמע מזה, שאפילו מי שמאמין בעצם בואו של המשיח, אלא שאינו מחכה לביאתו, הרי הוא "כופר בתורה ובמשה רבנו"!
מדוע העדר הציפייה הופך את האדם לכופר חס-ושלום? מדוע מי שמאמין בביאת המשיח אלא שאינו מחכה לבואו – הוא "כופר בתורה ובמשה רבנו". האם, למשל, יהודי שמאמין בה' אלא שאין בו אהבת ה' או יראת ה' יוגדר חלילה כופר? העדר רגש לא אמור להפוך את האדם לכופר.
מאמין ומחכה
עלינו לומר שהרמב"ם אכן אינו מתכוון לכנות 'כופר' יהודי מאמין רק בגלל שחסר לו רגש של ציפייה. בדבריו על "מי שאינו מחכה לביאתו" הוא מדבר על טיב אמונתו של אותו יהודי. יכול יהודי להאמין בביאת המשיח – הוא מאמין שאי-פעם יבוא משיח – אבל אין הוא מאמין שהמשיח יבוא היום. האם הוא נחשב "מאמין בו"? בהחלט כן, שהרי הוא מאמין בביאת המשיח. אבל האם הוא "מחכה לביאתו"? – זאת לא, משום שאין הוא מאמין שהמשיח יכול לבוא היום.
כאשר אומרים לאדם להאמין בביאת המשיח, הוא יכול להאמין שאי-פעם יקרה הדבר הזה והמשיח יבוא. אך כאשר אומרים לו לחכות לבואו, פירוש הדבר, שצריך להאמין שהוא יכול לבוא בכל יום ממש – שהרי על אירוע שיקרה בעוד עשרות או מאות שנים, לא מתאים הביטוי 'לחכות'.
יהודי המאמין באופן כללי בביאת המשיח, אבל אינו מאמין שיבוא היום (וממילא אינו מחכה לו), הוא כופר בשלמות האמונה בביאת המשיח. כי האמונה האמיתית בביאת המשיח פירושה, שהמשיח יבוא היום, ומכאן הצורך ב"אחכה לו בכל יום שיבוא".
מה עשיתי היום
יש השואלים, אם בקשת הגאולה ותביעתה אינן סותרות את הגִרסה המובאת ברש"י (כתובות קיא,א), ולפיה השביע הקב"ה את ישראל "שלא ידחקו את הקץ", ורש"י מפרש: "שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי". שאלה זו נידונה באריכות בספרי הפוסקים. יש סבורים (שו"ת אבני-נזר יורה-דעה סימן תנד ס"ק מ ואילך), שהשבועה הזאת אינה הלכה למעשה. יש אומרים, שלצד שבועה זו הושבעו גם אומות-העולם שלא ישעבדו את ישראל יותר מדיי, ולאחר שעברו על שבועתן, נפטרו גם ישראל משבועתם. יש גם דעה, שהשבועות הללו היו תקפות לאלף שנה בלבד. כמו-כן נאמר בספרי מאורי החסידות, שאחרי שחלפו חמש-מאות שנה מהאלף השישי, שוב אין מקום לדבר על 'דחיקת הקץ', שכן זה כבר זמן הקץ (וראה 'אבקת רוכל' חלק ב, כלל ט, שכיום מותר להרבות בתחנונים על הגאולה, ולא זו בלבד אלא שמצווה רבה היא).
אולם ה'חתם-סופר' (שו"ת חתם-סופר ח"ו סימן פו) דן בגופם של דברי רש"י ומסכם, ש'דחיקת הקץ' הבעייתית היא דווקא על-ידי פעולות בתחום הקבלה המעשית וכדומה, אבל הציפייה והתפילה כשהן לעצמן – לא עלה על דעת איש שיחול עליהן איסור כלשהו.
ואומר הרבי מליובאוויטש (לקוטי-שיחות כרך כ, עמ' 384, בתרגום חופשי): "פשוט שכל זה אינו כלל וכלל עניין של דוחק את הקץ – כי אינו מדובר כאן בקבלה מעשית, השבעת מלאכים וכיוצא-בזה; אלא – אודות לימוד התורה וקיום המצוות בשמחה ובהוספה, כולל גם ופשיטא – לחשוב על פירוש המילות כפשוטו, כשהוא עומד לפני הקב"ה ומבקש ממנו: 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', ו'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח' – ושיתכוון לזה באמת. ואז – ישאל את עצמו: מה עשיתי בזה היום?". |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
