גיליון 673, ערב שבת קודש פרשת קורח, כ"ט בסיוון ה'תשס"ז (15.06.2007)
דבר מלכות
שפע ההצלחה הנמשך עתה הוא למעלה מהגבלות
על-ידי לימוד החסידות של הרבי נעשית התקשרות של עצם בעצם * עתה יש צורך בחיזוק ההתקשרות במיוחד, כדי לקבל השפעה מהרבי * מאידך, ההמשכות וההשפעות הן יותר מבעבר * השינוי בין עתה למקודם הוא רק לגבי היצר-הרע... * ומדוע כתב משה כל הי"ג תורות ביום אחד? * משיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, לרגל יום ההילולא ג' בתמוז
א. במאמר הנ"ל [=ד"ה כתפוח בעצי היער1] מבואר שהגוף והנפש מצד עצמם הם באופן שאי אפשר להיות חיבור וקישור ביניהם, וזוהי פעולת המזון, שנעשה דם ובשר כבשר הגוף, חיות פנימי, שעל-ידו נעשה קישור הנפש בגוף. ולמעלה מזה הוא עניין הלבוש, שעל-ידו נמשך גם בחינת המקיפים. אך עדיין אין זה בחינת העצם ממש, וזהו עניין הריח, שמגיע ("רירט אָן") בהעצם ממש.
וכן הוא גם בעניין חיבור הנשמה עם הגוף ונפש הבהמית – שמצד עצמם אין שום חיבור ביניהם, והחיבור ביניהם הוא על-ידי ג' עניינים אלו:
תורה – שעניינה מזון, המשכה פנימית. מצוות – שהם לבושים, המשכת המקיף2 [. .] ותשובה – "ריח בוגדיו"3, "שושנה דסלקא ריחא"4 – שמגיע בבחינת העצם.
ב. [. .] ובתוך הדברים מבאר, ש"מצד עצם הנשמה האלוקית (היינו, גם בהיותה למטה, אבל כפי שהיא מצד עצמה) רחוקה היא ומובדלת בערך מכל תענוגי עולם הזה הללו, אף גם מאהבת הבנים כו'"5.
והיינו, שמעלת הנשמה היא לא רק בכך שהיא מושללת מכל עניני האהבה שעל-פי טעם-ודעת, שהם בודאי עניינים נוספים שמצד הגוף (שגם לגבי הגוף עצמו הרי הם דברים נוספים), אלא יתירה מזו – שהנשמה האלוקית מושללת אפילו מאהבת הבנים, שהיא אהבה עצמית.
ולכן מבואר שם, ש"מה שמבקשים על הקברות ולזכור חסד אבות על הבנים . . אינו אלא בבחינת הבלי דגרמיה [=הבל העצמות] שהוא בחינת קטנות הנשמות בלבד", שזוהי מדריגה תחתונה ביותר, כיוון ש"הנשמה האלוקית מצד עצמה וכוחותיה מובדלת היא לגמרי מדברים הגשמיים"6.
וכאשר ההמשכה היא ממדרגה תחתונה ביותר ("הבלי דגרמיה") – הרי לבד זאת שהיא המשכה מועטת, שייכים בה גם מניעות ועיכובים, שעל-ידם מתצמצמת ההמשכה עוד יותר בדרך הילוכה. ולכן בהכרח להגיע למדרגה נעלית יותר מ"הבלי דגרמיה", שעניין זה הוא על-ידי המזון ולבושים.
ג. וביאור העניין:
כשם שבגשמיות מקשר המזון את הנפש עם הגוף אף שמצד עצמם אין להם שייכות זה לזה – כן הוא ברוחניות, שעל-ידי לימוד התורה (עניין המזון) מתקשרים ומגיעים למדרגה נעלית יותר מ"הבלא דגרמיה", ולמעלה יותר, עד להעצם.
ומזה מובן גם בנוגע ללימוד החסידות של הרבי:
אמרו רז"ל7 "צדיקים דומין לבוראם", וכשם שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, כמאמר8 "אנא נפשי כתבית יהבית", כך גם הצדיקים הכניסו את עצמם, בכל עצמותם ומהותם, בתורתם9.
והרי עניין זה הוא למעלה לא רק מ"הבלי דגרמיה", אלא למעלה גם מנר"נ, שהם כוחות פנימיים, שהוא עניין ההמשכה שבאה על-ידי המזון, למעלה גם מבחינת חיה, ואפילו למעלה מבחינת יחידה – שהרי גם "יחידה" היא שם בלבד (כמאמר10 "חמשה שמות נקראו לה", ו"יחידה" בכלל)11, מה שאין כן "אנכי" (ראשי-תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית") פירושו שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, וכך הוא גם בצדיקים, שהם עצמם, בכל עצמותם ומהותם, נמצאים בתורתם.
ולכן, כאשר לומדים את החסידות של הרבי, והלימוד הוא בכל עצמותו, היינו שלומד את החסידות של הרבי והולך בהדרכותיו ללא הגבלות, מבלי להתחשב עם הבנתו, ואפילו מבלי להתחשב עם ההגבלות של כוחות המקיפים – אזי נעשית התקשרות עצם בעצם.
והיינו, מכיוון שלימודו הוא באופן שהעצם שלו נמצא שם ("ער איז דאָרטן"), וכפתגם הידוע12 שלא זו בלבד שהוא לומד את התורה, אלא עוד זאת, שהתורה מלמדת אותו, ובתורה זו (תורת החסידות) נמצא העצם של הרבי – אזי נעשית התקשרות עצם בעצם.
ועל-ידי זה מגיעה בקשתו (לא רק ב"הבלי דגרמיה" ולמעלה יותר, אלא) בהעצם ממש, וממילא ההמשכה היא בלי גבול, בכל המצטרך לו.
(שיחת שבת פרשת נצבים, כ"ז אלול, ה'תשי"ד. תורת מנחם- התוועדויות (יב) תשי"ד חלק ג עמ' 222)
ד. בפרשת וילך13 כתיב "לקוח את ספר התורה הזה גו'", ואמרו חז"ל14: "כיוון שידע משה שהיה לו למות באותו היום מה עשה . . כתב י"ג תורות, י"ב לי"ב שבטים ואחת הניח בארון". ומובן שכתיבת י"ג ספרי תורה ביום אחד – הוא עניין של נס15.
ולכאורה אינו מובן: מהו הצורך בנס זה? והרי היה יכול להתחיל בכתיבת ספרי התורה מבעוד מועד16, ואז לא היה צורך בנס של כתיבת י"ג ספרי תורה ביום אחד!
וביאור העניין:
אמרו רז"ל17 "מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש". והפירוש בזה – שכשם שבהיותו כאן בעולם הזה היה "עומד ומשמש" להשפיע למטה, "אף כאן (לאחר ההסתלקות) עומד ומשמש" להשפיע לצאן מרעיתו.
אלא שכיוון שלאחרי ההסתלקות עומד הוא בתנועה של עליות – יש צורך בהתקשרות אליו, כדי לקבל את ההשפעה. והדרך להתקשרות זו היא – על-ידי תורה, כמבואר לעיל שעל-ידי התורה נעשה קישור עצם בעצם.
ולכן כתב משה רבנו את הי"ג ספרי תורה ונתנם לבני ישראל דווקא ביום הסתלקותו – כדי שעל-ידי זה תהיה ההתקשרות שלהם אליו גם לאחר ההסתלקות.
ה. ההוראה מהאמור – בנוגע לפועל:
יש לדעת שצריכים ללמוד חסידות. בתורת החסידות הכניסו רבותינו נשיאינו את עצמם ("האָבן זיך די רביים אַריינגעשטעלט"), ועל-ידי זה אנו מתקשרים אליהם, ועל-ידי זה מקבלים אנו את כל ההמשכות בגשמיות וברוחניות.
בוודאי צריך להיות לימוד גליא דתורה, קיום המצוות, וקיום המצוות בהידור. אבל יש לזכור שתורת החסידות – "דא תרעא לאעלאה"18, "זה השער להוי'"19, שעל-ידי זה מקבלים את כל ההמשכות הנצרכות בגשמיות וברוחניות.
(שיחת שבת פרשת נצבים, כ"ז אלול, ה'תשי"ד. תורת מנחם–התוועדויות (יב) תשי"ד חלק ג' עמ' 228)
ו. בקריאת20 [היום] קראו הפסוק21 "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו" – שאמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר פעם בהתוועדות22 בנוגע לעצמו...
ויש צורך להבהיר שעניין זה ישנו בתקפו גם כיום, למרות שעברו כמה שנים מאז ההסתלקות.
ובהקדמה – שישנם כאלה23 שאצלם משתמשים בלשון "אותנו עזב לאנחות"...
ביטוי כזה – לא אומַר ("דאָס וועל איך ניט זאָגן"), שכן, כ"ק מו"ח אדמו"ר... לא היה גורס "אנחות", ומה גם שזהו היפך דרך החסידות.
וטעם הדבר:
כל זמן שהנשמה בקרבי, ישנה השליחות שהטיל הקב"ה על כל אחד ואחת מישראל, בנתנו לו מספר מוגבל של ימים – "ימים יוצרו ולו אחד בהם"24 – בשביל למלא שליחות זו, ובמילא, כשם ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה" (כדאיתא בגמרא במסכת שבת25), כמו כן אין גם זמן מיותר (לבטלה), כך שצריך לנצל כל יום וכל רגע כדבעי – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הצ"צ26: "אנן פועלי דיממי אנן"27, כלומר, התפקיד שלנו הוא להאיר.
ולכן אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר28 "טובה פעולה אחת יותר מאלף אנחות":
אפילו אם יתאנח אלף אנחות, ויתאנח באמת – מוטב שיעשה פעולה אחת בעניני תורה ומצוות, וישכח מאלף האנחות, כי, אין הכוונה בשברון הגוף על-ידי "אנחה (ש)שוברת חצי גופו (או "כל גופו") של אדם"29, אלא אדרבה, כתורת הבעש"ט30 על הפסוק31 "עזוב תעזוב עמו", שצריך לעבוד את ה' ביחד עם הגוף, וכאמור, שהתפקיד הוא להאיר ("פועלי דיממי") – תחילה בעצמו, בגופו ונפשו הבהמית, וגם בביתו, אצל אשתו וילדיו,
– שידעו מהי יהדות, ושיהיה להם "געשמאַק" בזה, ולא להסתפק בכך, אלא להוסיף ולהסביר להם בדברי נועם מה הם חיים חסידיים ("אַ חסידישער לעבן"), ואשר זהו האושר האמיתי ("דער אמת'ער גליק") לעצמו ולילדיו, ובפרט כשרוצים להבטיח גם בנוגע לנכדים כו'. וכשרוצים באמת, יכולים לפעול כל זה לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לבני ביתו –
שעל-ידי זה מאיר בד' אמותיו, ולאחרי זה – או בבת אחת – יוצאים גם להאיר בחלקו בעולם.
ובמילא, לומר ש"אותנו עזב... לאנחות" – הרי זה בודאי שקר... "לאנחות" – בודאי לא;
ואפילו "עזב"... – הרי זה רק "אם תעזבני"... אזי "אעזבך"32... אבל כאשר אין זה מצב של "תעזבני", הרי במילא אין זה מצב של "אעזבך", כך, שאין כאן עניין של "עזב" כלל.
ז. החילוק בין קודם ההסתלקות ולאחר ההסתלקות אינו אלא בנוגע ליצר-הרע:
קודם ההסתלקות, לא היה היצר-הרע יכול לטעון ולומר: לא כך שמעת מהרבי, ולא כך ציוה עליך הרבי לעשות – שהרי אז היו יכולים להיכנס... יחד עם היצר-הרע... ל"יחידות", באופן הנראה במוחש, ולשאול – בפני היצר-הרע – מהו הציווי שהוטל עליו;
מה שאין כן עכשיו – לא יכול היצר-הרע להיכנס לשם, כיוון שלא מניחים אותו להיכנס לשם!... ובמילא, כאשר אומרים לו: בוא ונברר מהו הציווי שהוטל עלי – משיב, שהוא אכן מוכן לבוא, וכאשר לפועל לא מניחים לו להיכנס, טוען הוא שאין זו אשמתו, ובכל אופן, אינו מאמין לדברים שימסרו לו, כיוון שנאמרו "שלא בפניו"; ובמילא, ממשיך בכל הפיתויים וההסתות כמקודם, ואם יש לו עסק עם מי שאין לו את התוקף שצריך להיות אצל חסיד – יכול הוא להתגנב לאט לאט, כדברי הגמרא33 "בתחילה קראו הלך (עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו) ולבסוף קראו אורח (אכסנאי) ולבסוף קראו איש" (בעל הבית) ח"ו!...
צריכים לידע אפוא שכל זה נובע מצד השקר; כל העניינים שאינם מצד הקדושה, אין להם מציאות אמיתית, ועל דרך זה ובמכל שכן וקל וחומר בנוגע לכל הטענות הנ"ל – שהם טענות של שקר.
ובמילא, צריכים לידע שהאמת היא שאין כאן עניין של "עזב", ואף אחד לא ישכנע את עצמו באשליות ("מ'זאָל זיך ניט לאָזן אַיינרעדן") שכל הדברים שהרבי דיבר אליו, או שדיבר לאחרים והתכוון אליו, אינם שייכים עתה, כיוון שנשתנו הזמנים והעיתים, ואילו עתה היו נאמרים הדברים באופן אחר – אילו עתה היו נאמרים הדברים באופן אחר, היה השינוי מתבטא בכך שהיו מצווים עליו להוסיף כמה פעמים ככה!
ח. כל מי שמסתכל על המצב לאשורו, ללא שוחד מכמה פניות וטענות – רואה, אשר מאז... ההסתלקות... ניתוסף... הצלחה... בכל העניינים שהרבי רצה שיעסקו בהם – שלא בערך!
אלא שכואב הלב ("ס'איז אַ האַרץ-ווייטאָג") על כך שלא הכינו "כלים" לקבל ולקלוט את ההצלחה במילואה, ובמילא לא ניצלו אותה כדבעי, והרי סדר הדברים למעלה הוא – כמסופר בתנ"ך34 – שכאשר יש מצב ש"אין עוד כלי" אזי כו'... – אינני רוצה לומר את המשך הלשון... כיוון שיש לקוות שכיוון ש"מבורכת ה' ארצו"... לא יהיה מצב ש"ויעמוד השמן"...
עד שנזכה שלא יסתפקו למעלה בנתינת הצלחה מופלגה... כפי שראו אפילו בעיני בשר, אלא סוף-כל-סוף – כשרואים עם מי יש עסק – יתחילו ליתן מלמעלה גם את הכלים,
– כידוע הפירוש35 במה שכתוב36 "והוא יכלכלך", שהקב"ה ייתן לך לא רק את האורות, המשכות והשפעות, אלא גם ה"כלים" שתוכל לקבלם –
אבל, לכל הפחות, צריך להיות קצת שכל ("אַזויפיל שכל דאַרף מען האָבן") – לרצות לקבל את הכלים עם האור שמונח בתוכם!...
אלא מאי, כאשר מישהו בא וטוען – בקשר לעניינים שהרבי רוצה שיעסקו בהם – "אין לי פנאי", "אין זה עניין שלי", "לא אלי מתכוונים", "יש לי דברים חשובים יותר" – יש לו בחירה חופשית, וכיוון שבחירה חופשית היא ממקום נעלה ביותר,
– שהרי בהדרגות של אורות וגילויים, אין בחירה חופשית, באור אין סוף, אין בחירה חופשית; בחירה חופשית יש רק בעצמות ומהות, כמבואר ברמז בליקוטי-תורה פרשת אמור37, ובהמשך הידוע של ראש-השנה לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע38 –
מובן הקושי ליטול מיהודי בחירה חופשית, שכן, בשביל זה צריכים לגעת ("אָנרירן") היכן שיהודי הוא חד עם עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא, ולשם לא רוצים להתקרב ("אַהינצו וויל מען זיך ניט רוקן") – כל זמן שיש איזו-שהיא ברירה.
ובכל אופן, התקווה היא – כאמור – שיתחילו ליתן מלמעלה גם את הכלים, ובמילא, ינצלו את ההצלחה במילואה, אבל, לכל הפחות, יחליט כל אחד בפשיטות גמורה שכאשר יתנו מלמעלה את האורות והכלים – יקבלם בלבב שלם, ללא "פוליטיקה" (כפי שאומרים במדינה זו), ומה טוב ("ווי ס'איז געזינטער פאַר זיך") אפילו ללא פניות,
ואז תנוצל ההצלחה באופן המתאים לכוונת נשיא הדור, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר,
ובמילא, תומשך ההצלחה גם בעניינים הפרטיים – על דרך מה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה39 ובהלכות מלכים בסופן בעניין היעודים הגשמיים שנותן הקב"ה לבני ישראל כדי שיוכלו לקיים את רצונו.
ט. ואז יראו ש"מבורכת ה' ארצו" – עוד יותר מכפי שהיה קודם ההסתלקות:
מבואר בארוכה באגרת הקודש הידועה40 ובעיקר בביאורה, שבהיות הצדיק חי על פני האדמה, בחיים חיותו בעלמא דין, ישנם הגבלות הגוף.
וכידוע הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר41 בשם המגיד, שבעברו בהיכלות דגן עדן, עבר דרך היכל אחד אשר תינוקות של בית רבן יושבים ולומדים חומש, ומשה רבינו מסביר להם מה שכתוב42 "ויפול אברהם על פניו ויצחק וגו'" – שעניין זה הוא מצד הגוף כו'.
ובמילא, כל זמן שנשמתו של הרבי היתה מוגבלת בגוף, היו אמנם הצלחות וכו', אבל, כל זה הגיע על-ידי יגיעה... ועד למצב ש"הוא43 מחולל מפשעינו"... עם כל העניינים שעברו עליו, ובמילא, הרי זה הגביל, במידה גדולה, את ההמשכות וההשפעות שהמשיכו מלמעלה, ובמיוחד – את האופן שבו ניצלו אותם כאן למטה;
אבל לאחר ההסתלקות – שאז "אשתכח בכולהו עלמין (וגם עולם הזה הגשמי בכלל זה, ולא רק בכלל זה, אלא עוד יותר מאשר בעולמות העליונים) יתיר מבחיוהי"44, כיוון שלא עזב הרועה את צאן מרעיתו45 – אזי התחילה ההצלחה להיות באופן אחר לגמרי, ללא הגבלות,
אלא, שלא ניצלו אותה במילואה, ובמילא לא נראתה במילואה; אבל באותם מקומות שרצו לנצלה, ורצו באמת – ראו הצלחה למעלה מדרך הטבע, ועד כדי כך, שגם אלה שחשבום למנגדים, לא זו בלבד שבטלה התנגדותם, אלא עוד זאת, שנעשו למסייעים.
(שיחת יום שמחת תורה ה'תשט"ז. תורת מנחם – התוועדויות (טו) תשט"ז, חלק א' עמ' 152)
______________
1) כנראה הכוונה למאמר שנדפס בסה"מ תקע"א ע' רפ ואילך, המיוחס בכו"כ כת"י להצ"צ (ראה הערות המו"ל שם ע' שיח).
2) ראה תניא ספ"ה. ובכ"מ.
3) ראה סנהדרין לז, א.
4) זח"ב קפט, רע"ב.
5) סה"מ שם ע' רצ.
6) הערה קודמת.
7) רות רבה פ"ד, ג. וראה ב"ר פס"ז, ח. במדב"ר פ"י, ה. אסת"ר פ"ו, ב.
8) שבת קה, א (לגירסת הע"י).
9) ראה לקו"ש חכ"ז ע' 24 ואילך. וש"נ.
10) ב"ר פי"ד, ט.
11) ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 56. וש"נ.
12) ראה לקו"ד ח"ב רמו, ב. סה"ש תש"ד ע' 88.
13) לא, כו.
14) דב"ר פ"ט, ט. פסיקתא דר"כ פ' וזאת הברכה. מדרש תהלים עה"פ צ, א. ועוד. הובא בהקדמת הרמב"ם לפיה"מ (ולס' היד). ועוד.
15) ראה פי' עץ יוסף לדב"ר שם. וראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 208 ובהערה 15 שם. וש"נ.
16) ראה גם פי' מהרז"ו לדב"ר שם. הובא בלקו"ש שם.
17) סוטה יג, סע"ב.
18) זח"א ח, רע"א. יא, רע"ב.
19) תהלים קיח, כ.
20) שיחה זו התחיל כ"ק אדמו"ר בקול בוכים, כשמידי פעם נפסק הדיבור בבכי.
21) ברכה לג, יג.
22) שיחת שמח"ת בסעודת היום תש"ה ס"י (סה"ש תש"ה ע' 61 ואילך). וראה גם שיחת יום שמח"ת תשי"א ס"ג (תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 48 ואילך).
23) וכפי שאומר מחותני: "באַ זיי"...
24) תהלים קלט, טז. וראה לקו"ש חט"ז ע' 273. וש"נ.
25) עז, ב.
26) שיחת שמח"ת בסעודה תרצ"ו ס"ו (לקו"ד ח"ב רי, רע"ב. סה"ש תרצ"ו ע' 25, ובהנסמן שם בהערה 15). וראה גם אגרות- קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' יז (נעתק ב"היום יום" כט טבת).
27) עירובין סה, א.
28) לקו"ד ח"ב שנה, א. אגרות-קודש שלו ח"ב ע' ע. ע' עב. "היום יום" ח אדר שני. ובכ"מ.
29) ברכות נח, רע"ב. וש"נ.
30) כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) (בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).
31) משפטים כג, ה.
32) פרש"י עקב יא, יג. וראה אגרות- קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"א ע' קלח.
33) ראה סוכה נב, ב (ובפרש"י).
34) מלכים-ב ד, ו.
35) ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שלח, סע"ב. סה"מ תרפ"ח ע' כח. תרצ"ט ע' 21.
36) תהלים נה, כג.
37) לח, ב.
38) סה"מ תרס"ה ע' ח.
39) ספ"ט.
40) ע"פ לשון אדה"ז בתניא אגה"ק סכ"ז (קמו, א).
41) "התמים" ח"ב ע' עא. "קובץ מכתבים אודות גודל ערך אמירת תהלים" (ולאח"ז באגרות-קודש שלו ח"י ע' תנד ואילך).
42) לך לך יז, יז.
43) ישעי' נג, ה. וראה סד"ה באתי לגני תשי"א (תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 202).
44) זח"ג עא, ב. הובא ונתבאר באגה"ק שם.
45) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"א ע' קמא.
ניצוצי רבי
כאשר יישא האומן את היונק
האם מותר לכעוס על הילדים? * מה הן ה'חדשות הטובות' עבור הרבי? * כדאי לדאוג ליהודי אף לפעם אחת בחייו שיאכל כשר! * וכיצד זוכים להתקשרות? * אוסף סיפורים ו'יחידויות' בענייני הפרט וגם בענייני הכלל לרגל היום הגדול והקדוש ג' תמוז
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
בראשית התקרבותו לחב"ד (כשבבית היו קשיים מסויימים), נכנס הרה"ת ר' שמואל שי' לו לרבי, והוא נשאל בין השאר: האם אביך נכח פעם בהתוועדות [=של הרבי].
ר' שמואל השיב: לא, אבל ביקשתי ממנו שייכנס ל'יחידות'.
בתגובה אמר הרבי:
לבקשו לדבר עם בן-אדם שהוא לא מכיר – קשה יותר. אבל להתוועדות באים כל מיני אנשים בעלי זקן ובלי זקן. אנשים אינם יודעים מה הם חסידים. סבורים הם שחסידים [=כל ענינם] שרים ורוקדים – כפי שמציגים אותם בטלוויזיה –
אך כשאביך יבוא להתוועדות ויראה אנשים ילידי ארצות-הברית ומחוצה לה, ויאזין [קצת?] להמדובר, יפעול עליו.
בלי תחליפים
בחודש אייר תשכ"ד נכנסה מרת לו ל'יחידות', בהיותה בחודש התשיעי להריונה עם בנה הבכור. הרבי הורה לה: "תני צדקה עד הלידה (בכל יום חול) בעת תפילת שחרית ובשעה שהילדים מתפללים מנחה".
יום אחד, בשל טרדתה באירוע משפחתי מצער (פטירת חמותה בערב ראש-חודש סיוון), שכחה לתת צדקה וכתבה על כך לרבי. תגובת הרבי היתה שמלכתחילה דובר כי הדבר יהיה 'בלי נדר'.
אור לכ"א בסיוון תשכ"ד, בליל שימורים ("וואַך נאַכט") לרך הנולד, נכנס הרה"ת ר' שמואל שי' לו ל'יחידות', והודיע לרבי שהוא מתכוון להעניק לבנו את השם יוסף יצחק, וביקש בין השאר ברכה שהרבי ירווה מהבן נחת.
שאל הרבי: אשתך מסכימה לשם? לאחר מכן המשיך הרבי לברכו, וסיים: והשם יתברך ירווה ממנו נחת, ואני ארווה ממנו נחת...
טרם יציאתו, כשכבר עמד סמוך לדלת שאל הרבי: האם היא מגדלת אותו בעצמה או מגדלת אותו באמצעות פורמולה [=תחליף חלב]? [הערת המביא לדפוס: הרבי נקט לשון נקייה "האָדעוועט" (=מגדלת)].
השיב האב שהיא מגדלת אותו בעצמה, והרבי שיבח זאת באומרו: כיום סבורים הרופאים גם-כן שזה הכי טוב.
דאגה לתינוקות
בחודש תשרי תשמ"ג הגיע לחצר הרבי יהודי שהתקרב זה עתה ליהדות, עם רעייתו ושני ילדיהם הקטנים. היהודי היה בעל משרה בכירה וקירובו ליהדות היה בו מן החידוש.
כשהרבי הגיע בבוקר מביתו סיפר המזכיר לרבי על המשפחה שהגיעה. שאל הרבי: האם לתינוקות היה חלב חם לשתות?
מבחן לילד בן חמש
הנה קטע מ'מבחן' שערך הרבי לילד במהלך 'יחידות':
הרבי: מה אתה לומד? חומש? סידור? איזה פסוק למדת היום? איזה עניין כו'?
הילד לא הגיב והרבי ביקש מאביו להסביר לו את השאלה.
הרבי: מה קראת?
הילד: קמץ אל"ף אָ
הרבי: ומהו קמץ תּ?
הילד: תָּ.
הרבי: מה אחרי אל"ף?
הילד: בי"ת.
הרבי: מה לפני ת?
הילד: תּ.
הרבי: מה שמך?
הילד: פינחס לו.
הרבי: בן כמה שנים אתה?
הילד: בן חמש.
הרבי: יש לך טלית קטן.
הילד (אחרי שהסביר לו אביו את דברי הרבי): כן.
הרבי: כמה חוטים בציצית.
הילד: שמונה.
הרבי: יפה.
הרבי בירך (באנגלית): השם-יתברך יברך אותך להיות חסיד, ואביך ואמך יהיה להם נחת ממך.
כדי שלא לבייש
מעשה באחד החסידים שפנה לרבי בבקשה שהרבי יואיל להתוועד לרגל העלייה לתורה ("אופרופעניש") של שני חתנים.
השיבו הרבי:
הנ"ל קשה, כדי שלא לבייש הקודמים שלא השתתפתי בהאופרופעניש – אבל כדי לפייסם – שני החתנים – אתן מהנשמר אצלי מכוס של ברכה דח[ג] הש[בועות], זמן נישואי הקב"ה וכנס[ת] י[שראל], בש[עה] ט[ובה] ומוצ[לחת] ולנ[צח] ס[לה] ו[עד].
החדשות החשובות הושמטו במכתב
לבני-הזוג ר' בן ציון ורעייתו ריידר מאנגליה כתב הרבי (כפר חב"ד גיליון 900 עמ' 118)
אתם מסיימים את מכתבכם בציון העובדה שמיציתם את כל החדשות. למרות זאת, מפתיע שאתם משמיטים את אחד הסעיפים הכי מהותיים של חדשות טובות, דהיינו ההתקדמות המשביעה רצון של ילדיכם בלימודיהם ובהתנהגות היום-יומית, ובייחוד עתה כאשר יש לי אחריות בראש ובראשונה לפחות כלפי בנכם, שרשמתם לבית-ספר של ליובאוויטש. כתוצאה מכך, ההתעניינות שלי בכך היא אפילו גדולה יותר מכפי שהיתה לפני כן.
להיות "בצל"
הרה"ח הרב שמואל הלוי חפר כתב פעם לרבי כי חושש הוא שהרצאותיו ב'ערבי חב"ד' גורמות לו תחושת ישות ("במענה לשאלות שחושש להרגש של ישות וכיו[צא] ב[זה] ע[ל] י[די] הרצאותיו וכו'").
בתגובה כתב לו הרבי בי"ב באדר תש"כ:
מצטטים בכגון דא מענה אדמו"ר האמצעי על שאלה כהנ"ל: אַ ציבעלע מעגסטו ווערן, אָבער חסידות זאָלסטו חזר'ן [=אף אם תיהפך ל"בצל", תמשיך לחזור חסידות]. וק[ל] ל[הבין].
התייחסויות לנסיעה לרבי
"במענה למכתבה מי"ט אד[ר] ש[ני] – אין כדאית נסיעה לכאן לימי הפסח" – כתב הרבי לנערה בחודש אדר שני תשל"ו.
בשנת תשמ"ב (בערך) כתב מישהו לרבי שברצונו לבוא ולבקר בחצר הרבי בחודש תשרי, ונענה:
מתוך שמחה וטוב לבב, אז[כיר] ע[ל] הצ[יון].
אישה שהגיעה עם בנה בן הארבע מארץ-ישראל לביקור בחצר הרבי בשנת תשד"מ וכתבה על כך לרבי, זכתה לקבל מענה בכתב, אשר הרבי צירף לו מאתיים דולר. במענה נאמר:
אזכיר על הציון
ותבש[ר] ט[וב].
מצו[רף] ב[זה] 1) השתתפות בביקור כאן והנסיעה, 2) לצדקה בא[רץ] הק[ודש].
ניגון הידוע – בחתונה
בי"ד שבט תשט"ז כתב הרבי לאברך חסידי מסויים:
ומ[ה] ש[כותב] אודות אחותו שת[חיה] ל[אורך] י[מים] ט[ובים] א[רוכים] צריך הי[ה] להרבות עלי[ה] ריעות וידידות שלה שישפיעו עלי[ה] שבהצעת נכבדות תביט על העיקר ובמילא תבחין ותחליט שהטפל דטפל אינו תופס מקום. והרי אין שלם אלא אחד הוא הש[ם] ית[ברך], ימצא אותיות המתאימות איך להסביר את כל זה.
ומענה לבחורה ששאלה על פגישת שידוכין עם מישהו:
באם הוא בריא כדאי להפגש.
לבחורה אחרת ענה הרבי:
באם הוא שומר תו[רה] ומצ[וות] כדאי להפגש.
בשולי מכתב איחולים להורים לרגל חתונת בנם כתב הרבי (בד' בטבת תשמ"ו):
בודאי החתונה כד[ת] מ[שה] וי[שראל], ולכן כדאי שינגנו קודם טקס הקידושין הניגון הידוע (דד' בבות) של אד[מו"ר] הז[קן].
להכות ילדיו של הקב"ה?
אב התלונן לפני הרבי – בפתק טרם היכנסו ל'יחידות' – שלפעמים הוא כועס יותר מדי על ילדיו. ענה הרבי (יחידות מיום ו' ערב שבת קודש פרשת נשא ח' בסיוון תשל"ג):
ובנוגע למה שכתבת שהנך כועס וכו' – אחת העצות לכך היא להתבונן שעל כל יהודי נאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם", ממילא ככל שהם ילדיך – הרי הם [גם] ילדיו של השם-יתברך. [ואיך אפשר-] להרביץ לילדיו של השם יתברך? תזדעזע אפוא היד! וכשם שלא תכה בן של הזולת, קל-וחומר בן של הקב"ה.
ומה שנדרש פעם להטיל אימה [=על ילד] – הרי אף פעם לא מתוך כעס.
הנחת התפילין של הרבי
יהודי כתב לרבי כי למד בהלכות תפילין שהתפילין-של-ראש צריכות להיות מונחות במקום התחלת צמיחת השערות, ומכיוון שנראה לו שאצל הרבי הן מונחות למטה מהשיעור – על-כן הוא שואל מה לא נכון בהבנתו את לשון השולחן-ערוך.
השיב לו הרבי כשהוא מדבר על אופן הנחת התפילין של "פלוני", והכוונה לעצמו [וראה עוד 'משבחי רבי' עמ' 74]:
מקום הנחת ת[פילין] ש[ל] ר[אש] – מובן שהוא כמ[ו] שכ[תוב] בשו[לחן] ע[רוך]. ומה שראה אצל פ[לוני] למטה מזה – הוא בטח מפני שאצל פ[לוני] אין שערות מלפניו ולכן בעמדו (הכותב) מרחוק קצת לא יכול להבחין שהוא כן מקום התחלת צמיחת שערות. כן אפשר שבפעם זו שראה ירד התש"ר ממקומו מבלי שירגיש בדבר (אף שבכלל ממשמש בתפליו כדין).
"איך זוכים להתקשרות"
ב"יחידות" בשנת תשכ"א, במענה לשאלה איך זוכים ל"התקשרות", הורה הרבי (לבחור או אברך): תלמד מה שאני לומד ("לערן וואס איך לערן").
ובהמשך אמר: אני לומד נגלה וחסידות.
בפתק שהכניסו ה'חוזרים' (=משחזרי תורת הרבי) לאחר ה'חזרה' של שבת קודש פרשת נח תשכ"ח, שבה אמר הרבי את המאמר דיבור-המתחיל "הנני מביא אתכם וגו'" [ספר המאמרים תשכ"ח עמ' נח – סד] – כתבו כך:
בעת חזרת המאמר "הנני מביא גו'", זכרו שנאמר במאמר אשר "הנני מביא גו'" – הוא עניין עלייה מלמטה למעלה. "וקיבצתים מירכתי ארץ" – הוא עניין המשכה מלמעלה למטה. אם נכון, כי ביהל אור ע' רסב [נאמר], אשר אות הראשון (הנני מביא גו' וקיבצתים גו') הוא עניין העלייה מלמטה למעלה, ואות השני (מה נאוו כו') הוא עניין ההמשכה מלמעלה למטה. איך לכתוב בה'הנחה' [=רשימת ההתוועדות]?
להלן תשובת ותיקוני הרבי בגוף המכתב ובהמשך לו:
הרבי מתח קו להדגשה תחת המילה "מביא".
לאחר המילים "מלמטה למעלה" הוסיף הרבי את המילה "וכן" ומתח קו תחת המילה הבאה – "וקיבצתים".
לאחר המילים "מירכתי ארץ" הוסיף הרבי: ולאח[רי] ז[ה] וע[ל] י[די] ז[ה].
במקום "הוא עניין המשכה" תיקן הרבי ל"הוא עניין ההמשכה".
הרבי מתח קו למחיקה על המילים: "אם נכון". "איך לכתוב בהנחה?".
בסיום מכתב השאלה מתח הרבי קו המסמל הפרדה [נהוג בדרך-כלל לפני הערות שוליים] ולאחריו כתב:
דרך אגב המצוין (ביהל אור ע' רסב) "ע[ל] פ[סוק] ושחט" – נוסף על הנדפס במקומו באו[ר] הת[ורה], נמצא ג[ם] כ[ן] באו[ר] הת[ורה] לחנוכה ד[יבור] ה[מתחיל] בכה בכסלו" עד כאן לשונו הקדוש.
(מילות הפסוק המוסגרות בחצאי-עיגול הוקפו על ידי הרבי מתוך מכתב השאלה והועברו בסימון חץ למקומן).
להסביר בלי להרגיז
פעם אחת התפתחה מתיחות בין אחד מרבני מדינות אירופה לבין חסידי חב"ד. הרקע לזה היה בין השאר ההתעסקות במאבק לתיקון חוק "מיהו יהודי". ב'יחידות' שהתקיימה באותה עת עם אחד מעסקני חב"ד, התייחס הרבי לנושא ואמר:
יש תרי"ג מצוות. "מיהו יהודי" הוא אחת המצוות. אך אם הלה אינו רוצה לסייע בענין זה, יש לפעול עמו בנוגע לשאר 312 המצוות.
ואם ירצה הלה להתווכח בנוגע ל"מיהו יהודי" – לסרב [-להתווכח], ולומר לו שלא רוצים להרגיזו ("אָנרייצען") וכו'.
טענותיו נובעות מן העובדה שבן אדם אמר לו לשון-הרע או סתם מוציא-שם-רע – שאני דיברתי בפחיתות-כבוד אודותיו.
[לגופו של ענין:]
א) ראשית: אין זה ענייני. ב) ובפרט אינני מדבר נגד אנשים – אני מדבר אודות שיטות.
(אינני יכול להבהיר כך את דעתי) – באם היה שואל ממני הייתי מסביר לו הכל!...
עד כמה מסירות נפש?
בעניין מסירות הנפש של חסידי ליובאוויטש כדי לאפשר שמירת תורה ומצוות על ידי כל יהודי, סיפר החסיד המפורסם רבי אוריאל צימר ז"ל כי פעם אמר לו הרבי ב'יחידות':
לו יצויר ונודע על יהודי מסוים שמאיזה סיבה שתהיה הידרדר רחמנא-ליצלן, עד כדי כך שהוא משתתף במסיבת "יום אידם" ביום הולדתו של אותו האיש (הנקרא "קריסמעס"), ובאותה מסיבה עלול להיכשל באוכל טרף – שיטת ליובאוויטש שיש לעשות מאמצים להמציא לו מזון כשר אפילו באותה מסיבה!...
כיוצא בזה סח פעם הרב חדד, משלוחי הרבי במילנו, איטליה ('כפר חב"ד' גיליון 900 עמ' 202):
במילנו היה מועדון לזקנים יהודים. כמאה מהם היו מבקרים בו ארבע פעמים בשבוע, אוכלים ומשחקים בקלפים. הטבח היה גוי, שקנה פעם בשר כשר והראה להם את הקבלה – בלי תאריך – וכך השקיט את מצפונם.
כשהייתי אצל הרבי שאלתי אם כדאי לדאוג לכשרות במטבח המועדון. ענה לי הרבי: את הצד החיובי אני מבין – לעשות שם כשר, אבל מה הצד השלילי? אמרתי: אולי לא כדאי להכניס כשרות במקום שמיועד למשחקי קלפים.
אמר לי הרבי: וכי בגלל שהם משחקים בקלפים מותר להם לאכול נבלות וטריפות?!
שאלתי את הרבי: הרי אומרים שהאנשים הללו בלאו-הכי לא אוכלים כשר בבתיהם...
ענה לי הרבי בחיוך: נעלמה ממך גמרא מפורשת במסכת שבת – מי שעשה מלאכה בשבת כמה פעמים ובין פעם לפעם ידע שעבר איסור, חייב קרבן על כל פעם ופעם שעשה זאת. והרבי המשיך: אתן לך הוראה שתזכור לכל החיים: אפילו אם יהודי אוכל נבלות וטריפות כל חייו, ואתה מזכה אותו שיום אחד יימנע מאכילת כמה ארוחות טריפות, או אפילו ארוחה אחת ויאכל אוכל כשר, אתה מסיר מעליו חיוב אחד של הבאת קרבן חטאת. עשית לו בכך טובה גדולה מאוד – טובה שאין לשערה...
מבצע נש"ק עם תנאי
מדברי הרבי אור לכ"ה תשרי תשל"ה, לשליח שפעל עם הסטודנטים באוניברסיטאות באנגליה, הרה"ת ר' שמואל שי' לו:
מן הראוי היה – מכיון שנמצאות שם גם סטודנטיות – שהן תדלקנה נרות לפני שבת, גם אם אינן שייכות עדיין לקיים מצוות אחרות.
אך תשוחח על כך רק עם כאלה שהדבר מובטח שידליקו קודם השקיעה, או כאלה שכלל לא ידליקו. כלומר: כאלה שמצד יושר (לא מטעמי יראת-שמים), הרי מכיוון שהן נענות לכך מפני בקשתך, ובקשתך – שאם אינן מדליקות קודם השקיעה הרי עדיף שלא ידליקו, ומצד ישרותן – שכן היא הנהגתן – יצייתו.
לא אני אעכב חס-ושלום
ב'יחידות' עם שני הרבנים הראשיים לישראל, הרה"ג שפירא והרה"ג אליהו, שהתפלפלו בנושא הקרבת קרבן פסח שני, אם ייבנה בית-המקדש בין פסח ראשון לשני. הרבי התבטא אז:
בענין זה לא אשמיע סברה להפך, שכן תפילתי שהעניין יתממש, ושאכן נחוג פסח שני בשנה זו... ואז נתפלפל...".
עוד התבטא אז הרבי לגבי מנהג חב"ד בנוגע לברכת 'שהחיינו' בימי הספירה:
איני מפרסם זה [=בהקלטה], כי מי שרוצה לברך שהחיינו [=לא כמנהג חב"ד שנמנעים בימי ספירת העומר (מלבד שבת ויום-טוב)] לא אני אעכב חס-ושלום.
כמה תארים שאכתוב – במה נחשב הוא
לאחר שמיני עצרת תשל"ח, כאשר הרבי לא חש טוב בליבו, אזרה הרבנית חווה גוראריה, אשת הרה"ח המפורסם ר' שניאור זלמן גוראריה, אומץ וכתבה לרבי בקשה שהרבי יחוס על בריאותו ולא יצום תעניות בה"ב. היא צירפה איגרת קודש מכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לאביה כ"ק אדמו"ר מקופשטניץ, שבה הוא מבקשו לשמור על בריאותו ולא לסגף את גופו בתעניות ('אגרות קודש' אדמו"ר מוהריי"צ כרך ט' עמ' קצא).
בין השאר כתבה:
"הרבי מלמד אותנו אהבת ישראל. ירחם אפוא הרבי עלינו ועל כלל ישראל וישמור על בריאותו. לקהל כולו יש צער רב מהעובדה שהרבי צם בה"ב . . מתפללת אני שתפילותיי מלב עמוק יתקבלו לרצון".
הרבי לא התייחס כלל לנושא הצומות אלא הודה על האיחולים לבריאותו, והוסיף (בתרגום חופשי):
בנוסף על התודה על האמור, מגיע יישר כוח על שימת הלב לשגר לי במצורף למכתבך צילום ממכתב חותני אשר גרם לי עונג מיוחד בראותי את התואר שהוא כתב על אביך זצ"ל (תיבדל לחיים טובים ארוכים), אשר אחרי תואר זה, כמה תוארים שאכתוב – במה נחשב הוא.
התארים באותו מכתב:
"כ[בוד] ק[דושת] ידידי הר[ב] הצ[דיק] הנכבד והכי נעלה, משכיל על דבר טוב, גזע תרשישים, ו[תיק] וח[סיד] א[יש] י[רא] א[לוקים] מוהר"ר אברהם יהושע העשיל שליט"א".
"גם אני איני מבין"
במענה לשאלה כתב הרבי:
לכתבו ע[ל] ד[בר] ההנהגה בעולם וכו' – הנה גם אני וגם טובים ממני יש שאינם מבינים אותה – אבל מה פלא באם נברא אינו משיג חכמת הבורא?
ממעייני החסידות
פרשת קורח
פרשת קרח
חטאו של קורח נרמז באותיות ק' ר' ח' של שמו. האותיות הללו דומות בצורתן לאות ה', שהיא מאותיות הקדושה, אבל בכל אחת ואחת מהן יש שינוי שמצביע על חיסרון מסויים.
האות ה' מורכבת משלושה קווים, שרומזים למחשבה דיבור ומעשה – הקו העליון והקו הימני רומזים למחשבה ודיבור, והקו השמאלי רומז למעשה. אולם באותיות ק' ר' וח' יש פגם:
ק' – הקו השמאלי יורד למטה יותר מהקו הימני, רמז להוספה בלתי רצויה בקו המעשה, היפך האיסור להוסיף על מצוות התורה. ר' – העדר הקו השמאלי, דבר הרומז לחיסרון וגירעון במעשה, בניגוד לציווי שלא לגרוע מהמצוות. ח' – הקו השמאלי מחובר לשני הקווים האחרים, דבר הרומז שמיד אחרי המחשבה והדיבור נחפזים לשלב המעשה, מבלי לעיין תחילה בשולחן-ערוך ולבחון כיצד יש לעשות את המעשה. כתוצאה מכל אלה נגרמה מחלוקת קורח וכל עדתו.
(שיחת ג' תמוז תשמ"ב, ש"פ קרח תשד"מ)
כי כל העדה כולם קדושים (טז,ב)
כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה (רש"י)
קורח הזכיר את מעמד הר-סיני כדי להוכיח שכל יהודי שייך לכהונה גדולה, ולכן אין מניעה שגם הוא ומאתיים וחמישים האנשים שעמו יהיו כוהנים גדולים. במתן תורה נאמר (שמות יט) "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים", ופירש בעל הטורים: "אילו זכו ישראל היו כולם כוהנים גדולים".
(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 191)
זאת עשו קחו לכם מחתות (טז,ו)
אתם ר"נ איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך (רש"י)
מאתיים וחמישים האנשים ביקשו כהונה גדולה בגלל גודל העילוי שבדבר. על זה השיב משה, שכוונתם ושאיפתם זו אכן רצויה, ולא עוד אלא שגם הוא שותף להם ברצון זה; אבל בפועל – "אין לנו אלא כוהן גדול אחד", וחלילה לחלוק עליו.
(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 188)
אתה וכל עדתך הנועדים על ה' (טז,יא)
עיקר חטאם של קורח ועדתו היה בכך שהתנגדו לשם הוי', המורה על הנהגה על-טבעית ועל-שכלית. זה שאמרו רז"ל במדרש "מה ראה קורח לחלוק על משה, פרה אדומה ראה". כלומר: קורח חלק על החוקים שבתורה, שהם מצוות על-שכליות. ולכן נסמכה פרשת חוקת לפרשתנו.
(ספר השיחות תש"א עמ' 137)
ויקם משה וילך אל דתן ואבירם (טז,כה)
כסבור שיישאו לו פנים ולא עשו (רש"י)
לפנינו לימוד נפלא בהלכות אהבת-ישראל:
בפסוק הקודם נאמר שהקב"ה אמר למשה "העלו מסביב למשכן קורח דתן ואבירם", היינו שכבר נגזר גזר-דינם של הרשעים הללו ומשה רבנו לא היה יכול עוד לומר להם דבר בעניין; ובכל-זאת חיפש דרך ועצה להציל את דתן ואבירם מלרדת חיים שאולה, על-ידי שעמד לפניהם בהדרת-מלכות וקיווה ש"שיישאו לו פנים".
על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על יהודי שהוא בגדר תינוק שנשבה לבין העמים, בוודאי ובוודאי שחוב קדוש על כל אחד ואחד לעשות את כל התלוי בו כדי להצילו ולקרבו אל אבינו שבשמים.
(לקוטי שיחות פרשת קורח, כרך כח עמ' 98)
ואם בריאה יברא ה' ופצתה הארץ את פיה (טז,ל)
הבעל-שם-טוב הראה פעם מופת בעיר ברוד, ובגלל זה רצו חכמי העיר להחרימו. אמר להם הבעל-שם-טוב: דעו שעשיתי מה שעשיתי יחד עם אביי, ששמו נרמז בראשי תיבות של המילים "אם בריאה יברא ה'".
שאלו אצלו: והלוא נאמר "ואם בריאה וגו'"?
ענה הבעל-שם-טוב: אביי לא היה מסוגל לפעול מאומה בלי האות ו', הרומזת לשישה סדרי משנה. על-ידי התורה אפשר להמשיך את פי גן-עדן וגם את פי גיהינום.
(כתר שם טוב (הוספות) סימן כב)
וירדו חיים שאלה (טז,ל)
אדם צריך ליזהר מלהוריד את התורה, שהיא תורת חיים, לשאול תחתית של הקליפות. שכן לימוד התורה שלא לשמה מוריד את התורה לתוך הקליפות ר"ל.
(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 329)
ויגמל שקדים (יז,כג)
הממהר להפריח מכל הפירות (רש"י)
כאשר יורד ונמשך שפע אלוקי לעולם הזה הגשמי, בכל היכל שבו עובר השפע דנים את האדם שבעבורו נועדה השפעה זו, אם הוא ראוי לקבלה. אם האדם יוצא חייב בדינו, מתעכבת ההשפעה בעולמות העליונים, כחסד רוחני, ואינה נמשכת לעולם כחסד גשמי. אך כשנמשכת השפעה על-ידי אהרון ובניו הכוהנים, היא יורדת במהירות דרך כל העולמות, ללא דין ומשפט, בבחינת "עד מהרה ירוץ דברו".
(לקוטי תורה במדבר עמ' נה)
וגם את אחיך מטה לוי... הקרב איתך ויילוו עליך וישרתוך (יח,ב)
"לוי" מורה על התקשרות ודבקות בקב"ה (כמו "הפעם ילווה אישי אלי"). לאידך, הרי עבודת הלוויים היא רק לסייע לכוהנים, ואילו הם עצמם אינם משרתים בקודש. איך מתיישבים שני הדברים?
אלא שהיא הנותנת:
מכיוון שהלוויים עזרו לכוהנים בלבד, שהם יוכלו להיות משרתי עליון, לא הרגישו את עצמם למציאות כלל, אפילו לא מציאות דקדושה (משרתים בקודש); ודווקא התבטלות מוחלטת זו מביאה לדבקות אמיתית בקב"ה.
(לקוטי שיחות כרך כח ע' 122)
ואני הנה נתתי לך וגו' (יח,ח)
לפי שבא קורח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה (רש"י)
"לפי שבא קורח וערער על הכהונה" – קורח טען ש"כל העדה כולם קדושים", ואינם זקוקים להשפעת והדרכת הכוהנים.
"בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה" – כדי להדגיש את תלותם של העם בכוהנים, כיצד הם זקוקים לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.
(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 219)
כל חלב יצהר... אשר יתנו לה' (יח,יב)
והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב... וכן הוא אומר כל חלב לה' (רמב"ם סוף הלכות איסורי מזבח)
כשהתעוררה שאלת סדר הלימודים בישיבות ובבתי-ספר דתיים בארצות הברית, עמד כ"ק אדמו"ר הריי"צ על כך שלימודי הקודש יתקיימו בבוקר, שאז הראש רענן, ואילו לימודי החול יתקיימו אחר-הצהרים.
וטעמו ונימוקו עמו: הזמן המובחר והמשובח, שהוא בחינת "חלב", יש להקדיש לגבוה.
(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 326)
ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו (יח,לב)
מניין אתה אומר שאם הפרשת אותו שלא מן המובחר שאתם בנשיאות עוון, תלמוד לומר ולא תשאו עליו חטא (ספרי)
מדברי הספרי נמצאנו למדים עד כמה חייב אדם לקיים כל מצווה בדרך של הידור מצווה, לפנים משורת הדין. וזה היה אחד הדברים שתבע הרבי הריי"צ, יותר מאשר הנשיאים הקודמים, ובמיוחד בשנותיו האחרונות.
(שיחת ש"פ קרח תשכ"ד)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
שבת-קודש פרשת קורח
ל' בסיוון, א' דראש-חודש תמוז
קודם שמונה-עשרה1, טופחים על השולחן להזכיר 'יעלה ויבוא', אבל אין מכריזים זאת בדיבור2.
* בשבת-קודש זו3, שקודם יום ההילולא ג' תמוז, ישתדלו לעלות לתורה. אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים4, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.
* ישתדלו שמפטיר5 יהיה הגדול שבחבורה – בריצוי רוב המניין – או על-פי הגורל.
שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.
מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע, לפני ההגבהה מניחים את ספר-התורה השני על הבימה, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר התורה השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס: "וביום השבת... ובראשי חודשיכם... ונסכו". הגבהה וגלילה.
הפטרה: "כה אמר ה', השמים כסאי" (ישעיה סו) ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת 'מחר-חודש' (שמואל-א כ,יח.מב)6.
אין אומרים 'אב הרחמים'.
מוסף: 'אתה יצרת'7.
מנחה: פרקי-אבות – פרק ד.
שכח 'יעלה ויבוא' במנחה – חוזר. אם נזכר בזמן תפילת ערבית – מתפלל שתיים (השנייה – עדיף לאומרה אחרי 'ואתה קדוש') , הראשונה לערבית (ובה אומר 'אתה חוננתנו') והשנייה לתשלומי-מנחה. ואם שהה הרבה אחרי ערבית, אינו יכול להתפלל תפילת תשלומין8.
יום ראשון
א' תמוז – ב' דראש-חודש
ערבית, מוצאי-שבת: בראש-חודש (ובכל יום שיש בו מוסף) אין האבל יורד לפני התיבה, ואפילו לא בתפילת ערבית ומנחה9.
שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.
קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי, ובא לציון10. יהללו. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם, קוראים קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות. חולצים תפילין דר"ת. הש"ץ אומר איזה מזמור, חצי קדיש, מוסף.
שכח יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בערבית מוצאי-ראש-חודש – מתפלל פעמיים שמונה-עשרה, והשנייה – יתנה שתהיה בתורת 'נדבה' (אם הוא פטור מלהתפלל 'תשלומין')11.
יום שלישי
ג' בתמוז
ביום זה, בשנת תרפ"ז, נשתחרר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מהמאסר בבית-האסורים ('שפלרניה', בעיר פטרבורג, שנקראה אז 'לנינגרד'), בתנאי שיסע מיד לגלות, בעיר מקלטו 'קוסטרומה' למשך שלוש שנים12.
יום ההילולא השלשה-עשר של הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא מנחם-מענדל זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (תשנ"ד), דור שביעי לנשיאי חב"ד, ומנוחתו כבוד בניו-יורק, ארצות-הברית, על-יד ציון כ"ק חמיו אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.
סדר יום ההילולא:
ביום שני, תיכף אחר השקיעה13, מדליקים (בכל בית) נר שידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל – נר של שעווה14.
יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום ההילולא, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.
בשעת התפילות ידלקו חמישה נרות.
אחר התפילה (ובבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה "ר' חנניא בן עקשיא... ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא15, קדיש דרבנן.
אחר תפילת ערבית – יחזרו חלק מהמאמר האחרון המוגה שזכינו לו, ד"ה "ואתה תצווה" תשמ"א (קונטרס פורים-קטן תשנ"ב, שחילקו כ"ק אדמו"ר בו ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים16), בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה – ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת שחרית. ולסיימו אחר תפילת מנחה.
בבוקר קודם התפילה – פרק תניא17. וכן לאחר תפילת מנחה18.
בבוקר קודם התפילה – ירים כל אחד19 תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו, וכן קודם תפילת מנחה.
לאחר תפילת שחרית – [יכתוב ו]יקרא כל אחד פ"נ20 (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר. ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו (מס' הפקס שליד הציון: 1-718-723-4444).
במשך המעת-לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם21.
במשך המעת-לעת – לעשות "התוועדויות פעילות ומתוך אהבת-ישראל"22, ולהתחזק בכל ענייני לימוד התורה נגלה וחסידות, חיזוק התורה והיהדות והפצת המעיינות, ובמיוחד באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שהורנו, החל מההתוועדות הראשונה דקבלת הנשיאות23, ועד ההתוועדות האחרונה לעת-עתה בש"פ ויקהל תשנ"ב – "גילוי האחדות הכללית בהבריאה ובבני-ישראל"24.
לקבוע שעה במשך המעת-לעת – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו, ואשר גם עתה, כיוון "שגם בזה העולם המעשה אשתכח יתיר"25 – בוודאי שהוא מנהיג את העולם כולו, ואנ"ש בפרט, ומעורר רחמים רבים וכו', כמו שהיה עד עתה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז26. ולכן, גם השפעותיו לכל השייכים אליו מתעלות יותר ויותר. וכדי שיתקבלו בפנימיות, צריכים גם ה'כלים' של השייכים אליו להיות מזוככים יותר27.
במשך המעת-לעת – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק אדמו"ר, לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנותיו28 על-דבר לימוד הרמב"ם לכל אחד ואחת (שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום או ספר המצוות), ועל-דבר מבצעי המצוות הכלליים שלו: מבצע אהבת-ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים – יבנה וחכמיה, נרות שבת-קודש ויום-טוב, כשרות האכילה ושתייה וטהרת-המשפחה, ואחדות כל בני-ישראל בכתיבת ספרי-התורה הכלליים29; לעורר את בני-נח בדבר קיום שבע מצוות שלהם30; ועד המבצע האחרון והעיקרי – 'עמדו הכן כולכם'31, לפרסם בכל מקום את הנבואה ש"לאלתר לגאולה" וש"תיכף ומיד ממש 'הנה זה (משיח) בא32, וההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח על-ידי לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה33, כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה34; ואף "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"35.
אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.
במשך המעת-לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת-עתה אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק אדמו"ר, לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף-סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולות הנוער.
מובן אשר, בהתאם לתנאי המקום, בכל אתר ואתר, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי יום ההילולא, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.
ויהי-רצון, שתיכף ומיד36 ממש, עוד לפני ג' בתמוז, יחיש הוי' ביאת גואלנו, מהרה יגלה37, והקיצו ורננו שוכני עפר, ונשיאנו, הוא כ"ק אדמו"ר, בעל ההילולא, בתוכם ובראשם, ישמיענו נפלאות וינהלנו בדרך העולה בית א-ל38.
וכפי שסיים כ"ק אדמו"ר את מאמר-החסידות הראשון שלו39: "ונזכה להתראות עם הרבי פה למטה, נשמה בגוף ולמטה מעשרה טפחים40, והוא יגאלנו".
ביקור ב'אוהל'
"שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגים שאין אוכלים, אבל שותים"41.
מהנהגות הרבי ב'אוהל'42:
נוסע לאוהל בנעלי בד (דתשעה-באב ויום-הכיפורים).
לפני שנכנס לאוהל, מקיש (שתי דפיקות בכל דלת) על שתי הדלתות, הדלת השנייה מהכניסה, והדלת שבחדר האוהל [חדר הפ"נים, שאינו קיים כיום] – כנוטל רשות הכניסה43.
מיד כשנכנס, מתחיל באמירת ה'מענה לשון'. כשמגיע ל"הריני מדליק הלאמפף"44, מדליק נר.
אחרי הדלקת הנר, ממשיך ב'מענה לשון', עד לפני מזמור "לדוד אליך", ששם נכתב לקרוא את הפ"נ, ואחרי-כן מתחיל לקרוא את הפ"נים וכו'. פתקים בודדים (בעיקר מאלה שבהם היה כתוב על העדרו של מישהו. רק אחדים מאלה החזיר להיכלו) קורע ומניח על הציון הק', והורה לשורפם על אתר, ורובם ככולם מכניס בחזרה לשקית. את הקרעים היו שומרים ושורפים בערב-פסח. לאחר תשל"ח חלו שינויים בעניין זה.
באם נשאר נייר חלק מסביב לכתב הפ"נ, קורעו ומפרידו מהפ"נ45, ורק אחר-כך מניח את הפ"נ באוהל.
לאחר סיום קריאת הפ"נים, המשיך באמירת 'מענה לשון' עד מזמור קיט, ודילג עד ה'יהי רצון' שמתחיל תיכף אחרי ה'זוהר' שם, וסיים עד אחרי 'אנא בכוח'.
לפני צאתו, מקיף (פעם אחת) את האוהל46.
לפני צאתו נעצר, נכנס שוב לחדרו שבתוך האוהל (החדר הקטן שבו עומד וקורא את הפ"נים), והמשיך לומר 'מענה לשון' עד ה'יהי רצון' האחרון. ואחרי-כן יוצא – לא מאותו פתח שדרכו נכנס, אלא מהפתח הפנימי. כן היה נוהג תמיד שלא לצאת דרך פתח הכניסה47.
לפני היציאה, נעמד בפתח היציאה החוצה, ואומר את ה"יהי רצון" שבסוף ה'מענה לשון'.
עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב, ניגש לציון הרבנית שטערנא-שרה ע"ה. משנת תשכ"ה, כשיצא מן האוהל, הלך לפני-כן לציון אימו הרבנית חנה ע"ה. משנת תשל"א, הביט גם על ציון הרבנית נחמה-דינה ע"ה, ומאז תשמ"ח גם על ציון הרבנית חיה-מושקא ע"ה. כל זה – לדקות ספורות.
לפני הכניסה למכונית, תולש עשבים ג' פעמים, וזורקם לאחוריו48.
מעולם לא ראינו את הרבי מניח אבן על הציון, או על קברים אחרים49.
בנסיעתו חזרה, ממשיך באמירת ה'מענה לשון', עד גמירא. אם היה פנאי, היה אומר את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה. בשנת האבל תשמ"ח-ט אמר גם את פרקי המשניות של אבל (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות). אחרי כ"ב בשבט תשמ"ט, אם נותר פנאי, היה לומד גם את שיעור הרמב"ם היומי.
* במידת האפשר יש להשתדל לקרוא את הפ"נ "בין שני הציוני קודש, אצל מקום רגליהם הקדושים"50.
הנחיות לכוהנים:
הרבי ציווה לבנות מחיצה בת עשרה טפחים סביב ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.
לא הרשה לבנות גג מעל הציון, וגם הורה לכוהנים שלא ישלחו יד על הציון, וגם שלא יניחו בעצמם שם את הפ"נ.
בכל פעם שהולכים ל'אוהל' נהג הרבי לעורר, שעל הכוהנים להיזהר מאוד בכניסתם וביציאתם, שלא יעברו בתוך ארבע אמות של קבר. ולכן נהגו אנ"ש והתמימים להקיף את הכוהנים, בתור מחיצה בין הכוהנים והקברים51.
___________________________
1) עיקר המנהג הוא בליל א' דר"ח (ראה 'מהרי"ל – מנהגים' עמ' ה, שבליל ב' דר"ח היו שלא הכריזו 'יעלה ויבוא' אלא 'ראש חודש'. 'התקשרות' סוף גיליון קיח). אך יש הרגילים לטפוח על השולחן גם בב' דר"ח, וכן לומר בקול 'יעלה ויבוא' גם בשחרית ומנחה, ולהכריז לפני מוסף דשבת ר"ח 'אתה יצרת', כדי למנוע שכחה.
2) סידור אדה"ז, תפילת ערבית.
3) מנהגי יום ההילולא - הוראת בי"ד רבני חב"ד בארה"ק, ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו משנת תשי"א ליו"ד שבט (אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ).
4) כאשר לפחות שישה מהמשתתפים לא שמעו את קריאת-התורה (קצות-השולחן סי' כה סי"ד). ואפשר לעשות זאת אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית-חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע' בספר 'התפילה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות שם).
5) ברכי-יוסף או"ח סי' רפד ס"ק א. שערי-אפרים שער ט סמ"ב. 'דרכי חיים ושלום' אות רי.
6) ספר-המנהגים עמ' 33.
7) בלוח כולל-חב"ד (שבת, ר"ח שבט) כתב: "טעה ואמר 'תיקנת שבת': עד שלא סיים תפילתו - חוזר ומתחיל 'אתה יצרת', ואם סיים תפילתו - חוזר לראש התפילה...". ואף שאמר "נעשה לפניך... ומוספים כהלכתם", ל' רבים (והרי במוסף בדיעבד די באיזכור בלבד, ראה בשו"ע אדה"ז סי' רסח ס"ז), כאן גרע, כיוון שהזכיר שבת ולא הזכיר ר"ח כלל. מקור דין זה – בברכי-יוסף (תצ ס"ק ח, הובא בשע"ת שם ס"ק ג ובכף-החיים סי' תכה ס"ק כו), שו"ת תשובה-מאהבה ח"א סי' קס, חכמת-שלמה סו"ס תכה, ליקוטי מהרי"ח (בדפוס המקורי – ח"ב דף צו ע"ב). ויש שנסתפקו בזה. וע' בס' אישי-ישראל (פרק מה הערה קצג) שיש לחלק בין שבת ר"ח וחוה"מ לבין ר"ה.
בס' הנ"ל (פרק לט סעיף עו, וש"נ) סיכם פרטים בזה: נזכר קודם אמירת השם של 'מקדש השבת' - יחזור ל'אתה יצרת'; אחר השם – יאמר 'למדני חוקיך', ויחזור ל'אתה יצרת'; אחר סיום 'מקדש השבת' קודם 'רצה' – יאמר "ונעשה לפניך קורבן ר"ח הזה", וימשיך כסדר; נזכר אחר-כך, לפני אמירת השם של 'המחזיר שכינתו לציון' – יאמר במקום שנזכר "ונעשה לפניך קורבן ר"ח הזה" ויחזור ל"ותפילתם באהבה"; נזכר אחר אמירת השם הנ"ל – יאמר 'למדני חוקיך' ויחזור ל"ותפילתם"; סיים הברכה – כל עוד לא סיים את 'יהיו לרצון' האחרון – יחזור ל'אתה יצרת'. סיים 'יהיו לרצון' האחרון, שדינו כ"עקר רגליו" – יחזור לראש התפילה.
[לגבי סיום הדין בלוח כולל-חב"ד: "...ואם אמר 'אתה יצרת' אע"פ שחתם 'מקדש השבת' בלבד - יצא", אכן בסי' תפז ס"ג ביו"ט שחל בשבת, פסק אדה"ז שמשום ספק ברכה "טוב לחוש לדבריהם" של הפוסקים שלא לחזור לראש אחרי כדי דיבור, כשחתם בשבת או ביום טוב בלבד, כדי "שלא להכניס עצמו לידי ספק ברכה לבטלה" (אף שמשמע שם שמעיקר הדין היה צריך לחזור), אבל דין זה הוא רק בשאר תפילות ולא במוסף. וע' בס' אישי-ישראל פל"ט סעיף עה ובנסמן שם].
8) ראה שו"ע אדה"ז סי' קח סעיפים ב,ה,ז.
9) ספר-המנהגים עמ' 8.
10) פעם אירע במניין של הרבי שהש"ץ סיים בקול "יגדיל תורה ויאדיר", לפני החזרת הס"ת, והרבי הורה לו לומר מיד את הקדיש [כנראה משום שעיקר חיוב אמירת קדיש הוא על ובא לציון ולא כהקדמה לתפילת מוסף. וראה בנימוקי או"ח ר"ס נה שהורה במצב זה (שמפסיקים בתפילין דר"ת ואף בדברים בטלים לפני הקדיש) לומר את הקדיש לפני החזרת הס"ת] וזה כנראה גרם שהתחילו לנהוג שם למהר ולהחזיר את הס"ת לפני אשרי ובא-לציון.
11) לוח כולל-חב"ד בדר"ח מרחשוון, משו"ע אדה"ז סי' קח סי"ז.
12) ראה בפירוט ב'ספר התולדות – אדמו"ר מהוריי"צ', כפר-חב"ד תשל"ב, ח"ג פרק כא. ספר-השיחות תרפ"ז, מבוא עמ' י. עמ' 168. ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 649. מענה כ"ק אדמו"ר בעניין אמירת תחנון ביום זה (נדפס בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' מז, עיי"ש בהערות): "בעניינים התלויים ברגש אין לשאול, כיוון שזו הוכחה שאין רגש". במניין של הרבי אמרו תחנון ביום זה (אבל אולי היה זה משום שהרבי לא רצה להורות בזה, אלא שהדברים יבואו באתעדל"ת), אך המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה לא הניח לומר תחנון ביום זה.
13) ע"פ ס' המנהגים עמ' 79.
14) "ראשי-תיבות: 'הקיצו ורננו שוכני עפר'" (מהמכתב שצויין בהערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא הרבה גאזים וכבה מהרה, מלבד באבוקת-הבדלה הפתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים בהרבה 'סטיארין'. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי.
15) י"א שהרבי אמר את התיבות "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", מנהגי-מלך ס"ע 32.
16) ספר-המאמרים - מלוקט חלק ו עמ' קכט.
17) על-פי אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' שצ - ללמוד אגרת-הקודש סימן ז"ך.
18) על-פי הנפוץ בין אנ"ש ביו"ד שבט – ללמוד את הביאור לאגה"ק האמורה.
19) "נתינת הצדקה (בקשר עם יו"ד שבט וכיו"ב) – הוא שייך גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר" (ספר-המנהגים עמ' 85). מובן שיש לשתף גם את הטף (ומכספם) בזה, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומן.
20) נוהגים לכתוב את הפ"נ על נייר חלק דווקא. מקפידים לכתוב דווקא באם טבלו באותו היום במקווה (באם לא טבל - יכתוב ע"י אחר). ונוטלים ידיים לפני-כן. כשכותב אדם פ"נ על עצמו, כותבים "עלי", "עלינו", ואילו כשכותב עבור אחרים הלשון הוא "עבור..." (המזכיר הרה"ח רי"ל שי' גרונר).
"בנוגע לנוסח הפדיון... אילו יישר חילי, הייתי מבטל הנוסח שכותבים "ממקור הרחמים כו' [-והחסדים האמיתיים] ע"ד מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל", כי: א) "ע"ד... ז"ל" הוא ביאור ההיתר על נתינת פדיון לרבי (שלכאורה ה"ז עניין של ממוצע) ובמילא אי"ז נוגע ושייך לנוסח הפדיון שעניינו בקשת רחמים... ולא ביאור ההיתר על זה. ב) ובנוגע להנוסח 'ממקור הרחמים' - אין צורך ליתן לרבי 'כתובת' מהיכן לעורר רחמים... ואולי רצונו לעורר רחמים ממדריגה נעלית יותר...
"כ"ק מו"ח אדמו"ר [וכן הרבי עצמו - ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' תג-תד, ובכ"מ] היה אמנם כותב נוסח זה, אבל זוהי הנהגה שלו, ואין זה ראיה שגם אנו... צריכים לכתוב כן..." (משיחת ליל ב' אייר תש"י ס"ד, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 39. וראה בי"מ גיליון 22 עמ' 23).
ראה באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קנד: "לדעתי אחשוב אשר פ"נ על קברי הצדיקים בעניינים רוחניים בעבודה, איננו צריכים לכתוב החסרונות שמוצא בנפשו, כי אם לבקש שיתתקן... הפרט ההוא באופן כך וכך, ולא לכתוב כמו שהוא עתה בחסרונו..." עיי"ש. כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בשובו מהאוהל, ביאר זאת פעם לבני-ביתו (מבוא לקונטרס ומעין עמ' 55), בכך שברוחניות נראה כל דבר, גם החיסרון, כאילו הוא חי ממש.
כשאי-אפשר כלל לכתוב פ"נ, ידוע המעשה מהמשפיע הרה"ח ר' מ"מ פוטערפאס ע"ה שנעצר בחודש טבת תש"ז, והיה נתון בחקירות קשות וכו' עד ערב ל"ג בעומר, ובאותו יום הגיע 'לשבת' בכלא. רק אז יכול היה לחשוב על מצבו, ורצה לשלוח פ"נ לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אך הדבר היה בלתי-אפשרי. ונזכר בדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לפני צאתו מרוסיה בשמח"ת תרפ"ח [לא מצאתי הלשון ברשימת השיחה הנדפסת. וראה ליקוטי-דיבורים כרך א, דף ב ע"א ובהערה] "כשתחשבו עליי, אחשוב אני עליכם" ואז 'שלח' אליו פ"נ במחשבה. לאחר חודש וחצי הגיע לזוגתו (שכבר היתה אז בצרפת) מכתב מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מתאריך י"ז אייר, ובו אישור "המברק נתקבל". בני המשפחה תמהו איך ייתכן ששלח מברק ממאסרו. לאחר שנים רבות, כשיצא והגיע לרבי לי"ט כסלו תשכ"ד ביקש ממזכירו של הרבי הריי"ץ (בשנת תש"ז) לבדוק אם יש מברק ממנו בארכיון, ולא מצא, ונזכר שבאותו יום הכתיב לו אדמו"ר מהוריי"צ את המכתב – ונזכר ב'משלוח' הפ"נ (מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' ליברוב).
21) כגון הפרקים דלהלן: מ - ברכות פ"א; נ - שבת פכ"א; ח - חלה פ"א; ם - סוטה פ"ח; מ - אבות פ"א; ע - פסחים פ"י; נ - ידים פ"ב; ד - סנהדרין פ"ג; ל - סוכה פ"ד.
22) מברק לי' בשבט תשנ"ב – ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 535.
23) ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 499. וראה גם מכתבו של הרבי נשיא דורנו מיום השלושים להסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ג ס"ע רמד: "...כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על-ידי אהבה רבה. נקווה איפוא כי על ידי זה שנעמוד כולנו בהתקרבות ואהבה רבה אמיתית נמשיך אלינו כוח להוציא לפועל כל אותם העניינים אשר רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שייצאו לפועל טוב על ידינו".
24) ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 440. וראה בשיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון תנש"א, אודות חשיבות העניין בהבאת הגאולה. ובשיחת י"ג ניסן תשכ"ו (שיחות-קודש, ס"ע 331-יד) סיפר כ"ק הרבי נשיא דורנו בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על מענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, כשהכניס עצמו לסכנת-נפשות בעומדו בתוקף נגד הממשלה באסיפה הידועה, ושאל אותו אחד הגדולים הייתכן, איך מעמיד עצמו בסכנה, ואפילו אם לא חשב על עצמו, היה עליו לחשוב אודות החסידים וכלל ישראל, וענה (תוכן המענה, מתורגם): "כאשר חסידים יפעלו ביחד, הם יעברו זאת... כשחסידים מתאחדים, הם עוברים זאת, שוברים את החושך כפול ומכופל של הגלות... על-ידי האחדות של החסידים... שמבטלת את כל הגזירות וכל העניינים, ופורצת כל הגדרים, ומורידה עד כאן למטה את 'ואמת הוי' לעולם'".
25) תניא, איגרת-הקודש, ביאור לסי' ז"ך.
26) 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 16, עיי"ש.
27) ליקוטי-שיחות כרך יב עמ' 146.
28) ליקוטי-שיחות כרך כז עמ' 229, 'התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1622, ובכ"מ.
29) ליקוטי-שיחות כרך כ עמ' 579 ,428 ובמקומות רבים.
30) ליקוטי-שיחות כרך כו עמ' 132, 'חידושים וביאורים בש"ס' חלק ב סי' ח.
31) ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 122. וראה שם עמ' 257. וידועה הפנייה: "עשו כל אשר ביכולתכם - עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון" (ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 474); "על-ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד – על-ידי לימוד ענייני משיח וגאולה" (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 112).
32) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 792, ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 26.
33) 'תורת מנחם -התוועדויות' תנש"א ח"ג עמ' 164.
34) ספר-השיחות תנש"א ח"ב ס"ע 691 (היינו במוחין ומדות ועד למחשבה דיבור ומעשה המתאימים לזמן הגאולה, עיי"ש. וזה כולל, כלשון הרמב"ם בסוף ס' היד, העדר "קנאה ותחרות" ו"לא יהיה עסק... אלא לדעת את ה' בלבד").
35) ליקוטי-שיחות כרך כ עמ' 384.
36) ראה ספר-השיחות תשנ"ב עמ' 341, 376.
37) רמב"ם ספ"ג מהל' פרה אדומה, ליקוטי-שיחות כרך כח עמ' 131 ואילך. התגלות מציאותו, בתור מלך המשיח, וכתוצאה והסתעפות ממנה – גילוי פעולותיו (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 131).
38) אגב, מכתיבת המלה "א-ל" (בסוף המכתב שבהערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.) מוכח שדעת הרבי היא שהמקף שבין אותיותיה מועיל להפרידן שלא תהיה בזה קדושת השם, ודלא כמ"ש בשו"ת אבני-נזר חיו"ד ר"ס רסה.
39) ספר-המאמרים – מלוקט ח"א עמ' י. וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 201.
40) ראה ליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 518.
41) ספר-המנהגים עמ' 96. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה שמקפידים לשתות (ולא רק שאין נמנעים מכך. וכבר העירו מליקוטי-דיבורים עמ' 1354).
42) נמסרו ע"י חברי המזכירות: הרה"ח ר' יהודה שי' קרינסקי (שהסיע את הרבי לאוהל ברוב הפעמים מאז תשח"י), והרה"ח ר' בנימין שי' קליין (שהסיע את הרבי לפעמים) מתוך 'כפר חב"ד', גיליון 648 עמ' 16. הוספות ותיקונים מתוך 'מנהגי מלך' עמ' 35, בשילוב הערותיו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר (שליווה את הרבי לאוהל בתמידות משנת תש"י עד תשח"י, ומאז ואילך בכל ערב ר"ה, ובאקראי בפעמים מסויימות) מתוך 'התקשרות' גיליון שיג עמ' 18. בכמה מן ההנהגות אולי יש גם משום הוראה לרבים.
43) הטעם, מפי זקני אנ"ש, כדי "להמשיך את הרבי" אל הנכנס.
44) עמ' 4.
45) רבים חושבים שזהו כדי שלא לזרוק את שאריות הנייר באוהל, אך הרה"ח רי"ל שי' גרונר מסביר מפני שאין זה לכבוד למסור לרבי דף ריק.
46) ראה בעניין הקפת הקברים במגן-אברהם, באר-היטב וכף-החיים סו"ס תקפא.
47) ראה גשר-החיים ח"א עמ' קלא שיש נוהגין בהלוויה לחזור בדרך אחרת אם אפשר, עיי"ש.
48) ראה טושו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד, ואו"ח סו"ס תקמ"ז, ונו"כ. אולם שם איתא שעושים זאת אחר הקבורה.
49) ודלא כנהוג. מקור המנהג בדרשות מהר"ש [רבנו שלום מנוישטט, רבו של מהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז] הובא בא"ר סי' רכד ס"ק ז, בשע"ת שם ועוד, וטעמו שם "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו". בשנים האחרונות, עמד הרבי במרחק-מה מן הקברים של הרבניות.
50) כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ברשימתו (בי"מ גיליון 22 עמ' 26) על מנהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באוהל הצמח-צדק והמהר"ש בליובאוויטש.
51) 'ימי בראשית' עמ' 235. ושם מציינים למכתב, שנדפס באג"ק ח"ג עמ' שמב: "היה לי קורת רוח מזה שניהל כוהנים חסידים אל הציון [ובהערת המו"ל: בעשותם מחיצה בין הכהנים ובין הקברים], אשר על-ידי שזיכה את האחרים ודאי שגדול זכותו". בשנים האחרונות ניתן להשיג ע"י האוהל מִתקן מיוחד האמור להיות 'מחיצה' לכל כהן בנפרד. וראה בקשר להקפת הכהנים ובקשר למחיצה זו ועוד, ב'התקשרות' סוף גיליון תרכ"ב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
